על ארעיות, חוסר תוחלת וצער:

המימד האקזיסטנציאליסטי בספר שיריו של דוד מנשה: "מציאות נקלפת", הוצאת עיתון 77, 2008

שמעון רוזנברג

 

"מציאות נקלפת" הוא ספר שיריו הראשון של דוד מנשה, שפרסמו השנה, בגיל 60 לערך, כפי שמשתמע משירו האוטוביוגרפי "גבישי עשרים", בו הוא מצהיר, כי הגיע כעת אל "מְבוֹא שִׁשִּׁים" של חייו, והוא עומד לפתוח את המחזור הרביעי של חייו, בתחושה של סופיות, וצער על חייו שחלפו ללא תוחלת. ואני פותח בעניין זה את דברי, משום שבספר דווקא טמונה הבטחה גדולה, של פתיחה ויציאה לדרך כמשורר. שירתו בוגרת, בשלה וחכמה, שקולה ומגובשת מאוד, כמו היה זה ספרו הרביעי לפחות, ומכל מקום ניכר שכתיבתו רבת שנים. תאריכי כתיבתם של כמה משירי הספר מגלה, שהחל בכך לפחות בשנות ה-70 המאוחרות של המאה שעברה, וכבר בהם ניכרת בשלות, גם אם נערכו מחדש לאחרונה.  

שם השער הראשון, "שקוף אני עובר", מאחד בתוכו שני מוטיבים, השבים ברבים מן השירים, ולא רק בשער זה. האחד הוא ה"מעבר", שיש בו יסוד של ארעיות, המצביע על היותו בר חלוף, ואף כמי ש"עבר זמנו", בטל בשישים ונטול ערך. השני הוא "שקוף", כמו היה הדובר, שקוף ובלתי נראה בידי אחרים, ובכך הוא עלול גם לחזק תחושה של חוסר חשיבותו, אולי חוסר עומק, כביכול.

גם בשיר הנושא שם זה, המשורר "הוֹלֵךְ הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם", עד שהוא נעשה שקוף ו"חשוב כמת". מחד, השיר מהווה מעין סיכום חיים וסוג של חשבון נפש, של מי שמבקש לשקף עצמו, להיעשות ברור וצלול עד תום, לעצמו ולאחרים. מאידך, השקיפות היא גם "רוחנית", כשל מי שאחרי מותו הפיסי ממשיך להתקיים, "מְרַחֵף בְּלֹבֶן עַרְפִלִּי לִקְרַאת הַשָּׁחֹר הַקְּטִיפָתִי". ה"מעבר" הוא לספֵירה אחרת, אל צדו של אלוהים ש"מְשַׂחֵק" ו"צוֹחֵק". אפשר שבשיר זה ביקש המשורר לתת לעצמו תקווה ומוצא מההליכה במעגל סגור וחסר התוחלת של הקיום האנושי. קרי, שאחרי המוות, מֵעֵבֶר לקיום הפיזי העכשווי, יש עוד קיום, רוחני טרנסצנדנטלי, נצחי, והוא המעניק לחיי האדם את משמעותם. ועדיין הדברים מתוארים בשיריו במילים רציונליות, שקולות.

אמנם אווירה כמעט מיסטית, נחלמת ולא ריאליסטית, כמעט פורצת בשיר מול "הקיר האטום", שמאחוריו "אוֹרֵב הָאוֹרֵב" המאיים, הבלתי נודע ושאינו רציונלי, שפניו  מפלצתיות: "מַאֲרִיכִים/לַהֲבֵי שִׁנַּיִם מָעֳצָמִים בְּחֶרְדַת הַדִּמְיוֹן הָעוֹרֶמֶת צִלְלֵי דֵּמוֹן".  הקיר האטום, שאמור להגן על הדובר, עומד לקרוס ולחשוף את הפנים. אבל, אלה פנים מוכרים מאוד, ואינך יודע בוודאות אם אין אלה פני הדובר עצמו, כנרמז די בבירור, או אולי בכל זאת אלה (גם?) פני הנמענת, הצוחקת "צְחוֹק נָמֵס" מול הדובר, ובכיו "שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵץ", המתאפק, או שמא צחוקה הנמס מפיג את הצורך בבכי. 

