צבי סער

 

​

על תיאוריית אם-טהורה

(מתוך הספר 'באמצעות התבונה בלבד' שבתהליכי התהוות)

​

בין תפילות האדם 

אפשר לשמוע רחשים עמומים של רצונות מודחקים,

כמו משכב אוהבים או תהילה אינסופית 

ויודעים חכמים

כי דקלום מילים כתובות איננו מסוגל להביא מנחה

ובכול זאת,
דוגלים אנחנו בתחנונים ובמזמורים לגדולתם
של אלה שהיו ושנותרו בשר ודם, רק בני-אדם.
ואפשר לחוש מגע במרקם צבעוני
לוחש קולות,
נגלה בדרכים לא-דרכים

אפופות

מראות ועשן ובמקרה של חברנו יהוה, הרי שיש עשן ואין בו אש
 ואין צורך בתורת יחסות כדי לבשר

עד כמה משובש הוא האחד המאמין

שאלוהים הוא קופת חולים או

הזמנה לארוחת 'אכול כפי יכולתך'
וכול אשר יבקש אדם,

מוטל עליו שיהא ראוי לבקשו
 ואל לו לדרוש את אשר אין הוא דורש מעצמו.

 

כמה משובש הוא האחד המאמין,
מאמין בלב גדול ושלם וטוב,
כי כול שיבקש
 מהשמים

לו יהי
 (הטבע עובד בדרכים מתמטיות).

​

והנה, היה כי ביום ההוא השכל המשכיל והמושכל של הפילוסוף

לגם בשקיקה מחיק התבונה

וכול אימת שניצב בהיכלות השיש

של אמא חוכמה,

יצר דבר-מה חדש, הגיג ידיעה נועז

וידע כי נמשחו-בשמן העוז לדעת והרצון לגעת

 באותות ובמופתים של השכל הטהור.

והנה, כי ביום ההוא קרב אדם לאלוהים, או לטבע, וראה כי טוב

(השכל על מיני אמונות).

 

לשוב ולחזור ולהגיע לתשובה

טרם נשאלת שאלה –  

זו דרכו של ההולך בהדרכת התבונה,

היוצר תיאוריית-אם טהורה, דבר הגות פשוט ורהוט ומשובח.

 

הגבול העיקש ביותר שניצב בפני האדם הוא דעתו וסייגים שבאמונה.