מיכאל אבשטיין​

​

​

תוד"א

 

בְּעִנְיַן טֵרוֹר וּמִלְחָמוֹת, בִּטָּחוֹן וּלְאֹם וְאֵלֶּה הַקָּמִים עָלֶיךָ וּמְהָרְסֶיךָ וּמַחֲרִיבֶיךָ, מַצִּיעַ שֶׁתַּעֲצֹם עֵינַיִם וּתְדַמְיֵן:

נַפְשְׁךָ אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה בֵּין נָהָר לַיָּם. דַּמְיֵן שֶׁהִיא מְסֻכְסֶכֶת, לְעִתִּים עֲקֻבָּה מִדָּם, שֶׁהָאֲנִי הַחוֹנֵק אוֹתָהּ אוֹיֵב

עִקֵּשׁ וְאַכְזָר וְאוֹר הַתּוֹחֶלֶת הַיּוֹמְיוֹמִית מִעוּט מְדֻכָּא. מָה רַבִּים הֵם הַסֵּבֶל וְהָאַלִּימוּת הַמִּסְתּוֹלְלִים בְּךָ.

 

בְּיָמֵינוּ כַּיָּדוּעַ, אֵין כְּבָר אֹמֶץ לְהִלָּחֵם פָּנִים מוּל פָּנִים, חַיֵּי הָאָדָם הַלָּבָן יְקָרִים מִדַּי. קַל יוֹתֵר לְשַׁלֵּחַ דְּרָקוֹנִים

רוֹשְׁפֵי אֵשׁ מִמַּתֶּכֶת וְצִפּוֹרִים חַמְקָנִיּוֹת שֶלַּשְׁלֶשְׁתַּן פְּצָצוֹת. הָאוֹיֵב הַזָּעִיר בְּתוֹךְ תּוֹכְךָ גַּם הוּא עַרְמוּמִי וּפִתֵּחַ  

כֵּלִים מְתֻחְכָּמִים לְבִּצּוּר שִׁלְטוֹנוֹ: הֵקִים קִירוֹת בֶּטוֹן לִמְנֹעַ חֲדִירַת זָרִים אֶל שֶׁטַח מִחְיָתוֹ, הִצִּיב אֶמְצָעֵי מַעֲקָב

כְּנֶגֶד כֹּחוֹת מַרְדָנִיִּים הַחוֹתְרִים תַּחְתָּיו, וְאַף אֶת הָאָמָּנוּת, שֶׁבְּמַצָּבָהּ הַמְּזֻקָּק חַפָּה הִיא מִבְּעָלִים וְזֶהֻיּוֹת, נִכֵס

לְעַצְמִיּוּתוֹ. וְכָךְ שׁוֹכֵן הוּא בָּדָד בְּמַמְלַכְתּוֹ, מַמְלֶכֶת דִּין נֻקְשֶׁה, זְרוּעָה כַּעַס וּפְחָדִים. וְכָל מַעֲשָׂיו מְחֻשָּׁבִים וְכָל

מַחְשְׁבוֹתָיו זְאֵבִיּוֹת.

 

מְפַתֶּה לְשַׁוּוֹת נִצָּחוֹן: סְפֵקוֹת נֶעֱלָמִים בְּאַיִן מְסַמֵּא, מִגְדָּלִים קוֹרְסִים, מַחְסוֹמִים נִפְרָצִים, גְּבוּלוֹת נִמְחִים,

וּבַדְּמָמָה הַדַּקָּה אֵין אָנֹכִי אֵין אַתָּה. אֲבָל אִם תִּפְקַח  לְרֶגַע קָט עֵינֵיךָ תְּגַלֶּה שֶׁמִּלִּים נוֹקְבוֹת אֵלּוּ אֵינָן אֶלָּא

גְּרָפִיטִי חָצוּף עַל חוֹמוֹתֶיךָ בְּצוּרוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד.