ליאור שדה

​

​

מינאלו*

 

וּלְרֶגַע הָיְתָה מִינָאלוֹ מְרַחֶפֶת

בָּאוֹר הַדָּלוּחַ שֶׁל הַשֵּׁרוּתִים

לְמַשְׁמָע קוֹלוֹ הַחַם שֶׁל

אַבָטֶה בּרִיהוֹן**.

 

כָּל אוֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

הָיוֹ פְּרוּשִׂים לְרַגְלֶיהָ

כְּמוֹ עֲרֵמַת יַהֲלוֹמִים גָּלְמִיִּים.

 

וּלְרֶגַע כָּרִיּוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן

הִתְאַחֲדוּ וְנִרְפְּאוּ בְּמִין

מַגָּע מְקֻדָּשׁ.

 

*שם באמהרית

**אמן ג'ז יליד אתיופיה, עלה לישראל ב 1999

  שנים ארוכות עבד בעבודות ניקיון ומטבח.

 

​

מהו יכולתה התרפויטית והמשחררת של המוסיקה? - על פניו נראה כי מינאלו, עובדת הניקיון (עבודה פיסית קשה שלרוב שכרה אינו נאה, בייחוד כשמדובר בעובדות קבלן בחברות ניקיון) זוכה לחופש ושחרור בזכות שמיעת המוסיקה בעת עבודתה. אולם אנו למדים מההערה השניה, מתיאור האור הדלוח בשירותים וכריות האצבעות ברגליים (ואולי גם בידיים האוחזות מן הסתם בכלי העבודה הפיסית) את מצבה האמיתי של הגיבורה, שאינה נהנית באמת מחופש, וודאי שלא בחרה בעבודתה הקשה. ובעיקר אנו נרמזים בסיום: כריות האצבעות מתאחדות נרפאות וזוכות במגע מקודש – אך רק "לְרֶגַע".