ארכיון נתיבים
2018
על הפרעה אישיותית, חוסר תקווה ודרכי מפלט, בספר שיריו של תומר אופגנג:
"כדורים כתומים וקפה שחור" הוצאת פיוטית, 2018
שמעון רוזנברג
לא לעתים קרובות נופל לידיים ספר שירה כל-כך חד וברור, מדויק ונאמן לאישיות כותבו או למסר שברצונו להעביר. ספרו של אופגנג ראוי גם להגדרה של ספר שירה אוטוביוגרפי, המתמקד כולו במשורר ובנפשו ומתאר בגילוי לב ובאופן נוגע ללב את ההפרעה ממנה הוא סובל, וזאת גם על סמך עדותו, וגם מתוך מעט ההיכרות האישית עמו. גילוי הלב הוא כמעט טוטאלי והזהות בין המשורר למה שמכונה "דובר" היא גבוהה.
שמו של הספר, ובעיקר חלקו הראשון - "כדורים כתומים" - משמש רמז ראשון לקיום ההפרעה ולדרך הטיפול בה. אולם הכדורים, משככים זמניים של ההפרעה, גם מייצרים תלות (ושמא התמכרות) בהם. דברים אלה נכונים במידה מסוימת גם לגבי "קפה שחור", שבו זמנית יכול להרגיע את הגוף והנפש וגם להאיץ את פעילותו, קרי גם הוא מעין תרופה לתחושת שיתוק שגורמת ההפרעה. כך בשיר "קור כלבים" יש "איס קפה קפוא שמחמם אותי, מחבק ומקבל", ואילו בשיר אחר – "הרס עצמי" שני המרכיבים נרמזים כחלק מהבעיה:
...שלושה
כדורים
כתומים (כתום צבע משגע)
וקפה שחור
ללא הגבלה.
כמה הרס
עצמי בשיר
אחד
ההפרעה מוגדרת כבר בשיר השלישי כ"או.סי.די" ("הפרעה טורדנית כפייתית") והשירים האחרים ממשיכים ומתארים את פניה השונים. וכמו ביקש המשורר לתאר בפנינו בראייה "מדעית", פסיכולוגית, את כל מרכיבי ההפרעה, ניתן לזהות בשירים כפייתיות בהתנהגות, ב"אימוץ" טקסים (ריטואלים) ובחזרה על פעולות, מתוך צורך או כורח כפייתי, או כדי להרגיעו, אף שבשגרת חיי אדם רגיל אין בהן צורך ממשי, פרקטי. כך, בשיר "לא תורם לתל"ג" ברי למשורר כי החזרה שוב ושוב על ספירה אינה רציונלית ו"חסרת תועלת". הוא מבין ש"אסור להשלים את הסיבוב הרביעי" אבל הדחף לחזור על הפעולה חזק ממנו מכיוון שהוא משוכנע שיש לו "בעיות בספירה".
מחשבות ופחדים לא רציונליים
הצד השני הוא המחשבות האובססיביות, החוזרות ונשנות. מחשבות אלה אינן מניחות למשורר ומפריעות לו בתפקודיו ובעבודתו, לעתים מלוות בשיתוק יכולתו לפעול, ומגיעות עד לכדי כאב פיסי ממשי, המתואר במספר שירים. אחד ממרכיביהן העיקריים של המחשבות הוא פחד עז, לאו דווקא רציונלי, מפני הבלתי ידוע, שיש לו היבטים שונים ומשונים. כך בשיר "אי ידיעה": "אני מפחד/לרצות אותך./אני מפחד שתאהבי אותי"... גם בשיר "חורף" סיבת הפחד – "אימה קרה ומשתקת" - אינה ברורה. האם זהו פחד מפני המוות? מפני החורף ה"מטורף". ויותר משיש למשורר הסברים ברורים לפחדיו – והרי הפחד אינו רציונלי, אז כיצד יוסבר? – הוא מסתפק לרוב רק בתיאורו הקצר (כך בשיר הקצרצר "סיפור חיי": "הפחד משתק אותי/איני אוכל/אך שמח"...) או בציון מילה אחת המגדירה את סיבתו, אך ללא פירוט והסבר.
