על שירי אלוהים ואמונה

עיון ב"מסכת שירי אלוהים" בספר שיריו של ענן קניג

"סקילה קוצים וגעגוע", הוצאת פרדס, 2018

ערך: יקיר בן משה

שמעון רוזנברג

 

​

"מסכת שירי אלוהים" הוא השער הפותח את ספר שיריו השני של ענן קניג. גם אם לא התכוון לכך המשורר יש בכך כדי להכריז מה עיקר הספר בעיניו, או מה משרת טוב מכל את סגנונו אישיותו ואולי אף את תפיסת עולמו. ובמקרה או שלא במקרה, שער זה "משחק לידי" הגיליון הנוכחי של כתב העת נתיבים, שהוקדש לתמה של אמונה מול דעת, והמתח ביניהם.

השער, ובו עשרה שירים, נכתב בידי מי שמכריז על עצמו כאתיאיסט, הוא כופר בקיומו של אלוהים (למשל בשיר "אלוהים שמקשיב לי"), מחסל אותו באחד השירים, ובכמה אחרים אלוהים נופח את נשמתו. ולא רק בשער זה, אלא למשל בשיר "תפילה" (עמ' 84), שבו לרגע ניתן להתפתות ולהאמין שמשורר היה רוצה "שאלוהים יחדל לשעה קלה מחוסר קיומו", ושהמשורר יחדל מ"עקשותי האתיאיסטית", כדי שיוכל ולהתפלל אליו, לבקש ממנו ש"ה"מלאכית שלי" תבוא ותהיה עמו. 

לכאורה, בתור אתאיסט, אמור המשורר למחוק מחייו ולהתעלם בשיריו מאלוהים, וודאי שלא לדמיין אותו "שומע את כל מחשבותי על חוסר קיומו" (בשיר "אלוהים שהמקשיב לי"). ובכל זאת הוא, כמו כמה וכמה אחרים, אינו מניח לאלוהים ומתחשבן עמו, בסדרת השירים הנסקרת, כשלמעשה כוונתו להתווכח ולהפריך את האמונה בו.

מרבית היוצרים האחרים, שאני מכיר, עורכים עם אלוהים, ועם האמונה בו, חשבון נוקב, המבטא כאב גלוי ואף מוחצן, על מעשי העוולה והרצח, כדוגמת השואה, ומלחמות דת שחוללו בני אדם בשמו. ואילו בשיריו של ענאן יש קלילות מקורית, משועשעת, הומור ציני, אירוניה (ומעט מקאבריות) ותיאורים אבסורדיים ואף גרוטסקיים, של הבורא ו"מעשיו", כדוגמת תיאור כתיבת התנ"ך בידי אלוהים בשיר "הסיפור האמיתי והלא יאמן על איך שנכתב התנ"ך". תיאור זה נועד, בין היתר, ללעוג לאמונה, שהמחקר כבר הפריך אותה מזמן, אך היא טרם פסה מעולמם של דתיים, לפיה אלוהים חיבר את התנ"ך ונתנו לנו, ובמשתמע, המשורר לועג גם לרעיון ה"השגחה פרטית".

האמצעים האמנותיים הנ"ל, שהם רק חלק ממרכיבי כתיבתו המלוטשת של ענן קניג, עולים גם בשירים רבים אחרים בספר, ועמם יכולת סיפור-תיאור משובחת, שימוש בחומרי היום יום, ובסביבה בה מצוי המשורר, מהם הוא יוצר עולמות מדומיינים, בנוסח של "אילו אפשר היה", והם מתאימים להפליא לקריאה תיאטרלית בקול בפני קהל.

אמנם מתבקש לפתוח רצנזיה זו בשיר הראשון שבמסכת, מכיוון שנראה כי בו מנסה המשורר להקיף את נרטיב ה"אמונה" של בני האדם לאלוהים, מצדדים רבים, שהוא מצמצמם כביכול לאיזה שהוא "כולם" דמיוני, כאילו היה אדם אחד. אך משמו של השיר ("הקדמה שכותבים בסוף וקוראים בהתחלה") ניתן לגזור שהוא למעשה הסיכום ולא ההקדמה.

