דודו פלמה

 

​

הבלדה על הפרש הכחול
 

פָּרָשׁ כָּחֹל דּוֹהֵר בְּעַרְבוֹת מוּרְנָאוּ 
חוֹצֶה בְּשֶׁצֶף קֶצֶף עֹלֶה מִנְּחִירָיו 
שָׂדוֹת מֻשְׁלָגִים רַחֲבֵי יָדַיִם בְּשָׁמַיִם   
תְּכֻלִּים תְּלוּיִים עֲנָנֵי נוֹצָה וְרֻדִּים

פְרַנְץ מָארְק, וַסִילִי קַנְדִינְסְקִי, 
אוֹגוּסְט מָאקֶה, גָבְרִיאֶלָה מוּנְטֶר, 
אַלֶכְּסֵי גָ'וֶלְסְקִי וְפָּאוּל קְלֵיי 
צוֹחֲקִים בַּגִּנָּה אַגָּדָה שֶׁל יְלָדִים.

עוֹד מְעַט קָט חֻמֵּי חֻלְצוֹת 
בַּחֲגוֹרוֹת עוֹר נִתְעָבוֹת 
יִצְעֲדוּ בַּסָּךְ בְּפְרִידְרִיךְ שֶׁטֶּרָסָה 
לְהַבְעִיר עוֹלָם בִּמְדוּרוֹת שֶׁל מִלְחָמָה

הָאַגָּדָה וְהַיְּלָדִים יְרַחֲפוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲרֻבּוֹת מַשְׁחִירוֹת 
לְהוֹכִיחַ שֶׁפְּלָדָה חֲזָקָה מֵאַגָּדוֹת שֶׁל יְלָדִים 
רָמַךְ כָּחֹל דּוֹהֵר עַכְשָׁו נוֹאָשׁ 
בְּשָׁמַיִם שְׁחוֹרִים אֵין יוֹתֵר עֲנָנֵינוֹצָה וְרֻדִּים 

קַנְדִינְסְקִי אָז יָקוּם יְכַוֵּץ שְׂפָתַיִם וְיִשְׁרֹק 
הַרָמַךְ הַכָּחֹל יָעוּט וְיִנְשֹׁף בְּרַכּוּת אֶל תּוֹךְ כַּף יָדוֹ 
קַנְדִינְסְקִי יַעֲלֶה עַל גַּבּוֹ הָרָחָב וְהַכָּחֹל יְחַיֵּךְ וְיֵעָלֵם בַּשָּׁמַיִם הַשְּׁחוֹרִים 
כְּשֶׁהוּא מוֹתִיר מֵאַחֲרָיו חִיּוּךְ צָחוֹר שֶׁנָּמוֹג כַּעֲבֹר זְמָן כַּעֲנַן חוֹלֵף

 

​

השיר מהווה מעין מצבה, ואף הספד, לזכר קבוצת משוררים אימפרסיוניסטיים, שכונתה "הפרש הכחול". הקבוצה נוסדה בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה וחלק מחבריה נזכרים בשיר (בהם פרנץ מארק הזכור בציורי הסוסים שלו, בהם סוס כחול). הקבוצה פעלה החל מ-1913 בכפר מורנאו  - הנזכר בשיר - בדרוםבוואריה שבגרמניה . שם הקבוצה  לקוח מאגדה לילדים "הפרש הכחול", על אביר שיצא לתקן ולשחרר את העולם ממעשי עוול. כך גם  חברי הקבוצה בקשו לתקן את העולם ולשחררו מכבלי האמנות המסורתית.

כפי שעולה גם השיר, ציירים אלה וסגנונם לא תאמו את רוח השלטון הנאצי, ואמנותו המגויסת. ודאי שכך הדבר לגבי קנדינסקי וקליי, הבולטים שבציירי הקבוצה, שעברו לצייר בסגנון מופשט, כשהם "ממריאים" מן הסגנון האימפרסיוניסטי, שלא היה לו המשך דומה לאחר עליית הנאצים, ועם פרוץ המלחמה (ואף אחריה) – דוכא חופש היצירה.

השיר, כמו עוד כמה משירי פלמה, מזכיר בסגנונו את שירי ברכט בספרו "גלות המשוררים". שורת הציירים הנפלאה שבשיר, הם מעין מקבילה ל"גלות המשוררים". כך גם קנדינסקי שגלה לצרפת, כמהוה כאמנים נוספים שנאלצו לברוח מגרמניה או שיצירתם נשתתקה מכיוון שלא תאמה את דרישות המשטר.

מתוך כך, אפשר שהשיר מרמז גם על יחס של דיכוי האמנות החופשית והביקורתית מצד משרד התרבות בישראל בימים אלה, ומביע חשש – ואף מעין נבואה קודרת – בדבר גורל האמנים ויצירתם בעתיד הלא רחוק.

 

​

כשהגענו מן הים

 

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ מִן הַיָּם וְנָחַתְנוּ עַל הַחוֹף

הִתְבּוֹנְנוּ בָּנוּ בְּתִמָּהוֹן יוֹשְׁבֵי הַמָּקוֹם.

עוֹד מְעַט יֵלְכוּ מְאַרְצָם וּמִמוֹלַדְתָּם

אֶל מְקוֹמוֹת בָּהֶם לְאִישׁ לֹא יִהְיֶה חֵפֶץ בָּם.