בשיר "נקודות אור" בו המשורר מתאר באירוניה מרה, אך גם כ"נקודות של אור", את הפחד, הוא מוצא בו את ה"דלק של מנוע חיי", ולכן גם את ההשראה לכתיבת שירה. והוא מונה שורה של סיבות לפחד, "מקטלג" אותן, ואפשר להתרשם לרגע שהוא מחפש אמתלה לפחד. בראשן הוא מונה "פחד קיומי", ואחריו פחד "שיגיע הסוף", וכן "פחד מנוון" ופחד שלא יהיה לו מה לכתוב. גם בשיר "משי אטום" זהו "כאב משתק מהפחד שיגמרו לי המלים".
ואילו בשיר "קור כלבים" אנו נרמזים שהמשורר "פוחד לאכזב" את האנשים, ואולי את החברה בכללה, בשל העובדה שאינו מסוגל לנהוג על פי הנורמות המקובלות (בכלל זה נורמת ה"מהירות", דהירה בקצב החיים של העולם המודרני). בשירים אחרים נרמז פחד שיאכזב את בני משפחתו, ובשיר "אור שלי" נרמז פחד מפני אסון, כתוצאה משריפה בבית. וגם אחרי שבדק ויצא, ניתן להבין (בין היתר, שכן השיר הקצר הזה פתוח לפרשנויות אחרות, נוספות, למשל בדבר טיבה של אהבת המשורר, ושמא פחד מפני אובדנה) שהפחד כופה עליו את הצורך לוודא שוב שלא טעה, שכן ה"נר מסרב להיכבות", גם אחרי שכיבה אותו:
והיית לי
נר של שבת
שמסרב להיכבות
כשאנו יוצאים מהבית.....
...אסור להשאיר
אש דולקת
בבית ריק.
אז איך בכל זאת
אצלי ריק
ושריפה?
הגנות ועוגנים
את המפלט ממחשבותיו האובססיביות ומפחדיו הוא מוצא גם באימוץ טקסים/ ריטאולים. אולם הטקסים אינם מפלטו היחיד. הספר מפרט מספר "עוגני הצלה", חיוניים יותר מכדורים כתומים ומשתיית קפה. העוגן המרכזי הוא התא המשפחתי המגונן, שבו הוא מבטא את אהבתו העזה אל רעייתו וילדיו, שמשמשים לו מפלט וגם בריחה, מפני העולם המפחיד ומשתק. כך בשירים "רעב" ("אני פוחד/חבקי אותי/עד שהכדורים ירגיעו") ו"התחלה", שבו "נכנסתי למיטה לברוח ואמרתי בלבי תודה שישי לי אותך". גם הבית עצמו משמש מקום מקלט להסתתר בו, במקום להתמודד עם חובותיו. כך בשירים "רעב", ובייחוד ב"חסר פניות" שבו הוא "מבטל מראש את כל הפגישות שקבענו/..דעו שבסופו של דבר/איני מגיע לכלום/הגעתי הביתה/יושב על הכורסא /אדומה שלי/זאת שעוזרת/לי לברוח כל פעם מחדש/ולא רוצה/לצאת לָעולם לְעולם" (ראוי לציין עם זאת שהישיבה בכורסא האדומה או בספת הבורדו גם הם מנהגים קבועים, קרי בעלי אופי ריטואלי).
