פיני רבנו

 

​

בית

 

אוֹהֵב אֲנִי אֶת בֵּיתִי מְאוֹד

וְהוּא אוֹהֵב אוֹתִי

הוּא בֵּיתִי שָׁנִים רַבּוֹת יוֹתֵר מֵאַהֲבָה

וַאֲנִי מַקְפִּיד לֹא לְהַרְחִיק מִפִּתְחוֹ

יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים פָּרְסָה

כִּי שָׁם יֹאבַד לִי כָּלִיל הַחֵשֶׁק לַחֲזֹר לְבֵיתִי

וְאֶהֱפֹךְ לְסוּס לְלֹא מַחְסוֹם

וְאֶדְהַר הַרְחֵק מִמֶּנּוּ עַד כַּמָּה שֶׁרַק אוּכַל

עַד שֶׁלֹּא אֶזְכֹּר עוֹד אֶת דַּרְכִּי חֲזָרָה אֵלָיו

עַד שֶׁיִּשְׁכַּח הוּא שֶׁהָיָה בֵּיתִי.

 

​

זהו שיר על "בריחה מחופש", ואף שיר "בשבח הכבלים" (יסוד הקיים במידה מסוימת גם בשירו של מיתר הילל קורמן: הדובר "מקפיד" שלא לשחרר את עצמו, אלא שומר על עצמו בגבולות המחסום המגן עליו מאבדן האהבה, שאם ישתחרר מדי, ויתרחק מביתו, ירחק ויאבד את אהבתו.

אולם, ראשית ראוי לבחון מהי אותה אהבה. והרי לכאורה לא על אהבת משפחה - בת זוג או ילדים – מדבר השיר, אלא על אהבת בית, אהבה שיש בה רמז גם ל"שעבוד" מרצון לרכוש, לעולם מטריאלי. סביר יותר להניח שהבית הוא מטפורה למסגרת ולמהות של אהבה, המכילה בתוכה גם את אהבתו לבית המשפחה ואת אהבת ה"בית" אליו (המתבטאת בשורה המסיימת), זוהי אהבה "עוטפת" (מחבקת? ושמא גם סוגרת וחונקת?, קלאוסטרופובית) כקירות הבית.

שנית, ובעיקר, זהו שיר על פחד מאובדן שליטה עצמית, כ"סוס ללא מחסום". החופש המוחלט הוא שמפחיד את הדובר, משום שבקצה הרחוק של הבריחה קיימת שכחה, הן של הדרך חזרה (קרי חשש מ"אובדן דרך", תרתי משמע) והן של מושא האהבה. לתשומת לב ראוי הניסוח לפיו ביתו הוא מי שישכח אותו. ולכן הפחד הוא גם מלהיות נשכח על ידי אחרים, בידי אוהביו.

וכך, אף שרגש האהבה עצמו (הן החומרי, רכושני והן היותר רוחני) הוא כבלים, השחרור מהם מוביל לאובדן כל היקר, ובכלל זה אובדן הזכרון, שהוא כוח מניע של אדם בכלל, וודאי של משורר.  מכאן שגם החופש המוחלט לכאורה, הוא סוג של כבלים, של מנוס מחופש. מכיוון שהחופש כובל את האדם בשכחה, באי ידיעה, ובאין-אהבה.   

​

 

​

אֲנִי חַי חָפְשִׁי

 

חַד פַּעֲמִי בְּהִתְעַטְּשׁוּת.

פִיזִיקָה רֵיקָה מֵחֻקִּים

מְאַפֶּסֶת אֶת זִכְרוֹנִי

שֶׁלֹּא אֲחוֹקַק  לְחֹק יְסוֹד.

גּוּפִי לֹא יַהֲפֹךְ לְחֻקָּה

וְשִׁירַי לֹא לְתִקּוּנֶיהָ.