לכן אפתח דווקא בשיר העשירי והאחרון ("אלוהים ואני"), שיכול היה באותה מידה להיות הראשון, מכיון שהוא מסכם את יחס ה"אני"-המשורר לאלהים, באמצעות ארמזים לביטויים מוכרים, שנועדו לבטא זלזול ולעג לאלוהים, ולאמונה עיוורת בו, ולשמש אמצעים להקטנתו לעין שיעור.

אתמול אלהים הסתתר בפרטים הקטנים

מעכתי אותו באבחת סנדלי 

שלא ישחק משחקים.

היום אין אלוהים

ראשית, המשורר משבש את הביטוי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" והופך את כוונתו המקורית, כשבמקום שגדולתו של אלוהים תתגלה בפרטים הקטנים, הוא מסתתר בהם. בכך מצוי הרמז נוסף, למושג "הסתר פנים", לפיו אלוהים העניש את בני האדם (ואת "העם הנבחר"), בשל חטאיהם, על-ידי אי התערבות בחייהם והפקרתם לגורלם.

הביטוי השני הוא "אלוהים אינו משחק בקוביות", המיוחס לאיינשטיין. ושוב הופך השיר את הכוונה ומספר, כי אלוהים משחק משחקים, במקום לעסוק בדברים מהותיים, ש"ברומו של עולם", ומשום כך המשורר – האדם – הוא שמענישו בעונש מוות. אמנם איינשטיין לא התכוון בדבריו למשחקים בחיי אדם, אלא (בעת שהתייחס בביקורתיות לתורת הקוונטים) ביקש לציין שהטבע הפיסיקלי הוא דטרמיניסטי, ואין בו מקריות. ומכאן מתבקש לשאול: מה הם אותם משחקים ("בקוביות") בהם מתעסק אלוהים? ומה הם הפרטים הקטנים מאחוריהם הוא מסתתר? המשורר לא אינו מספר לנו בשיר זה, אך מתגלה שהוא עשה זאת בשירים אחרים.

אלוהים שבשיר הוא גמד ביחס לאדם, ו"גורלו" כגורל נמלה זעירה. ומי שמתגלה  כ"ענק", השולט בגורלו של אלוהים, הוא האדם, אשר ברצותו הוא מבטל את קיומו, כדי שיחדל לשחק משחקים. וכשהמשורר מצין שאתמול אלוהים היה קיים, והיום הוא כבר איננו, הוא מספק לנו, בשתי מילים, פרספקטיבה "היסטורית" אודות האמונה בקיומו, ומבטל את הצורך בהמשך קיומו של אלוהים, אם רק נחליט על כך.

הלעג לאמונה בקיומה של ההשגחה הפרטית הוא נושא בולט בחלק מהשירים, המתארים שיח אישי בין בני אדם לאלוהים. בשיר הפותח, השיח בולט בשורה "'כולם' דיבר עם אלוהים ואלוהים החזיר את סבו". השיר מרחיב את הפרספקטיבה ההיסטורית לכלל מבט על "תולדות" האמונה באלוהים זה. "כולם" המתואר כיחיד, מייצג את החברה שבעבר הרחוק, כאשר האנושות הייתה מצויה בעידן הילדות, האמינה כולה באלים, לא רק משום שנזקקה להם, לצורך הסברת עולמה, את חייהם וגורלם של בני האדם, ואת מסתרי הטבע, אלא גם משום שכוהני הדת (יד ימינו של השלטון) דאגו לאינדוקטרינציה, ל"חינוך", תוך איום בעונש האלוהי, כסנקציה להבטחת התנהגות מוסרית וחוקית. בו זמנית "כולם" יכול לשמש כינוי קיבוצי לכל הילדים (לפחות בקבוצות חברתיות מסוימות), שבצעירותם מאמינים באלוהים, גם משום שמחנכים אותם לכך, תוך שימוש באיום בעונש מידי שמיים. ברם, אמונה זו מתערערת כשמתרחשים אירועים, בעיקר מאז'וריים (כמו אסון, מוות לא טבעי, רצח חסר הבחנה, ובייחוד השואה) שאינם מצויים בשליטתם, ואינם יכולים להסבירם או לקבלם כביטוי לרצונו של אל טוב ומיטיב.

