מיתר הילל קורמן

​

*

לוֹקֵחַ אֶת הַשְּׁבִיל הַקָּטָן

שְׂמֹאלָה

לַעֲקֹף אֶת הַמּוּזֵאוֹן

בְּמַרְסֵי.

 

כַּמָּה צְעַדִים וְהָעוֹלָם נִפְתַּח:  

יָם גָּדוֹל וְרָחָב

מְחַבֵּק אֶת כָּל מִי שֶׁרֵאוֹתָיו

יְכוֹלוֹת לְהַכְנִיס אַוִּיר.

כָּל מָה שֶׁהָיָה סָגוּר

בִּכְלוּב אוּרְבָּנִי קַנַּאי

בִּפְּרוֹפָּגַנְדָּה שֶׁל מַטָּלוֹת

נִשְׁכַּח.

אֲנִי לֹא תָּלוּי בְּדָבָר

הִנֵּה הַיָּם לוֹחֵשׁ

קַח - אֵינְסוֹף - בְּרַח

חֲזֹר כְּשֶׁתִּרְצֶה, אִם בִּכְלָל.

 

סְפִינוֹת תַּעֲנוּגוֹת יוֹצְאוֹת מֵהַנָּמֵל

לְאַט

נִזְהָרוֹת עַל מַפְלִיגֵי-מָשׁוֹטִים

שֶׁחוֹתְרִים בְּמֶרֶץ לְאָחוֹר

מִבְּחִירָה-

כָּל אֶחָד וְהַנֶּצַח שֶׁלּוֹ.

 

הַאִם יֵשׁ גַּל שֶׁיָּכוֹל לְהַכּוֹת בִּי

עַד שֶׁלֹּא אוּכַל

לִבְרֹחַ יוֹתֵר מִצֵּל-עַצְמִי?

לֹא אֵדַע עַד שֶׁאַפְסִיק לְהִנָּצֵל.

 

לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף – לְפַצֵּחַ אֶת הַנֻּסְחָה

אֵיךְ אֶשְׂרֹד בְּלִי לִחְיוֹת עַל הַחֶרֶב

אֵיךְ אֶסְעַד בְּלִי לִשְׂבֹּעַ מְרוֹרִים

אֵיךְ אֶלְכֹּד אֶת מַחְשַׁבְתִּי וְאַשְׁאִיר אוֹתָהּ חָפְשִׁית

בָּאֲוִיר הַמְּטֹרָף הַזֶּה

שֶׁל עִיר נָמֵל

וּשְׁחָפִים.

 

זה מול זה ניצבים בשיר שני כוחות מנוגדים רבי עוצמה: הים המסמל את החופש ואת אינסופיותו של הטבע והעיר - המחנק האורבני, כוחות החברה והתרבות ה"מאולפת". ביניהם מצוי הדובר במאבק לשימור ה"אני", חופש המחשבה והפעולה, עצמיות, יכולת לנשום "אויר" חופשי, למרוד במוסכמות החברה, אפילו ללא יציאה מהעיר הגדולה.

ההליכה אל הים מסמלת חזרה אל הטבע. הים מוצג כמפתה (הִנָּהּ הַיָּם לוֹחֵשׁ קַח - אֵינְסוֹף – בְּרַח) אך גם משאיר פתח "מילוט" מהחופש שהוא מציע, בצורת זכות בחירה. אלא שאין ודאות שבדובר ישאר רצון (או כוח רצון?) לשוב אל התרבות (חֲזֹר כְּשֶׁתִּרְצֶה, אִם בִּכְלָל). אך האם הים/הטבע החופשי, שכוחותיו פראיים ולא נשלטים, מציע רק חופש? האם גליו אינם דוחפים חזרה אל העיר, ואל "צל עצמו" –שהיא ניגוד למהותו האמיתית והנכספת של הדובר? דווקא כשיפסיק להינצל: יטבע או יוכה לאחור? – כשיהיה כבול מחדש באי-חופש – אז יוכל לדעת, "לְפַצֵּחַ אֶת הַנֻּסְחָה" (של מה? שיש בכוחו של גל להשיבו ליבשה? או לדעת ולהבין דבר על אישיותו שלו?). הבית האחרון אמור לתת את התשובה לכך.

העיר מוצגת כ"כלא", כסמל לחובות הקיום, לחיי יום יום ושגרה ("מַטָּלוֹת") בעולם התרבות המודרני. הדובר מאניש את העיר בתכונות אנושיות כפייתיות: קנאית, וכמי שמטיפה בכלים "תקשורתיים" – עוסקת בתעמולה, כדי "לשכנע" ולמעשה לכפות את רצונה עליו ועל בני התרבות: "בִּכְלוּב אוּרְבָּנִי קַנַּאי בְּפְּרוֹפָּגַנְדָּה שֶׁל מַטָּלוֹת". גם "שכיות התרבות" הן מעצור ומלכודת מול ונגד החזרה אל הטבע – המוזיאון הוא המעצור העומד מול החופש  – ולכן הוא עוקף אותו.

אבל לעיר/תרבות ולים/טבע ישנו גם קו גבול משותף, שבו  מתחברים שני העולמות, וזהו הנמל עצמו, ושחפיו. הוא משמש נקודת יציאה לחופש, אל הטבע. הנמל הוא נקודת החיבור האדם עצמו בנה, ובעצם גם המקום שבו הטבע עובר אילוף, כדי לשמש את האדם ותרבותו, זהו המקום שבו ניתן "לִלְכֹּד אֶת מַחְשַׁבְתִּי וּלְהַשְׁאִיר אוֹתָהּ חוֹפְשִׁית", מחד להתנתק מהתרבות ומאידך גם לשוב אליה. זהו חוף מבטחים לאניות ולאדם. כך, תוך זהירות והימנעות משחרור מוחלט הוא יכול "להיות עם ולהרגיש בלי", ולהפך.