העוגן השני הוא כתיבת שירה, וכמובן גם קריאת שירה, אליה נשוב בהמשך. חשוב לא פחות הוא עוגן המוסיקה, בעיקר מוסיקה קלאסית וג'ז, וכן רוק כבד. בשיר אחד "הג'ז מקבל כמשפחה אומנת" את המשורר. פעמיים זוכה להופיע בשיריו הפרק האחרון של הסימפוניה השישית של מאהלר, ש"לוקחת מפה" את המשורר ו"עוטפת עד שיתחמם", וזאת אולי דווקא משום שסימפוניה זו היא טראגית (הגם שנכתבה בתקופה טובה של חייו של המלחין, שהתאפיין אף הוא בפחדים אובססיביים, בעטיים טופל בידי פרויד, בהשפעת רעייתו אלמה). ואילו בשיר "מה זה" בו הוא מגלה "חמלה במוסיקה של באך". ראוי לציין כי חמלה זו (לצד גאולה) מצויה בעיקר במוסיקה הדתית-נוצרית של י.ס. באך, ואולי מעל לכל ב"מתיאוס פסיון" וב"יוהנס פסיון". האם זה מקרה שבשיר זה מתגלה "שילוש קדוש" של חמלה - כדורים כתומים, קפה, ומוסיקה - המסייעים למשורר להתמודד? אך מהו אותו דבר שעמו עליו להתמודד? זהו פחד מדבר מה לא ברור, המדומה לאגם, לימה ובייחוד לים גדול ומאיים:
...ים גדול
קפוא
וחסר רחמים.
שוב אני לוקח כדורים
כתומים עם קפה
שחור
וחושב כמה חמלה
במוזיקה של באך
עיון בכמה שירים מגלה טקסים חוזרים ונשנים ששזורה בהם התנהגות כפייתית. כך, בשיר "אבא" מתואר טקס החוזר של כתיבת משפט תמוה, לכאורה, שכותב הדובר-האב לבקשת בתו האהובה: "אני אוהב את אבא", הטקס חוזר 12 פעמים כמניין צבעי הטושים של בתו:
שנים עשר טושים
לבתי בקופסא
כתבתי בכל הצבעים
כפי שביקשה
אנו אוהב את אבא
אני אוהב את אבא
אני אוהב את אבא....(וגו')
בפועל ניתן לשער, כי אילו היו צבעים נוספים בקופסא היה האב ממשיך לחזור על הטקס, "עד דלא ידע", אולי מתוך אשליה שאין מדובר באמת בחזרה כפייתית, ושהמשורר שומר על "זכות בחירה", מכיוון שבכל פעם נעשה בטקס שינוי קל, בצבע. אולם בתוכן, במשמעות, אין שינוי, ואותו ביטוי חוזר בדיוק נמרץ. יתר על כן, לכאורה המשורר נענה לבקשת בתו האהובה, אך במקום שהאב יכתוב "אני אוהב את עלמה" (שם ביתו)" הוא כותב "אני אוהב את אבא", כמי שמאבד שליטה על רצונו הרציונלי, או כמי שמעמיד את עצמו ו"בעייתו" במרכז. זאת, במקום שבתו תהיה במרכז תשומת לבו, כפי שאמורים הדברים להיות בחיי הורה. וכעת, בשובי אל שם השיר – "אבא" – מתברר הדיסוננס, בין מי שאמור להיות במרכז השיר, לבין מי שמצוי בו בפועל (אולם אל חשש. את אהבתו העזה לבתו, כמו גם לבנו, הוא מבטא בשירים אחרים, בראשם השיר "עלמה").
כפייתיות ובחירה
שאלת היכולת לבחור מתעצמת בשיר "בוקר שבת" שבו "הצורך האכזרי להבין בנושא כלשהו" מחייב את המשורר בבחירה בנושא אחד, מתוך חשש שהתפזרות על פני יותר מנושא אחד בו זמנית לא תביאו למומחיות ולהבנה מספקת, ודינה יהיה כדין "רדיפה מטורפת אחר האין" (לא-כלום). ואילו השחרור מהצורך הכפייתי להבין משחרר גם מהצורך להחליט ולבחור בין שתי אלטרנטיבות. כך מתגלה לו התובנה שהיכולת להאזין "גם וגם" היא יכולת לבחור, ויש בה ויתור מבורך על הטוטאליות הכפייתית.