אולם כתוצאה ממות אלוהים – למעשה כתוצאה  מ"מות האמונה" בו – לפי התיאור הנלעג בשיר, נעלם הציווי המוסרי, לפחות זה המיוחס לאלוהים (הגם שנמשך השימוש הכללי הצעקני בשמו, בידי הממסד הדתי ותומכיו). מותו של אלוהים אפשר את עלייתם של כוחות פוליטיים וכלכליים לא מוסריים, כטראמפ וביבי, ואת הפגיעה המתמשכת בכדור הארץ, עד שאלוהים "התעורר" והעניש, לצערו, את "כולם" בסקילה (שהיא כידוע העונש על נשיאת שמו לשווא), כשם ש"התעצב אל לבו" (בראשית, פרק ו, פסוק ו) והטביע את בני האדם במבול.

אולם, כיצד מתיישב תיאור זה עם אי-אמונתו של המשורר, בוודאי בהשגחה אישית? הדעת נותנת שהתיאור אינו אלא "פיקציה", סיפור דמיוני, שבא להעצים את האבסורד שבאמונה:

...לכולם עכשיו לא היה אלוהים

והוא בחר בטראמפ, בחר בביבי

עשה חיים משוגעים.

כולם הרחיב את החור באוזון

ולא הלך בעשר לישון

כולם צעק יהוה יהוה

אלוהים סקל את כולם

ובכה

 

השיר השני בסדרה, "כיסאות מוסיקליים" מסופר, לפי פרשנותי, מפי אלוהים, ועוסק כולו בהשגחה פרטית, המתגלה גם כמקרית, או כגחמנית ונטולת סיבה, אלוהים אף עושה "ערבוביה בסדר העולם" המוכר לנו: את הגרמני הוא משיט על הגנגס שבהודו, ושם הוא "שוקע" (קרי טובע). ואילו את ההודי הוא הניח בבית המקדש, שם הוא נעקד, משל היה יצחק אבינו, ואת היהודי הוא פיזר מעל חולות ספרד – משם גורש. ואילו את הספרדי הוא "טפטף על הרחובות של מקונדו" ודווקא הוא נותר חי (בעוד שעל פי משחק "הכיסאות המוסיקאליים", רק אחד "מת", קרי מאבד את מקומו, בכל סיבוב). אולם, הטביעה העקדה, הגירוש, וההישרדות מנוסחים כמקריים. מכאן שהמשורר אינו מייחס, לפחות לא במפורש, את גורלן של הדמויות – לחיים או למוות – להשגחה האלוהית.

בשיר השלישי, "בודדה", מוצג אלוהים כ"שכינה", שאינה מתערבת כלל בנעשה על פני האדמה. אמנם היא מתבוננת עלינו מלמעלה, אך אדישה לנעשה מתחת, לא משום שאינה בעלת מודעות, אלא משום שהיא שקועה במחשבות, שטיבן (ותוצאתן המעשית) אינו ידוע. התבוננות זו מתוארת בלשון שלווה, פסטורלית כמעט. ואם בכל זאת אנו נרמזים על קשר בין מעשה לתוצאה, אין זו קשורה להשגחה אישית. ואפשר אף להבין שההתרחשויות "מחרבנות" על השכינה, כש"זוג יונים הטיל חֶרְיוניו תחת שכינה שחושבת עכשיו".  