ברם, השיר, למרות אווירתו הלא רציונלית כביכול, והמיסטית כל שהוא, בבית הראשון, מסתיים בשיבה ובפרוק היסוד המאיים, באמצעות ה"הסבר". הפתרון הוא ברור והגיוני, שאין מדובר בכוח חיצוני בעל עוצמה ובלתי נשלט, אלא בדובר ובחרדותיו, המשתלט על רגשותיו, על בכיו, מול הנמענת (ובכלל, האווירה של השירים אינה "דתית" אמונית, או נוהה אחר שפה וגישה מיסטיות מובהקות וברורות). ומול הקורא – המשורר אינו חושף את הסיבה לבכי. לשון אחר – ההשתלטות על הבכי מחד והסתרת הסיבה מאידך הן עדיין קיר שלא נפרץ, שאנו, ואולי גם הנמענת, נותרים עומדים מולו. והדובר עצמו? האמנם הוא מקיים את "הבטחת" השקיפות? 

העיסוק במוות – במה שמשאיר אדם אחרי לכתו/מותו כצוואה או זכרון – מצוי גם בשיר "אין אדם משאיר מאחוריו". אולם בניגוד לשיר "שקוף אני עובר" שיר זה אינו עוסק ברוחני, אלא ב"מורשת" שאדם משאיר מאחוריו, אחרי לכתו. אמנם השיר אינו עוסק במורשת חומרית, ואף לא קניין רוחני, ועדיין הניסוח המדויק, הארצי כמעט, מזכיר מעין צוואה המופקדת בידי עורך דין. זוהי "מורשת" הכתובה על דרך השלילה – מה אדם אינו משאיר, שראוי שימנע מלהשאיר לחבריו, מתוך ערך חברות חיובי, כדי שיזכרוהו לטובה, יזכו וירוויחו ממה שלא הותיר להם - לא "דַּאֲגוֹת, הִסּוּסִים וּפְחָדִים.." ולא "כְּאֵבָיו". וזאת משום ש"אֵין נוֹטְשִׁים חֲבֵרִים וָתִיקִים", ומתוך רגש אחריות לחבריו ולבני אדם אחרים, שלא יתייסרו ב"יִסּוּרָיו". 

סיכום החיים בולט עוד יותר בשיר "גבישי עשרים", הנזכר בפתח דברי, המסכם כאמור את חיי המשורר עד כה. כאן שאלת חוסר התוחלת, הארעיות והזמניות, מטופלת כבשיטה "מדעית", בכלים סטטיסטיים של פירוק וחלוקה של תולדות חייו לתקופות, המתארות באופן דיכוטומי את מחזורי חייו: הם מתפתחים מחד ונסוגים מאידך, ומתוך פרספקטיבה היסטורית עצמית שיש בה השקפה דטרמיניסטית גובלת בפטליזם: ההווה אינו מזהיר והעתיד האישי צפוי להיות רע מזה, ולכן – מרמז הדובר – אין בכוונתו להגיע עד שמה:

