תמר רבנו

 

​

"אִלּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה..."  

 

זֶה מַתְחִיל וְנִגְמָר בְּסִדּוּר הַתְּפִלָּה שֶׁשָּׂם בְּפִי שִׁירָה, וּמִלֵּא אוֹתוֹ. אִלּוּ לא

הָיָה מְסֻדָּר הוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר זֶה מִכְּבָר. רָחוֹק בַּמָּקוֹם, רָחוֹק בַּזְּמַן הָיָה

מְשׁוֹרֵר. אִלּוּ נִתַּן לוֹ לָשִׁיר אֶת שִׁירָיו הוּא, וְלֹא אֶת הַסִּדּוּר הַסָּדוּר עַל

אוֹפַנָּיו שֶׁל אַבָּא, שֶׁל סַבָּא. אִלּוּ אָז. אִלּוּ  פִּי הָיָה מִתְמַלֵּא בְּשִׁירָתוֹ הוּא,

הָיָה הַגּוּף פּוֹרֵשׂ יָדָיו לְשׁוֹרֵר בִּתְנוּעוֹתָיו בְּלִי פַּחַד וּמוֹרָא, וְהָיָה מוֹצֵא אֶת

שְׁבִילֵי גְּאֻלָּתוֹ אָז, וְלֹא נוֹדֵד אַרְבָּעִים שָׁנָה. אִלּוּ אָז. אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁהַתּוֹרָה

כֻּלָּהּ, הָיְתָה גְּנוּזָה בְּפִי, וְלֹא שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַדּוּכָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.

 

​

אין מקום לשירה חופשית אם היא הכבולה בחוקי דת נוקשים, במקום מוסדר ומסודר, ולפיכך גם פיה של הדוברת אינו חופשי לשיר ולהתמלא בשירה. ולמעשה גם "הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ" כלואה ואסורה שם, במקום שהיא תהיה בבחינת שירה, או תאפשר את השירה. וזאת אף שאנו נרמזים כי סידור התפילה, בהיותו שפת שירה, הוא שממלא מלכתחילה את פי הדוברת ב"פוטנציאל" לשירה. מלבד הדוברת השיר מספר על מישהו בגוף שלישי, הלכוד בסידור תפילה. אותו "הוא" מצטייר ככל הנראה כסידור עצמו, המואנש כמו היה משורר ב"פוטנציה", שאלמלא היה "סָדוּר" כל כך, באמצעות חוקים, אלמלא היה כלוא בהווייתו המוגבלת והמגבילה, היה יכול להיות משורר ולאפשר לקוראיו (כנראה אביה וסבה של הדוברת) לשיר אותו בלי מורא ופחד. וכך בעוד שהשירה משחררת, "הסידור", כפי שהתגבש, יוצר בתוך פיו, במו פיו, את כלאו, את מחסום הדת המשפיע ויוצר את המחסום הנפשי לשיר.

הכלוא השלישי הוא השירה עצמה, שאלמלא "עולם הסידור והסדר" הייתה משתחררת ומשחררת, ואף הופכת לתורה אלטרנטיבית, שאינה מסתתרת ומגבילה את עצמה מאחורי דוכן בבית הכנסת, אלא פורצת את גבולותיו לכלל מהות אוניברסלית.

בתוך כך נרמזת גם כליאתה של האישה במסגרת החונקת הדתית-יהודית, בבית הכנסת, כמי שאסור לה לשיר בו בדומה לגברים. ואם נרחיק מעט לכת בפרשנות זו "מאחורי הדוכן" יכול  לרמז על "מאחורי הפרגוד", על עזרת הנשים שאין רשאיות "לשיר" ממקום הדוכן השמור בבית הכנסת, ובעולם האורתודוכסי, לגברים בלבד.

 

​

אני עשויה מבראשית

 

אֲנִי עֲשׂוּיָה מִבְּרֵאשִׁית

מִבְּדִידֵי יָם בּוֹדְדִים

רָצָה נֶגֶד כִּוּוּן הַיָּם

נֶגֶד כִּוּוּן הֶהָמוֹן

נֶגֶד כִּוּוּן הַשָּׁעוֹן

שָׁנִים עַל שָׁנִים לֹא מְזַהָה סִימָנִים

לְאָן בֶּאֱמֶת מוֹבִילִים

שְׁמוֹת וַיִּקְרָא בַּמִּדְבָּר וּדְבָרִים.

