טלי וייס

​

​

הבעירה הזו

​

נָשִׁים כָּמוֹךְ פַּעַם שָׂרְפוּ עַל הַמּוֹקֵד.

אָסוּר שֶׁתִּהְיִי שׁוֹנָה מִדַּי, קִיצוֹנִית מִדַּי, נְבִיאָה, חָפְשִׁיָּה,

אֵלָה, מַהְפְּכָנִית, נוֹעֶזֶת יֶתֶר עַל הַמִּדָּה.

מְמַדְּרִים וּמְתַיְּגִים אוֹתָךְ לִקְבוּצַת הַנָּשִׁים הָהֵן

וְשׁוּם דָּבָר שֶׁתַּעֲשִׂי לֹא יְשַׁנֶּה אֶת דַּעְתָּם.

לָרֹב, אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ לְהִתְעַלֵּם,

אֲבָל מַשֶּׁהוּ מְחַלְחֵל, מוֹרִיד אֶת הַבִּטָּחוֹן

(אוּלַי צָרִיךְ לְהִסְתַּגֵּל בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה).

אֵינֵךְ רוֹצָה לִבְרֹחַ

לָכֵן תַּמְשִׁיכִי בְּכוֹחַ, צַעַר וּתְשׁוּקָה

לְחַפֵּשׂ מָקוֹם מִשֶּׁלָּךְ

בְּתוֹךְ הַאֵין מָקוֹם הַכְּלָלִי

וְתַאֲמִינִי שֶׁהַבְּעֵרָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת בְּלִבֵּךְ

תַּרְחִיקֵךְ מִכָּל הַחֲשֵׁכוֹת.