בְּמִנְיְנֵי עֶשְׂרִים בָּאוּ שְׁנוֹתַי לָבוֹא עִמִּי חֶשְׁבּוֹן

עֶשְׂרִים שָׁנָה אַחֲרֵי עֶשְׂרִים לֹא נִמְתַּק הַדִּין וְגַם

אַחֲרֵיהֶן בִּמְבוֹא שִׁשִּׁים לֹא חָס פַּטִּישׁ הַמִּשְׁפָּט

לֹא, לֹא אָבוֹא אֶל גְּבוּרוֹת שִׁשִּׁים, שָׁם רַק

מִשְׂפָּח

גם בשיר "אגדה אלפיים שבע עשרה" בולט מבט רטרוספקטיבי על חייו "הַהֲזוּיִים", ההולכים סחור סחור, ולכן ראוי להשליכם אל "מְדוּרַת הַהֲבָלִים". ביטוי זה חוזר פעמיים בשיר, ואחר כך  – כ"מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט", ללמדנו שאמנם על חייו האישיים הוא מספר, אך אפשר שכולנו מצויים באותה ספינת שוטים, שכולנו משלים את עצמנו בנוגע לערך חיינו. המילה הבל שבה בביטוי "אַגָּדַת הַהֶבֶל שֶׁל חַיַּי". ואנו מסיקים כי כמו קהלת הוא סבור שחייו בעיניו הם הבל. אשליה זו מתחדדת בגרסת המשורר על ביטוי מקראי: "כְּעַמּוּד אֵשׁ הַהוֹלֵךְ-לֹא-הוֹלֵךְ לְפָנַי, קַיָּם-לֹא-קַיָּם, מְתַעְתֵּעַ סְחוֹר בְּמַעְגָּלִים", עמוד מאיר דרך לכאורה, שמובילו בעל כורחו בדרכו, כסמן הדרך היחידי ההולך לפניו, ולמעשה בלא שישאיר אפשרות לפנות לאחור. 

עוד יותר בולט חוסר המוצא וחוסר ערך לחיים, של הליכה במעגלים סגורים, בשיר "כל הדרכים מובילות אל עצמן": מה שהיה הוא מה שיהיה, החיים הם הבל הבלים, נוסח קהלת, וכל בחירה היא בבחינת בריחה, אשליה של בחירה, כי "אֵין בַּצְּמָתִים בְּחִירָה. ...וְהַשּׁוֹגִים לִבְחֹר הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ הַמּוֹרֶה כִּוּוּן בְּחֶדֶר אַשְׁלָיוֹת שֶׁכָּל דֶּלֶת מִמֶּנָּהּ מוֹלִיכָה חֲזָרָה אֶל הַחֶדֶר עַצְמוֹ...כָּל הַבְּחִירוֹת הֵן בְּרִיחוֹת זְמַנִּיּוֹת, נוֹאָשׁוֹת."... 

הזמן החולף, והבגרות והתבונה היא המביאה להכרה ולהשלמה – שאינה שלמה – עם כך שחיי אדם הם מעגל סגור. אלא שבמובן חשוב אחד הדרך היא חד כיוונית, ואינה חוזרת באמת אל עצמה: מולנו נמצא העתיד שאין מנוס ממנו, ובקצהו יש קו סיום, כשמגיע רגע שבו "פג תוקפנו", מולו קיים חוסר אונים ואי יכולת לשנות את רוע הגזרה. לכן, בשיר "כל אחד בורח", הבריחה היא בעיקר מפני העתיד (אמנם יש מי שנמלטים מפני עברם, או מפני ההווה המציקים): "גַּם אוֹתְּךָ יַשִּׂיג הֶעָתִיד, גַּם אִם מִכְּבָר נִשְׂרָךְ הוּא מֵאָחוֹר". באופן אבסורדי, דווקא הידיעה על כך מגבירה את תחושה של "מעגל סגור" ללא מוצא, בנתיב שנקבע מראש, שאין ממנו מפלט. ולא משנה מה החלטנו ומה בחרנו ומה השגנו – הסוף הוא זהה לכולנו.   

