עומר ויסמן

​

מרחקרבה

 

הַמַּחֲזִיק אוֹתְךָ שֶׁלֹּא תִּצְלֹל

מוֹתִיר גּוּפְךָ מָט לִפֹּל

הָאוֹחֵז בְּךָ נֶאֱחָז בְּעַצְמוֹ

מְאַחֵז עֵינְךָ שֶׁאֵין זֶה עֲבוּרוֹ

הַמַּעֲמִיד אוֹתְךָ עַל מְקוֹמְךָ

לֹא מַתִּיר לַיֵּצֶר לָקוּם עַל יוֹצְרוֹ

הָעוֹצֵר אוֹתְךָ מִלַּעֲצֹר הַנְּשִׁימוֹת

מוֹנֵעַ מִמְּךָ לָנוּעַ מִתּוֹךְ מָוֶת לִחְיוֹת

הַלּוֹפֵת אוֹתְךָ בְּךָ כּוֹפֵת בְּכֹחַ זְרוֹעוֹ

כּוֹפֶה עַל לִבְּךָ לִקְפֹא בִּמְקוֹמוֹ

שְׁבֹר אֶת לִבְּךָ

עַד כְּדֵי שִׁירָה  

 

 

​

מה שמחזיק את הנמען הוא סוג של כלא - מעצור שאינו מאפשר ליפול, וגם מונע "תנועה חופשית". זהו כלא "קטן" המשמש הצלה מנפילה לעומק של כלא נפשי גדול יותר. אבל הגוף  והנפש תלויים על בלימה. לכן החופש וה"כלא" – הם "הא בהא תליא". זוהי מערכת פנימית, סגורה, של תלות הדדית המתחוללת בתוך הנמען (שהוא ככל הנראה הדובר עצמו) הנמשכת ונמתחת עד לרגע שבו לבסוף היא משחררת. ראוי לשם לב שה"כלא", היסוד הבולם ולופת, זוכה לסדרת משחקי מלים, המרוכזת בצפיפות בשתי שורות – "לוֹפֵת – כּוֹפֵת – כּוֹפֶה – לִקְפֹא", ומצביעה על אסקלציה והחמרה ששיאה בקיפאון הלב, משל היה הלב לגוש קרח, אך הפיכתו לכזה היא שדרושה כדי לשבור אותו ולשחררו. או אז השבר יהפוך לכתיבת שירה, שהיא כשלעצמה מסייעת לשחרור מה"כלא". וברגע שהשיר "מודה" ומגיע בשורה האחרונה לעניין זה, מתגלה לקורא שהשיר שייך לז'אנר השירה הארספואטית. ורבות כבר נאמר על מוטיב ועל מניע זה, בשירה ובפרשנות, כאחד היסודות המרכזיים המניעים את הכתיבה.