צביה ליטבסקי

 

​

רגע

 

יְרִיעַת הָרֶגַע הַזֶּה, זְרוּיַת אֲבַק הַכּוֹכָבִים,

אֵינָהּ מַתִּירָה לִי לִרְאוֹת אֶת שׁוּלֶיהָ.

כִּרְדוּפִים

הֵם נִמְלָטִים מִמַּבָּטִי.

 

עַל כֵּן אֶעֱצֹם עֵינַיִם,

וְאֶשְׁקַע

אֶל אֶפֶס מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הָרֶגַע הַזֶּה.   

 

וְהוּא הָרֶה אוֹתִי בְּרֹךְ

 

כְּמוֹ הַיָּם אֶת הַדָּג

כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רוּחַ –

צִפּוֹר

 

משכב

 

בְּתוֹךְ מְצוּקָתִי אֲנִי מִשְֹתַּרַעַת

וְאֵין הִיא מֵצֵרָה לִי עוֹד.

אֶת הָאֶבֶן אֵיטִיב לִמְרַאשׁוֹתַי

וְאֶעֱצֹם עֵינַי בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם

תַּחַת אוֹר תְּבוּנַת הַכּוֹכָבִים.

 

אָז יוֹפִיעַ לְפָנַי סֻּלָּם הַחַמְשָׁה הָעַתִּיק –

וְתָּוָיו עוֹלִים וְיוֹרְדִים.  

 

אֶת פָּנַי אָסֵב מֵהֶם כִּי לֹא עָלַי לְדַעְתָּם.

 

הָאֲדָמָה שֶׁיּוֹדֵעַ גּוּפִי

אִמִּי הִיא.   

אִלְמוּתָהּ –

דְבָרִי.

 

​

*

 

מַה שֶׁיֵּשׁ

עֲבוּר הָאֵין נָתַתִּי.          

 

עַלֵּ כֵּן שָׁקוּף הָאֲוִיר

וְהָאוֹר חִוֵּר מִתְּשׁוּקָה.

 

עַל כֵּן קַלּוּ אֵבָרַי

וְנוֹעַ אָנוּעַ

 

חֲבוּקָה בְּנַחְשׁוֹל רוּחֲךָ

 

כלפנים

אָחוֹר וַקֶּדֶם צַרְתַּנִּי (תהל' קלט 5)

 

כָּל הַדֶּרֶךְ רָחַץ הַיָּרקֹ אֶת עֵינַי

וְדֶרֶךְ חֶשְׁכַת אִישׁוֹנַי

פִּלֵּס דֶּרֶךְ

לְאֲדָווֹת כְּסוּפוֹת שִׁבֳּלִים.

וְרוּחַ כִּסּוּפִים עָבְרָה

בְּעַד הָרִשְׁתִּית רְווּחַת הַפְּחָתִים

עַד עָלוּ שְֹדוֹת הָאוֹר

מֵאָחוֹר

כִּלְפָנִים

וְהָיוּ לְאֶחָד.