בשיר "או.סי.די" הכפייתיות ניכרת בחזרה פעמיים ברצף על הביטוי "הכל בראש". השיר מציג את ה"בעיה" שעליה ישוב המשורר שוב ושוב בשירים: ראשית ההבנה שהכל בראש, ומכאן ההכרה שהבעיה אינה חיצונית – לא "העולם" אשם. שנית, האובססיביות ניכרת אפילו בהבנה הזו, שכן הוא חייב לחזור עליה שוב ושוב. ואולי אפשר לזהות תחילתה של שליטה, שכן הוא מצליח לעצור את עצמו אחרי פעמיים ואינו נכנס ל"לופ" אינסופי, או ממושך, כדוגמת החזרה בשיר "אבא".
גם בשיר "קור כלבים" הנזכר למעלה קיים ריטואל לפני הפגישה עם המטפל, שבו הוא יושב "שבוע אחר שבוע (שנים) כל יום שלישי" ב"בית קפה קבוע". וגם סגנונית - במשפט זה יש משום חזרה על ההסבר, והדגשה בסוגריים – שזה נמשך שנים. בריטואל זה הוא מוצא נחמה בבדידות ובקיפאון הרגע, בקפה הקר שמחמם אותו (אוקסימורון), שם הוא חש חופשי מעולם הכלא, שבנה לעצמו המשורר, שבו "קיימים" שוטרים וסוהרים ה"כופים" עליו את התנהגותו. אך האין אלה גם הכללים שבנתה החברה לכולנו, של נורמות התנהגות? ואולי כולנו, במידה כל שהיא, מתמודדים עם נורמות כפויות אלה, על ידי בחירה בבריחה למקומות קבועים ו"קפואים" בזמן, לרגע של שקט, לריטואלים כמו שתיית קפה?
מכיוון שבִּמשורר עסקינן – מתברר כי כתיבת השירים הם אחד הטקסים בהם הוא "בוחר". או שמא מדובר באובססיה, ואין למשורר יכולת בחירה? ומכאן עולה השאלה העקרונית, האם כל אמן, המקדיש עצמו לאמנותו, הוא אובססיבי, בניגוד ל"אדם מן היישוב"?
שירה ובחירה
תשובה מסוימת לגבי אופגנג עצמו נמצאת בשיר "בחירה". השיר שזור בשורה של ביטויים בדבר "סופיות", ונראה לכאורה כמתאר את המשורר על גבול ה"אובדנות", כמי שעומד בייאושו על שפת תהום, בלית ברירה, ומספר על כוונתו לוותר על חייו, במילים חדות וברורות, החוזרות חמש פעמים בגרסאות שונות. בחזרה זו יש טקסיות וכפייתיות, כאילו לא די לו ב"הסבר" אחד, גם אם אין הבדל מהותי בין ה"הסברים", שכן עליו לוודא שהקיף את כוונתו מכל זווית, וכך להבטיח את שכנועו העצמי בנכונות המעשה שהוא "צריך" לעשות, שתוצאתו העכשווית תהיה ריטוש "יצר השאיפה לחיוניות":
....אני צריך לוותר על הכל
אני צריך לנתק
את מצנח התקוה
אני צריך לחתוך את החבל
ולהפרד מן הרצון לחיות
עכשיו אני מרטש את יצר
השאיפה לחיוניות
וכל שנותר לי
הוא לכתוב שירה
אמנם האובססיה היא שמביאה אותו אל שפת התהום, והנפילה לתוכו יכולה לשמש מעין הצלה מהסבל. אך לפתע מתברר שבתהום מצויה ההצלה. שם, "מתחת" לכל מה שהחזיק אותו בחיים – התקווה והרצון לחיות – מצוי הדבר היחיד שנותר לעשות – לכתוב שירה. שם מצויה הבחירה ביצירה. אך האם זו בחירה? או זו תוצאה בלתי נמנעת, כורח פרי מצבו, ושהשירה חזקה ממנו? האם כדבר הפתגם הבנאלי "איני כותב שירה. השירה כותבת אותי"? או כציטוט, שנעשה אף הוא לבנאלי – בשיר הקצרצר "שתדע": "שירה לא כותבים/שירה נכתבת" (ו"כמו שיונה וולך כתבה/"אין שליטה על הדם שתדע").