 

​

הדוברת רואה עצמה או מבקשת להיות משוחררת מחוקי היהדות, שגובשו ומצויים בספרים שמות ועד דברים. ככזו היא עשויה מחומרי בראשית, ולכן מהותה קרובה לחוקי היקום והטבע, שקדמו לחוקי הדת בכלל. ככזו היא אף משוחררת מהצו האלוהי של הגרוש מגן העדן, ובעיקר מצוויי הדת העברית/יהודית, שהתגבשו בספרים הבאים. זהו שיר המביע את הזדהותה עם מהותה הנשית ה"פרימיטיבית" כביכול, הנקייה, עם האם הראשונה, חוה אמנו, בטרם הושתו עליה חוקים מגבילים, שלא ברור לדוברת לאן הם מובילים – קרי לשום דבר טוב עבורה, ואולי גם עבור כלל הנשים. עם זאת האמירה בשיר מאוד אינדיבידואלית – היא רצה נגד הכיוון אליו רץ ההמון (חסר הדעת? הפנטי? האמוני, שכן "קול המון כקול שדי?"). המון זה אמנם אינו מזוהה מגדרית - אך מי מכתיב את כיוון הריצה? מי שולט בהמון?

בדומה לכך, גם הים מסמל בגודלו ועוצמתו את הכלל, את ההמון, אף הוא "לא מבחין" בפרטים וברצון הפרט, בניגוד ל"בדידים" – ליחידות האינדיבידואליות הקטנות שממנו הוא מורכב, אשר כמו הפרטים בהמון, אף הן אינן בעלות עוצמה סוחפת (כוחן בייחודיותן, ובשונותן מהכלל). לכן  הריצה נגד השעון היא לא נגד חוקי היקום, אלא מטפורית – היא ביטוי לבקשה לשוב לזמן בראשית, לתקופה הראשונית שבה לאדם היחיד (אישה או גבר) היה משקל של "עולם ומלואו".

בקריאה שניה, ניתן למצוא בשיר גם "דיון פואטי", בחופש הנתון בידי הדוברת ליצור חוקי טבע משלה, בניגוד לחוקי היקום. ה"בראשית", בהקבלה למפץ הגדול, הוא היסוד לכל דבר, וכמי שבוראת ב"בראשית", כמו הייתה אלוהים, היא גם יכולה לרוץ נגד השעון, להפוך את "חץ הזמן". בקריאה זו החופש הנתון בידי הדוברת הוא מוחלט. זאת, בעוד שבקריאה הראשונה הכבלים בהם היא מצויה אינם ניתנים להסרה, למרות המאמץ הגדול הכרוך ביציאה "נגד הזרם" ונגד חומשי התורה, שהדוברת – בשל תירבותה וחינוכה, מבוססת עליהם, אך גם בתור שכזו אינה מצליחה לראות לאן הם מובילים אותה.

 

העץ החליט לשתוק

 

הָעֵץ הֶחְלִיט לִשְׁתֹּק בְּעָלָיו

לֹא לַעֲנוֹת לָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת

לֹא לְהִתְעַטֵּף מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם

הֶחְלִיט לֹא לְהַחְזִיר כַּדּוּר לַשֶּׁלֶג

הָעֵץ עָמַד בְּמַכַּת הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא אָמַר מִלָּה

אֲפִלּוּ לֹא גָּנַח.

 

​

זהו שיר על מרד ומאבק בכלים "פציפיסטיים", נוסח גנדי, שנעשה לא רק נגד ה"אויב", כנגד מי שמצפים ממך להיאבק נגדו, אלא גם נגד ובניגוד לשיטות המאבק המסורתיות, שאינן מועילות. 

ניתן למצוא בשיר אמונה שמאבק שקט ולא אלים יצליח היכן שמאבק גלוי קולני, ואף אלים, נכשל? (נזכיר כי גם כאשר הפלסטינים ניסו לנקוט בכלי מאבק "יצירתיים", לא אלימים, להם הטיף בזמנו פיצל חוסייני – הם כשלו, ייתכן משום שלא היו מסוגלים להתמיד ולהיצמד לדרך מאבק לא אלימה). דומה ש"העץ" נאבק בשיטה חדשה ומפתיעה, כזו שתגרום למי שמצויים מולו להבין ולשנות את דרכם. מצד שני אפשר שהשיר מספר על ייאוש וויתור על מאבק, והרי העץ אמור "להבין" ש"הרוח", "הגשם", "השלג" ו"השמש" אינם יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולהחליט להפסיק את פעולתם, שכוחות הטבע העצומים צפויים להמשיך לעולמים, ולכן הצעקה כנגד, הטרוניה, החזרת כדור שלג, הם אין ואפס לעומתם.   

ולמי כוונתה? למאבק פרטי מול כבלי החברה/תרבות ודת? של נשים נגד חברה גברית ו/או דתית? מאבק פוליטי של ציבור/עם מדוכא?

בנוסף גם שיר זה מדבר בשבח האינדיבידואליזם. העץ הוא הפרט מול כוחות לכאורה גדולים ממנו, כדוגמת החוקים והכללים החברתיים/תרבותיים, שהובלטו בשיר הקודם.