התחושות הללו, ונוספות, הן בין הסיבות, המעט אמורפיות, המחוללות את הצער המתואר בשירים רבים אחרים. לא אחת המילה צער מופיעה בשירים בצורה מפורשת, ועדיין אינה מלווה בסיבה ברורה, מובהקת. לרוב, ההסבר או הגורם המחולל את הצער הוא פילוסופי-מופשט. כך, תיאור הצער כמלווה את הדובר בטיולו, כ"כלבו האהוב", בשיר "אדם הולך", שבו באשר ילך האיש, צערו ילך עמו. מותר לסבור שהליכה יחד זו, יש בה גם משום גילוי נאמנות ואהבה הדדיות. לשון אחר: ראוי שנשאל מי הוא בעצם שמלווה את מי, והאם אין בהליכה יחד משום הרגל, עד כדי אי-רצון להפרד מהצער, שנעשה לבן לוויה נוח. יתר על כן, "צַעֲרוֹ כְּצִלּוֹ מִתְאָרֵךְ בִּנְפֹל הָעֶרֶב", שעם הזמן המתמשך, לעת בגרות וזקנה, גובר גם הצער. צער זה, כמו הצל, כ"מלווה" קבוע, שב גם בשיר "אין אדם משאיר מאחוריו", שתואר למעלה, שגם בו "אֵין אָדָם מַשִּׁיל אֶת צִלּוֹ".

הצער, והגורמים לו, אינם בהכרח פרי ארוע כזה או אחר, או של התנהגות, טבע אנושי או אקט של בחירה בדרך אחת במקום השניה. בשירים רבים הצער נרמז כמצב נתון, מעין תכונת טבע אינהרנטית הטבועה בנפש, ואף כמין ירושה "תורשתית" רב-דורית, שקיבל מאמו. כך, בשיר "דלילול": "בִּנְשִׁימָה אֲרֻכָּה כְּיִלְלַת/זְאֵב, מְשַׁחְרֵר אֶת נַאֲקַת הַדּוֹרוֹת/כֻּלָּם מִכֶּלֶא חָזָהּ/וּמִמֶּנּוּ יָנַקְתִּי אַנְחוֹת עוֹלָם".

לצד זאת, אפשר לכרוך את סיבת הצער בחוסר השליטה בחייו ובגורלו, כפי שתיארם בשירים דלעיל, ולרמז גם על גורמים אחרים השולטים בגורלו, כמו בשיר "דרכו של ההולך" שבו הוא "אֵינוֹ צַד מְעֹרָב בְּסִפּוּר חַיָיו" משל היה צופה מהצד. ואילו בשיר "אדם הולך" נרמז קשר, ואף תלות, בין אהבה לצער, כמו הייתה האהבה, כל אהבה, סיבתו הבלתי נמנעת, שכן גם מושא האהבה הוא סיבה לאותן "דאגות, היסוסים, פחדים וכאבים", חשש לגורל האהוב ולגורל האהבה שיש לדאוג לה, לשמרה ולטפחה, כפי שיגלה הקורא בשערים אחרים בספר, העוסקים באהבתו לאמו ("דרך צעיף עיני אמי"), ולבת זוגו (בשערים "האם שמעת יקירתי עת לחשתי", ועוד יותר בשער "סדקים"). בתוך השירים האלה נמזג צער גם על עצמו. כך, בשורה של שירים על אמו (וגם – האמנם במידה פחותה – על אביו), ניכרים צער בשל חרטה, ואושר ששוב לא יכול להיות שלם, בשל אי מתן תשומת לב מספקת, כפיות טובה ואנוכיות, וכוחה המרחיק של השגרה, כבוגר (ואפילו על "עיוורונו"-תמימותו כילד, שלא ראה את קשיי חייהם של הוריו). אלא שהצער והחרטה מגיעים כשכבר מאוחר מדי לתקן, כמו בשיר כך בשיר "ואני אבוא", המתאר (תוך כדי חילופי תפקידים מדומיינים משל הוא האב והיא בתו) כיצד "....עַד בֹּקֶר/יָשַׁבְתִּי דּוֹאֵג עַל/מִדְרָכָה, מְחַכֶּה לְשׁוּבֵךְ/וְלֹא שַׁבְתְּ".