שירה היא בחירה, במובן של מציאת מפלט גם מפני המחשבות האובססיביות והמכאיבות, והעיסוק בכתיבתה הוא פתרון ביניים, מתחום העולם המעשי, "עד שהכדורים ישפיעו" (בשיר "תכנונים"). השירה היא אף שכבת הגנה מפני הסביבה המאיימת לכאורה, ואולי משום כך הוא כותב באוטובוסים (בשיר "שירת האוטובוסים"), אף שיש גם בכך יסוד ממכר, משכר, שבעטיו המשורר "לא תמיד יורד בתחנות הנכונות" (כפל משמעות המתייחס מטפורית למכלול חייו – ל"סיפור חיי") או כפי שהוא מציין בשיר "משי אטום": "שילוב שכרות/מכתיבת טיוטות/של שירים/חדשים/במינון גבוה/של תרופות/ואופטימיות שירית/שאין לה כל בסיס/ במציאות".
"היד הנעלמה"
בכל קריאה פרשנית של ספר, שעבר תחת "ידו הנעלמה" של העורך, מתעוררת השאלה – כמעט תמיד ללא תשובה מוכחת, "מוסמכת" – באיזו מידה ובאיזה אופן השפיע על המוצר המוגמר. לטעמי, ראוי שהפרשן/המבקר ימנע מלהתייחס לחלקו המשוער של העורך בניסוחו ועיצובו של השיר (להבדיל למשל מהשפעתו על סדר השירים. הפרשן גם לא יידע אילו שירים הושמטו בהשפעת העורך). כל שכן כשמדובר בספר שירה ראשון של משורר, שהוא לכאורה בלתי מנוסה, וככזה לא אחת קיים בו הבדל משמעותי, בין הטיוטה המוגשת לבין התוצאה הסופית. כך גם בספר זה.
מדוע אם כן אני מוצא לנכון להעיר זאת? כי שירתו של אופגנג רזה (גם ויזואלית, חלק ניכר מהשורים בעלי שורות קצרות מאוד, לפעמים מילה או שתיים) מהודקת ומדויקת. שירי הספר קצרים מאוד ברובם, והם בבחינת מעט המכיל מרובה. כל מילה משמעותית, בעלת רעיון וכוונה ברורים. אין ריבוי תיאורים לשם התיאור ואין מליצה לשם המליצה וקישוט. ולכן, לכאורה לפחות, הדבר מצביע על היד המוקפדת והמיטיבה של העורכת שטיפלה בספרו.
אולם, בהתבסס על המידע על הפרעתו, מתעוררת השאלה (ללא תשובה) האם ייתכן שבמקרה ייחודי זה המשורר שקד כל כך על שיריו, במשך זמן רב, הידק אותם בעצמו שוב ושוב, עד ששלב העריכה כמעט התייתר. ואולי אף לא היה מסוגל להניח את השירים מידיו, ולא פסק לשנותם, גם לאחר שכתב היד נערך בידי העורכת. האם כל שינוי שהיא הציעה נתקל בהסכמה רגעית, שהופרה שוב ושוב בשל תכונתו, או נתקלה בהתנגדות עזה, פרי תחושת שיתוק ופחד, שמקצת השירים מתארים אותם.
אובססיה ופחד המוליכים לחוסר יכולת להחליט ולהניח להם, לשירים ולעורך, עלולים למרר את חייו של האחרון, ומטפורית – למרר את חיי השירים עד צאת נשמתם, דווקא בשל עודף טיפול והמוביל לאובדן חיותם. לטעמי, דבר זה לא קרה בספר מרתק זה.