ורד טוהר

 

​

מַתִּיר אֲסוּרִים

 

מְעוּפָהּ הַמְּהַפְּנֵט

שֶׁל הַחֲזִיָּה

שֶׁהֻתְּרָה בְּכַמָּה מְשִׁיכוֹת עַזּוֹת

הִסְתַּיֵּם עַל זָוִית חַדָּה

שֶׁל כִּסֵּא אוֹ שִׁדָּה,

הָיָה שָׂם לְלֹא סָפֵק אֵיזֶה רָהִיט

שֶׁדַּוְקָא שָׂמַח לָקַחַת חֵלֶק

בַּמַּאֲבָק לְמִמּוּשׁ חֹפֶשׁ הַתְּנוּעָה

 

​

שיר קליל ומלא הומור זה מסתיר קונוטציה ברורה למאבק התנועה לשחרור האשה של אמצע המאה הקודמת, אשר באה לידי ביטוי ברור בשורה האחרונה,  גם אם המשוררת התכוונה רק לתאר את תחושת השחרור הפיסי מלחצה של חזיה. יתכן כי השיר לועג מעט לתנועה הפמיניסטית במתכונתה הלוחמנית, שבחרה בדרך מאבק חסר הומור, כבד ורציני שהרחיק ממנה חלק מאותן  נשים שלמענן למעשה התנועה לחמה.

​

​

 

בַּקָּשָׁה לַחֲנִינָה זְמַנִּית

 

אֱלֹהֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת בַּלַּיְלָה

תֵּן הֲפוּגָה מִטִּרְטוּר הַמִּילִים הָאֵינְסוֹפִי

אַפְשֵׁר לְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁקֶט

לִסְפֹּג אֶת אֶנְקַת הַחֲפָצִים הַדּוֹמְמִים

הָבֵא מִנְחַת יְדִידוּת, גַּם סִמְלִית תִּתְקַבֵּל

כְּרֹת הֶסְכֵּם שָׁלוֹם חַד צְדָדִי

קַבֵּל אֶת קָרְבַּן הַתּוֹדָה שֶׁל אֲסִירֵי הַנֶּצַח

הַכְּלוּאִים בֵּין אוּנוֹת לַחֲדָרִים,

בֵּין תָּאֵי גּוּף לְחֶלְקֵי נֶפֶשׁ.

לָעַד יִנְדְּדוּ בְּתוֹךְ גּוּפָם

כְּזָרִים