תבנית חלק ניכר מהשירים העוסקים בצער החיים החולפים היא "אל-זמנית", או חסרת רגע  ברור בזמן, גם אם הם נכתבים בהווה. ההתרחקות – אולי מכוונת – מן הקונקרטי היא שהופכת אותם להגותיים, פילוסופיים, גם כשנעשה שימוש במטפורות יומיומיות, לכאורה, כדוגמת מחרוזת 3 שירי "מציאות נקלפת", שבהם הוא מכיר בחוסר הטעם לשקר לעצמנו, ב"טיוח עובדות", כשבסופו של דבר הפנים יתקלפו מהמסכות ומהטיח של ההונאה העצמית, כמו "קִרְעֵי קְלִפַּת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַתּוֹלְשִׁים עַצְמָם מִצַּעַר עַל בֹּא יוֹמָם". ובשיר המסיים ספר זה, "ארמונות", הדברים מצלצלים בקרשנדו: הזמן הוא נצחי, אך אנו, לא רק חייו הפרטיים של כל אדם ואדם, אלא גם מעשי ידי האנושות ותרבותה, הם בני חלוף תחת כוחו המכלה של הזמן. ה"נצח" מנותק מן ההוויה והחוויה האנושית, הפיסית והחושית, כי "אֲנַחְנוּ מָה" מולו? - לא כלום!

וְהַנֵּצַח בְּשֶׁלּוֹ, אִטִּי שׁוֹטֵף

אֶת אַרְמְנוֹת הָאֶבֶן

שֶׁל הֶעָבָר...

...הַכְּתָלִים שֶׁהַזְּמַן

פּוֹצֵעַ בָּהֶם קְרָעִים

וּצְמַחִים פּוֹלְשִׁים אֶל גּוּפָם...

 

וַאֲנַחְנוּ מָה, אַרְמְנוֹת   

חוֹל נִשְׁטָפִים לְהִמָּחוֹת

בְּכָל גַּל חוֹלֵף

אוֹ רוּחַ פּוֹרַעַת

לְהַחֲרִיד.

 

מעטים יותר הם השירים הנושאים תאריך, או נקודת זמן מובהקים, של רגע בו נעשית "התבוננות לאחור", שהיא עצמה מכילה תיאור מכלול חיים ולקחיו. אך גם "שירי רגע" מתקופות שונות בחייו, מספרים על חוויה, רגע מפנה, או החלטה שהשפיעו על עתידו ואישיותו, מאחר שהשתרשו כזכרון עמוק. שירים אלה, החל משנות ה-70 המאוחרות, כוללים שירי מסע לאירופה  - לוונציה ולווינה. בשיר אחרון, הנושא את השם המעיד עליו, "מסע אל מחשבה אחרת", די היה אפילו בתחנת אוטובוס בווינה כדי לספק "תְּנָאֵי מַעְבָּדָה אוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים לִבְחֹן הַאִם לְחַשֵּׁב מַסְלוּל מֵחָדָשׁ".

המשורר, כמו משוררים והוגים רבים, אינו יכול שלא לעסוק בשאלות ה"נצחיות", "מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך ולשם מה", למרות שהוא יודע שאין לו תשובה ברורה עליהן. אך גם הוא מכיר, מן הסתם, בכך שעצם השאלה וההתחבטות בה חשובות מן התשובה. ועדיין הקריאה בשירים מעלה תהיה האם אין ה"חפירה" הזו סיזיפית ("לשם מה?"), האין העיסוק בכך הופך ל"מטרה המגשימה את עצמה", שעלולה להשקיע את המשורר בתוכה לגמרי, ולהעצים את צערו. אך גם אם הוא ממשיך לחיות את חייו הרגילים, בשגרה "חוץ-שירתית", כאחד האדם, הפער הבלתי ניתן לגישור, האבסורדי, בין המשך שגרת חיינו לבין חוסר התכלית של קיומנו, יכול גם הוא להזין את המחשבות הפילוסופיות-פואטיות, ולחזק את מוטיב העצב והצער הנסוכים בהם.