המשורר מרחיק משם בצעד נוסף, בשיר "שאלה פשוטה" (ואפשר שגם בשיר "M"), המערער במידה מסוימת גם על התפיסה לפיה אלוהים נמצא בכל מקום בטבע. אולם, אם אלוהים קיים בכל, משמע שהוא קיים גם במשורר. ככזה, תוהה המשורר, האין הוא אמור להיות בעל כוחות אלוהיים? אולם, ברי לו שאין כך הדבר, והוא מסיים את השיר בלעג, מהול בצער אישי, על שכוחות כאלה אינם מסייעים לו להשיג את שאהבה נפשו. אמנם מצוי בשיר הרמז על התפיסה התיאולוגית הפנתאיסטית, לפיה האלוהים זהה לטבע, אלא שמשמעה שהוא אינו מסוגל להתערב בחיי אדם ולחולל ניסים. אז מה התועלת הפרקטית, לדידו של המשורר,  באלוהות כזו?

בשירים בהם מוצג אלוהים כקריקטורה ואף כבדיחה, באמצעים של הומור ואבסורד, הוא מואנש ומוקטן לגודלו של האדם, וכמי שהפך לחלק בלתי נפרד ממהותו העלובה, כרפלקציה של מידותיו וחולשותיו השונות והרעות. כך בשיר "בקרבם", שבו האדם בא אל קרבו של אלוהים, ומכנה אותו "רפש הרחוב" ו"אלוהים קצת בכה הלך ושכב בפנכה" ומאותו רגע גם הפך לכלי שרת ומנוצל בידי "מלחכי הפנכה", הם כנראה אנשי הממסד הדתי. אלוהים כאדם יכול גם למות, ומי שמחסלו הוא המשורר, שיש בו מעין כוח עליון, סוגסטיבי, מעצם היותו משורר. שהרי לא במעשה ממש הוא ממיתו, אלא בשיריו, בכוח מילותיו, המסייעות לחזק את עצמו כנגד האמונה באלוהים.

מכאן עולה שאלה מוכרת במחוזותינו: האם העיסוק באלוהים, ותיאורו כאילו הוא קיים, אינה מצביעה למעשה על איזו אמונה של המשורר בו? לשם מה עוסק המשורר במשהו שהוא טוען כי אינו קיים? האם הוא מבקש להטיף למאמינים ולשכנעם בחוסר ההגיון ובנלעגות של אמונתם? או שביקש לשעשע את קוראיו ושומעיו, המשוכנעים בלאו הכי כמוהו? או שהוא מבקש לברר לעצמו את צדקת אי אמונתו?

האופן בו כתובים השירים מצביע לטעמי, כי קרוב לוודאי שהמשורר אינו מבקש להתווכח עם דתיים ומאמינים ולהטיח בהם את אי אמונתו. שכן לא די בהצגתו של אלוהים כקריקטורה וכאנושי, או אף כתת-אנושי. בדרך זו לא יעורר דיון רציני, ואפילו לא חמת זעם דתית כלפיו (למעט אולי מצד מאמינים כסילים ובורים, שאמונתם הטפלה יונקת מיסודות עממיים, מהטפה וחינוך דתיים שטחיים. מאמינים אלה אינם מעטים, אך הם לא "שווים" שהמשורר יקיים עמם דיון בשאלות של אמונה).

מצד שני, הצגת דברים זו בשירים יכולה לגרור יחס מבטל ומזלזל, וטענה שאין בידי המשורר כלים, או שהוא חושש, לעסוק בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות גדולות בדבר קיומו ומהותו של אלוהים, ולכן הוא נטפל, רחמנא לצלן, לדברים חיצוניים ובטלים, מעוות את דמות האלוהים, בניגוד לדרכם של רבנים רציניים, או של פילוסופים, דוגמת שפינוזה, בעל האמונה הפנתיאיסטית, שכמובן פסל את רעיון ההשגחה הפרטית.