מרדכי גלדמן

 

​

איני

 

אֵינִי יוֹדֵעַ מִי אֲנִי

וְכַנִּרְאֶה גַּם לֹא אֵדַע

וְזֶה דַּי נִפְלָא

כִּי אֶתְגַּלֶּה עוֹד וָעוֹד

אֶתְחַדֵּשׁ בְּסִבְלוֹתָי

 

מִיהוּ זֶה שֶׁיָּמוּת?

 

הָאֲנִי הָרָגִיל הוּא כִּסֵּא

בּוֹ הִתְיַשַּׁבְתִּי לְהַבִּיט

בָּעוֹלָם הַחוֹלֵף עַל פָּנַי

אַךְ אֲנִי מֵיטִיב לָדַעַת

מִי וּמָה אֵינֶנִּי

וְאֵלֶּה מַגְדִּירִים אוֹתִי

כְּכֶתֶם לֵידָה אָדֹם

בְּאֶמְצַע הַמֵּצַח

בְּאֶמְצַע הַנֶּצַח

 

​

הדובר - אדם שאיננו יודע מי הוא, משוחרר לגמרי בזכות אי הידיעה, ומצוי במסע לימוד עצמי המאפשר לו לגלות דברים חדשים על עצמו. וגם אם הגילוי כרוך בכאב, הכאב מתקבל בברכה מאחר שאף הוא מלמדו דבר חדש על עצמו (" וְזֶה דַּי נִפְלָא/אֶתְגַּלֶּה עוֹד וָעוֹד/אֶתְחַדֵּשׁ בְּסִבְלוֹתָי). החידוש המתמיד והמרגש מאפשר לו להגיע ל"ריבוי האני" ולזהות בעצמו מורכבות ועומקים, בעוד שהידיעה הברורה מגבילה ועושה את "האני" לרגיל ולא מיוחד, כאותו כיסא בו התיישב הדובר כדי לבחון את החולף, הזמני. מכאן נרמז במידה מסוימת כי אנשים אחרים (שאינם נזכרים כלל בשיר) יכולים לזהות רק על אלמנטים חיצוניים, לא חשובים, באישיותו, ובכך להכתים אותו, ככתם לידה. אך מהו כתם לידה לעומת הנצח?  אף ששאלת הנצח מסיימת את השיר היא נרמזת כבר בשאלה שבמרכז השיר, כחוצה בין שני חלקיו, מעוררת ומטלטלת את התודעה: "מִיהוּ זֶה שֶׁיָּמוּת?" לשון אחר, מישהו או משהו גם לא ימות, ויישאר לנצח. האם הוא, האדם שאינו יודע מיהו, שלמעשה מגלה בעצמו "ריבוי אני"? או "חלילה" יישאר רק כתם המצח, כזכרון שטחי ולא חשוב על קיומו של הדובר, במצבו כ"אני הרגיל"?