דידו (ש. דידובסקי)

 

*

פִּתְאוֹם בָּא עֲרָפֶל וְאַחֲרָיו תּוֹרָה וְחֻקִים וְאַחַר כַּךְ בָּאנוּ אֲנַחְנוּ

וְהִמְצֵאנוּ אֶת מְכוֹנוֹת הַכְּתִיבָה וְהַשִּׁירִים וּמִבְּלִי שֶׁנִּהְיֶה מוּכָנִים

הִצְטָרְפוּ אֵלֵינוּ רֵיחוֹת הַמֶּרְחָק שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ לֱהַרְגִּישׁ אֲבוּדִים

נָשִׁים רִתְּקוּ אוֹתָנוּ לִמְקוֹמוֹת קְבוּעִים וּכְאוּבִים, אֲהוּבִים

הָיִינוּ לְלֵילוֹת יָרֵחַ מָלֵא עִם כְּבִישִׁים אֲרֻכִּים וְשִכּוֹרִים

מִיַּיִן שֶׁבְּכִיסֵי הַמְּעִילִים וְהַדַּחַף לּא הִרְפָּה וַאֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים

לַעְצוֹר בַּצְמָתִים לְלַפֵּף אֶת הַצָּעִיף פַּעַם נוֹסֶפֶת מִסְתַּכְּלִים בַּגֶשֶׁם

וּכְבָר אֵינֶנּוּ מַבְחִינִים אֵיפֹה אֲנַחְנוּ וְאֵיפֹה הַשַּׂחֲקָנִים

 

​

*

לְפָנִים הָיָה הַיָּרֵחַ מָלֵא

הָעֵץ הַגָּדוֹל הִתְחַפֵּשׂ לְעָנָן,

הֶחְשִׁיךְ אֶת הָאָרֶץ תַּחְתָּיו.

 

בַּצַּד, עַל הַדֶּשֶׁא, מִתַּחַת רָאשֵׁינוּ

הָיוּ אֲגֻדּוֹת זְמוֹרוֹת גֶפֶן גְּזוּמוֹת.

צַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים, רוֹעֲדוֹת עִם כָּל רוּחַ,

שִׂרְטְטוּ עִגּוּלִים בָּרָקִיעַ.

 

הָיְתָה לָנוּ תִּקְוָה. הָיוּ לָנוּ כּוֹחוֹת.

חָשַׁבְנוּ שֶׁנוּכָל לְשַׁנּוֹת.

 

​

*

הַגֶּבֶר מַמְרִיא אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, כְּנָפַיו דַּקוֹת

הוּא לֹא לוֹקֵחַ צֵידָה לַדֶּרֶך. הַשְּׁרִירִים

בְּסֵדֶר, הַשֵּׂכֶל גָּם. הַכְּנָפַיִם יַחְזִיקוּ

אוֹתוֹ בַּטִּיסָה מֵעַל הַיָּם, כִּיסוּפָיו

לַנִּשְׂגָּב גּוֹבְרִים: הוּא יַגִּיעַ, בְּוַדָּאוּת,

הוּא יַגִּיעַ לַשֶּׁמֶשׁ, אֱלִיל יְוָנִי מִדֶּגֶם חָדָשׁ,

אֱנוֹשִׁי וּפָגִיעַ, בְּדֶּרֶך כְּלָל מְגֻלָּח, כָּל הַזְּמָן

מְנוֹפֵף בִּכְנָפָיו, לְעֵינָיו מִשְׁקָפַיִם כֵּהִים,

הוּא יַגִּיעַ לַשֶּׁמֶשׁ, בְּצַעַד נוֹעָז יְשַׁנֶּה חֻקִּים,

יָסִיר הַכְּבָלִים, אֲבָל הַמִּשְׁפָּחָה, הַיְּלָדִים,

וְהַחֹם הַזֶּה שֶׁלֹא יוֹרֵד כְּבָר כַּמָּה יָמִים

 

​

הביטוי "נוחות אדישה" יכול להגדיר את שני השירים הראשונים, שבהם תחושת אובדן החרות לבחור מתוארת להפליא, ובפשטות יבשה כמו דו"ח. אפשר לראות בהם גם שני חלקים של שיר אחד, הן בשל השפה – והנקיטה בגוף ראשון רבים, והן בשל ביטויים "חופפים". כך הופעתו של הירח המלא, סמל רומנטי ומטפורה  לכמיהה להמריא אל הרפתקה, אל מטרה רחוקה, גילוי של הבלתי נודע. כך גם הענן בשיר הראשון, ו"בן דמותו" הערפל, בשיר השני. הוויתור על חלומות גדולים נובע גם מהפחד ומהאיום שבהרפתקה ("רֵיחוֹת הַמֶּרְחָק שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ לֱהַרְגִּישׁ אֲבוּדִים" – בשיר הראשון, " הָעֵץ הַגָּדוֹל הִתְחַפֵּשׂ לְעָנָן, הֶחְשִׁיךְ אֶת הָאָרֶץ תַּחְתָּיו – בשיר השני). וזאת בנוסף לפיתויי החיים, השגרה והבורגנות הנוחים, ההתמסדות, חיי משפחה, ולבסוף, אובדן הכוחות לשנות. הדשדוש בחיי השעה הוביל גם לאובדן היכולת להבדיל בין העיקר לתפל. השיר השלישי עוסק באותה תמה, אך סגנונו כבר אחר, מריר, ציני ולועג, תוך שימוש בארמז המיתולוגי של מעופו של איקרוס. שלא כאיקרוס אין הוא נופל כי העז לנסות להגשים את חלומו מעבר לרצוי ולאפשרי, אלא, עיון נוסף מלמד, שהנמען כלל אינו ממריא אלא נשאר על הקרקע, בגלל שורה של תרוצים "בורגניים".

​