שָׁם יַמְשִׁיכוּ לִכְמוֹהַ אֶל אַרְצָם הַמְּקֻפֶּלֶת

בְּמַפְתֵּחַ מַחְלִיד עַל צַוָּאר, וְהָאָרֶץ

תִּוָּתֵר סוֹפְסוֹף  כְּחֹמֶר בְּיָד הַיּוֹצֵר

הַקָּשָׁה שֶׁל חֲלוֹמוֹתֵינוּ הַבּוֹעֲרִים.

 

אֲבָל עֵינֵינוּ הַבְּהִירוֹת לֹא רָאוּ אוֹתָם

הוֹ לֹא, הֵן רַק רָאוּ עֲתִיד דּוֹהֵר לִקְרָאתֵנוּ

בִּלְתִּי נִמְנָע רוֹחֵשׁ כְּאֵב וְצַעַר.

כַּאֲשֶׁר אָטַמְנוּ עֵינֵינוּ רָאִינוּ מַהֲלָכֵי קְרָב

אֹזְנֵינוּ הָיוּ כְּרוּיוֹת לִשְׁרִיקַת כַּדּוּרִים

שֶׁעֲדַיִן אֵינָהּ נִשְׁמַעַת.

בְּעֵינֵי רוּחֵנוּ הָעֲצוּמוֹת

רָאִינוּ אֶת עֲרֵמוֹת הַגְּוִיּוֹת

שֶׁמֵּהֶן בּוֹנִים מוֹלֶדֶת

וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים.

 

​

נאמנות
 

אִמָּא בָּרְחָה מִלוּבְּלִין כַּאֲשֶׁר
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן 
עִם הַשָׂפָם הִטְרִיפוּ עָלֶיהָ אֶת דַּעְתָּהּ 
עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמַחֲנֶה רִכּוּז שָׂם לָמְדָהּ 
אֵיפֹה נִגְמָר הָאָדָם וּמַתְחִיל הַכְּאֵב.

כַּאֲשֶׁר הָרוּסִים הִגִּיעוּ, 
נִמְלְטָה עִם אָחִיהָ לְאוּזְבִּיקְסְטָן 
וְשָׁם אִישׁ קָטָן עִם שָׂפָם גָּדוֹל 
דָּרַשׁ מֵהֶם נֶאֱמָנוּת אוֹ לָמוּת
וְלָכֵן אָחִיהָ מֵת שָׁם מֵחֹסֶר 
נֶאֱמָנוּת כְרוֹנִי וּמִטִּפוּס הַמֵעַיִם.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָהּ לְאַחַר תְּלָאוֹת רַבּוֹת 
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶאֱחְזָה בְּצִפֹּרְנֶיהָ 
בָּחַיִּים עַצְמָם וְהָיְתָה נֶאֱמָנָה 
כֹּל חַיֶּיהָ כָּאן לַטֵּרוּף שֶׁהֵגֵן עָלֶיהָ 
וְלַכֹּחַ הָאָפֵל שֶׁל חֲרָדוֹתֵיהָ 
חַסְרוֹת הַפֵּשֶׁר אַךְ הַוַדָּאיוֹת.

לְאַחַר מוֹתָהּ גִּלִּיתִי שֶׁהִטְמִינָה סַכִּין 
מִתַּחַת לְמִזְרָן מִטָּתָהּ בַּבַּיִת הַסִעוּדִי 
וְהֵבַנְתִּי שֶׁעַד יָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים 
נוֹתְרָה נֶאֱמָנָה לְחוּשׁ הַנִּרְדָּפוּת 
אוֹתוֹ חָלְקָה עִם בַּעֲלֵי הָחַיִּים הַזְּעִירִים 
שֶׁשָּׁכְנוּ מִתַּחַת לָרִצְפָּה. 

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים 
כַּאֲשֶׁר שָׁבוֹת וְעוֹלוֹת 
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת 
מְמִרְקַעֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה 
אֲנִי מַרְגִּישׁ אֵיךְ 
לְאַט 
לְאַט 
אֲנִי 
הוֹפֵךְ 
לִהְיוֹת 
אִמִּי

 

​

ימים נהדרים של אחדות

 

הָיוּ אֵלֶּה יָמִים נֶהְדָּרִים שֶׁל אַחְדוּת.

יָמִים בָּם דִּבַּרְנוּ בְּקוֹל אֶחָד

וְתִעַבְנוּ בְּמִדָּה שָׁוָה

אֶת אוֹתָם הָאֲנָשִׁים.

אָהַבְנוּ חַיָּלִים בְּמַדִּים,

הָיִינוּ חֲזָקִים וּבִלְתִּי פְּגִיעִים,

אִישׁ לֹא יָכוֹל לָנוּ.

 

רַצְנוּ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

בּוֹעֲרִים מֵעָצְמָה.

צָרַחְנוּ סִסְמָאוֹת נִלְהָבוֹת

וְסָתַמְנוּ לָאֲנָשִׁים אֶת הַפֶּה.

מוּל תֶּבֶל אֲדִישָׁה לְחִידַת קִיּוּמֵנוּ

הֵנַפְנוּ אֶגְרוֹף גָּדוֹל וּמַתְרִיס.

תְשׁוּקוֹתֵינוּ פָּרְצוּ בְּחֶדְוָה מִתְלַהֵמֶת,

חָלַמְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ וְאוּרִים וּתוּמִים

הָיִינוּ בְּכָל מְאוֹדֵנוּ אוֹר לַגּוֹיִים.

 

וּבֵין כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים

הִתְפָּנֵינוּ סוֹף סוֹף

אֶת הַמֵּת הַבָּא לֶאֱסֹף.