לקראת סיום, ראוי לשים לב לשפת שירתו הפואטית של דוד מנשה, שאינה מתפשרת עם אופנות ואינה מתחנפת לקוראים ומשוררים הצעירים, המעדיפים שפת דיבור יומיומית  (כגון זו שפת השירה ה"תיאטרלית", הקורצת ומחקה את סגנון ה"ראפ"). אמנם שפתו של מנשה מודרנית, בדרך כלל, ותמיד ברורה ומשכילה. אך לעתים קרובות היא דחוסה, אינטנסיבית ותמציתית. בולטים בהקשר זה למשל השירים הנהדרים, והקצרים יחסית, בשער "אלמלא היה החום כה כבד" שבו הדחיסות משרתת היטב את תחושת כובדו של החום, ואת אווירת העצב הקבוע, הקיומי, שבשיריו:

תְּנוּעַת הָעֲנָנִים בִּשְׁמֵי זֶה

הַמִּתְדַּמֶּה לִהְיוֹת חֹרֶף, כְּמוֹ

הַחַיִים, נוֹדֶדֶת בֵּין שִׁעֲמוּם

לְעֶצֶב קִיּוּמִי...

 

אֶפְשָׁר הָיָה לְהַסְכִּים לְכָל

זֶה אִלְמָלֵא הַכְּאֵב

הַזֶּה. אֲבָל מִי

בִּכְלָל שׁוֹאֵל

עֲנָנִים

 

מנשה אף אינו "בוש" להשתמש בידע תרבותי כללי רחב, ובעולמות תוכן ותרבות יהודיים, ובכלל זה ביטויים ומבואות מהמקרא, מחז"ל וכד'. כך למשל בשיר "רץ לפני המחנה" המציין את אוריה, ומרמז גם על אליהו הנביא, שרץ לפני המלך אחאב, ואף מצטט מספר משלי את הביטוי "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב".

בשירים על אמו, אפשר למצוא תיאור אידיאלי (ואידילי) של דמותה שציטוטים כאלה מחזקים אותו, תוך יצירת גרסאות "משובשות" משלו. כך, בבואו לתאר כיצד הגנה עליו אמו מפני כעס אביו הוא נסמך על פרשת עקדת יצחק: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. הִנֵּה הַשֶּׂה, אֲנִי לְעַוְלָה" (ובכך מעלה אותה הן לדרגת קדוּשה מלאכית וקורבנית, כמעט נוצרית, כאחד), או וריאציה משלו על הביטוי של חז"ל "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", די לרמז כי יצירות התפירה של אמו, כמותן לא יכלו לתפור גם חייטי ה"הוט-קוטיר".    

לצדם אפשר למצוא פה ושם גם שירים ששפתם כולה או רובה היא כשפת המקורות. בגישה "מיושנת" זו, אני מוצא מעין מרד, חתירה נגד הזרם הכללי, והצהרה בזכות תחיית סגנון השירה הקלאסית, שאפשר כי יגדירוה אנכרוניסטית, ואני מוצאה כמעט "אנרכיסטית". כך, בכמה מהשירים, בשערים העוסקים ביחסיו עם אהובתו-בת זוגו, ובשער "קוו ואדיס", שחלקו, לפחות, עוסק בירושלים, בולט סגנונו ה"מיושן" של השיר "נַחֲלַת שְׂבֵעָה" (כמשקל נגד לְנַחֲלַת שִׁבְעָה), המסיים את דברי הביקורת החברתית-פוליטית שלו בנבואה "תנ'כית" קשה:

אֶרֶץ זְנוּנִים הָיִית. סְדוֹם

יָמַיִךְ עוֹד יַגִּידוּ

אֶרֶץ לְבוֹא נָקָם

וְשִׁלֵּם.

 

ועוד הערה: ספר השירים כולל כ-110 עמודים, ומספר שירים רב מאוד. הכמות הגדולה, בנוסף למורכבותם של רבים מהשירים, עמוסי התמונות והמטפורות, שמטרתן חידוד  תובנות הגותיות, מחייבות התעמקות מאומצת. התחושה היא שהמשורר ביקש להספיק למצות ולפרסם כמה שיותר, מחשש שלא יגיע לספר נוסף. כל זה יקשה על מצוי הספר וניתוחו.