צביה ליטבסקי - וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי 

דברים אחדים על מזמור קלט' בתהלים

 

בחלק נכבד ממזמורי תהלים מתרחשת היחלצות ממצוקה תוך תהליך של היוודעות עצמית. זו, מסתבר, אפשרית רק במסגרת שיח של "אני-אתה", תפילת יחיד לאלוהיו.

על פניו, מתחיל מזמור קלט' בהצהרה על שלמות רוחנית, הנובעת ממציאותו הבלתי מעורערת של ה' בכל מישורי חייו של הדובר: הרגליו היומיומיים, פעולות גופו ותנודות תודעתו, עברו ועתידו. הדובר אף מודע לסודה של חווית השלמות, שכל מאמץ רציונלי אינו יכול להקיפה: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי / נִשְֹגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ".[1]

אבל במהלך הפסוקים הבאים ניכרת נימה אמביוולנטית לגבי מציאות זו. הבנת הצירוף "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה".[2] כהגנה אלוהית מתערערת עם תחושת המצור שיוצרת ההשגחה: "וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח". אי-היכולת למצוא מנוס מפניה נפתחת לתמונה מטפורית אדירת מימדים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה / וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ // אֶשָֹּא כַנְפֵי שַׁחַר / אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם".[3] השמיים והשאול, סוף מזרח וסוף מערב, אינם אלא דימוי מרחבי לַאימה הטבעית מפלישה לרשות היחיד, לצורך בקיום אוטונומי. המחבוא המיידי שמוצא הדובר הוא חיק החשכה: "וַאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי",[4] דהיינו, רק החושך יראני, אֵיחבא בחושך ולא אֵראה.

והנה, בנקודה זו – מפלט החשכה – מתפרצת ההתגלות הגדולה שמשנה באחת את המצב הקיומי: "וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי". ה' רואה אותו במפולש, שכן החושך מבחינתו אינו אלא אור. הכפילות של "אור-חושך / טוב-רע" שייכת לעולם האנושי. האדם הוא החווה את חסרונם של האור והטוב. האל כשלמות אינו חסר: "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר / כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה".[5] אף זכריה הנביא מעלה חיזיון של אחרית הימים, שבה תתבטל השניות הקיומית האנושית: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה ... בַּיּוֹם הָהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".[6]

מכאן ואילך כמו הורד לוֹט מעל עיני הדובר, ומה שקודם נתפס כפלישה או מצוד, הופך להיות ביטול עצמי, הודיה ושמחה: אתה יצרתני, הוא אומר, ולא זו בלבד שאיני מנסה למצוא ממך מפלט, אלא מודה אני על כך בכל מאודי, "בשבתי ובקומי" ובכל תופעות חיי. הנפלא מבינתי, עצם קיומי, הוא לי מקום פליאה, יִרְאָה ושגב. המרחב שאין בו מפלט נתפס כחיק מכיל במובן האישי ביותר: "לֹא נִכְחַד עָצְמִי[7] / מִמֶּךְָ // אֲשֶׁר עֻשֵֹּיתִי בַּסֵּתֶר / רֻקַּמְתִּי בְּתַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ[8] // גָּלְמִי[9] רָאוּ עֵינֶיךָ ".[10] הדובר רואה את מציאות האל בו עצמו כקודמת למודעותו. היא היא שורש קיומו הפיזי והנפשי טרם כל צורה והתפתחות, כדברי האל לירמיהו: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ".[11] עצם קיומי הוא בכך שאיני נעלם מעיניך.

חוויית השחרור, אם כן, אינה מתחוללת במציאות אלא ביחס אליה, והחזרה למילים הפותחות –"חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע" – הופכת את ההשגחה משרירותית ומאיימת למקור הודיה. החשש הגדול אינו מפניה, אלא מהיעדרה: "חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי / בְּחָנֵנִי וְדַע שַֹרְעָפַּי // וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב[12] בִּי / וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם."[13]

​

​

​

​

​

​

[1] שם 6

[2] שם 5

[3] שם 9-8

[4] שם 11

[5] שם 12

[6] זכריה יד 6, 9

[7] עצמי – גם במובן גוף וגם במובן מהות (עצם העניין), וגם במובן ה"עצמי" כתודעת אני.

[8] מטפורה לרחם האישה, המתקשרת לארכיטיפ האדמה.

[9] חומר ליצירה, עפר.

[10] שם 17-15

[11] ירמיהו א 4

[12] עוצב – מלשון עצבות, שאינה אלא סטייה מן הדרך

[13] "דרך עולם" ככינוי לדרך חיים, ובד בבד כדרך אל קיצם. במובן זה מצטרפת תודעת המוות כתמיכה בחוויה הקיומית המתוארת. שם פס' 24