אביחי קמחי

​

לאומנות

 

בָּאתִי לְסָלוֹנִיקִי לִמְצֹא שָׁרְשִׁים
שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאוֹשְׁוִיץ
וְלָקַחַת פֶּסֶק זְמַן
מֵהַמֶּלְחָצַיִם הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים

בֵּינִי לְבֵינִי הִתְחַיַּבְתִּי
לְהָנִיחַ לָעִנְיַן
הֲרֵי אֵין בִּי הַכֹּחַ
לְשַׁנּוֹת אֶת הַכִּוּוּן הַלְּאֻמָּנִי
אֵלָיו שׁוֹעֶטֶת הַמְּדִינָה שֶׁלִּי
אַךְ הָעִנְיָן רוֹדֵף אוֹתִי
כְּמוֹ שֶׁרָדְפוּ אֶת הַיְּהוּדִים
גַּם כְּשֶׁהֵם נֶעֶלְמוּ                

מִי שֶׁלָּקָה בִּלְאֻמָּנוּת
בְּכָל מָקוֹם וְעֵת
עַל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹלֶה
בְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת

 

 

אמנם הדובר מנסה לקחת חופש מהמצב הממאיר בארץ, אבל המצב הממאיר רודף אחריו גם לחו"ל. ועדיין, אין הוא מחפש לעצמו חופש מוחלט, מכיוון שהחיפוש אחר שורשים שנשרפו באושוויץ, הוא מעשה המלווה בתחושת מחויבות. הדובר אף ממלכד את עצמו בנושא המשותף לישראל ולשואה, וכך מן הנמנע הוא שלא יהיה החיפוש כרוך במחשבה ובכאב על הלאומנות ועל שנאת האחר – השנאה ליהודי – שגרמה לשואה. וגם אם לא ביקש לגזור מכך גזרה שווה על ישראל העכשווית, הלאומנית, ההשוואה היא בעיניו בלתי נמנעת. מהו אם כן החופש שמבקש לעצמו המשורר הבורח מהארץ, אם אינו מבקש חופש ומילוט משורשיו ולא מזיכרון השואה?

בסיום מסתבר שלא רק הוא, שאינו לאומני, נדון לחוסר שחרור, אלא נדון לכך גם מי ש"אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת" של הלאומנות, המצויה בכל מקום ועת על פני כדור הארץ. כל הצדדים אינם חופשיים ממנה: לא הקורבן שעבר את השואה, לא הדובר הסובל רגשית ומוסרית מעצם קיום הלאומנות, וכמי שמזדהה עם הקורבן, ולא המקרבן – הלאומני השבוי ב"מחלתו".

ברם הלאומני מוגדר בשיר כחולה, הרי במידה מסוימת הוא אינו אחראי ואשם לגמרי במצבו-מחלתו. שכן מדובר במחלה ממארת, שאין אדם גורם במכוון לעצמו, לכאורה. האין המחלה הממארת חזקה מן החולה? – ואין כחכם כבעל הניסיון. הרי המשורר עצמו התמודד ואף גבר על מחלה ממארת, ועתה משתמש בה כמטפורה ל"מצב האומה". המסקנה – מה שנדרש לשחרור מהמחלה הוא ניתוח קשה, או טיפול אחר, הגובה מחיר יקר מהחולה, מחליש את כוחו, וזאת בטרם (ועל מנת) שיחלים, כשאין כמובן  ערובה שיחלים.