על ספר שיריה של שולמית זוננברג ברונשטיין: "תמונות מכביש 90",

הוצאת ספרי עיתון 77, 2018. ערך - אלי הירש

שמעון רוזנברג

 

ספר שיריה של שולמית זוננברג ברונשטיין מגדיר עצמו כ"ספר שירי אהבה המתהווים תוך כדי נסיעה על הכביש המתפתל למרגלות צוק ארבל בציר זמן בין אילת למטולה, בבגרות שאחרה לבוא".

שתי תמות מרכזיות אלה – אהבה ובגרות (שלא לומר - אותות הזקנה) מופיעות לעתים כרוכות זו בזו, לא אחת כשהן מתקיימות ביחד בשלום וללא סתירה. קרי, הבגרות לא שחקה עדיין את אהבתה ואת מיניותה של הדוברת. שירים אלה הם מהמעניינים והיפים בספר. לצדם יש – כמו אצל משוררים מבוגרים רבים אחרים – שירי כמיהה וגעגועים לנעורים ולאהבת הנעורים, שאיננה עוד.

בולט בספר כשרון המספרת ועושר התיאורים, בשפה ברורה, פשוטה, ולא מתחכמת. הם מתארים, למשל, את נוף ילדותה היפה, הטבעי וכמעט פראי של המשוררת – מושב הארבל שבשיפולי מצוק הארבל ליד הכנרת. נוף זה נטמע גם בתיאוריה את עצמה כמעין "נערת טבע", חושנית ומבקשת חופש, ושמא גם פראית וחסרת מנוחה. כך, אפשר למצוא שאיפת של גיל נעורים למגע עם "החוויה הפראית", שאולי השתמרה עד בגרותה, בשיר "חוויות פרא לא יורדות לעמקים" (ובשירים נוספים, כמו "רחל", שבו "עוד מעט הדינוזאור שבתוכי/הדרקון שיורה להבה/יהפוך לשממית"). אולם השאיפה נבלמת בכוח מציאות ההווה, הבגרות, ובכלל זה גם "כבלי" הזוגיות, ונותרים זכרונות וכמיהה מתגעגעת לעבר שלא יחזור:

פעם הייתי סייחה אצילית

שאיבריה דקים, גמלוניים,

ורעמת שערה ארוכה ורכה

ולא פגשתי דובים זהובים

כי חיות פרא לא יורדות לעמקים

עשרות נפילים קדמונים שעטו

בעמק הזה

והשליכו אבני בזלת עצומות

זה על זה, ואתה

הפכת לזכר עמום, לצל טורד, לשיירים מרעיבים    

יש בשירים "להט רגשי רב, סוחף, לפעמים אקסטטי", מציין בצדק אלי הירש (שערך את הספר). עולם החושים הפיסיים,  לעתים קרובות בעלי יסוד ארוטי, בולט בתיאור אהבת הדוברת, ואהבת אהוביה כלפיה. האהבה הפיסית-ארוטית, המשיכה העזה אליה, מטשטשת ודוחקת בשירים את חלקה של האהבה ה"חברית", זו שאינה מבוססת על אֵרוס. יתר על כן, הארוטיקה (כמטפורה, כדרך "התבוננות" וכביטוי רגשי) קיימת גם בשירים שאינם עוסקים ביחסי אהבה, וניתן למצוא אותו גם ביחסה של הדוברת לטבע, לחי ולצומח.

כך, השיר "שסק", הפותח את הספר, ממקד את תשומת הלב בפרי המסמל את התאווה החושנית, הן משום שאסוציאטיבית "שסק" מזכיר "חשק", בשל החרוז המתבקש מאליו, והן בשל האופן בו הדוברת מתנפלת בכמיהה על הפרי. גם תיאורו של עץ השסק הוא כשל סמל לנעורים, לכוחם, ובייחוד לעצמאותם: העץ הוא צעיר, בן שנתיים בלבד, שגדל "בקלות, מעצמו/מאליו מחריון שהטילה ציפור שחלפה בשמיו". השסק משול לא רק לנעורים בכלל, שכוחם ויופיים יש בהם מן הבוסר, אלא גם למשיכה ארוטית עזה לבן זוג או לאהוב צעיר, הגורמת לה "להתנפל", אך גם לטפס עליו כדי לחלום על עולמות אחרים. ובכל זאת יש בעץ הצעיר יסוד בוגר, הניכר בסימני הריקבון של הפרי, שאף הם מושכים את הדוברת "פריו המתוק כמעט מפתה בכתמי רקבון זהובים". אך עיניה, גם "נודדות אל זקנתו של התות"  - אולי זהו מבט אל עצמה בהווה, שהגיעה עת בלותה, ואולי, כמשתמע בהמשך ובשירים נוספים כמו "סגול", "קפה אפלטוני", ועוד) מדובר  בזכרון ובגעגוע המשותפים לה ולאהוב נעוריה - "להתגעגע לזה שחלף/שנדד אל זמנים אחרים, שזרע בי זרעים שלא/הניבו פרי". ובעקיפין עולה במילים אלה גם ההכרה, ואף שלא אבד בה הארוס, שוב אין בכוחו כדי להפרותה.

אפשר למצוא בשירים יסוד אוטוביוגרפי מובהק, הן באזכורים של בית הוריה ואביה ה"פרוסי" והן, למשל, בשירים העוסקים בסוסים (המשוררת היא וטרינרית ולבעלה יש חוות סוסים). אהבתה לחיות אציליות אלה, ודימוי עצמה אליהם, ולגופם היפה, שזור בתיאור הקשר, שטווים עמם רוכביהם, קשר שיש גם בו יסוד של קרבה ואינטימיות. כך ניכרת קרבה בין הדוברת לסוסתה, בשיר "אף קטיפה" שבו היא חשה מקרוב את אף הקטיפה וריח הנשימה של תה צבאי של סוסתה, וכש"סוס וילדה ירחרחו זו את זו ינשמו את ריח הנשימה". ואל קירבה אינטימית זו, שאבדה – כשם שאבדו הנעורים של הילדה ה"מכושפת" – היא מתגעגעת.

גם בשיר "חיות פרא לא יורדות לעמקים" הדוברת מדמה את עצמה בנעוריה ל"סייחה אצילית/איבריה דקים", ואף בשיר זה מתואר אובדן תכונתה זו, ונותרו ממנה (ומאהובה) רק "שיירים מרעיבים". ואילו בשיר "פרש וסוס", עת מתקרבת הדוברת אל אהובה "רק צעד אחד", הצעד כבר מתפרש על ידו כ"פרש וסוס סוערים בין האדוות", עד שבקשת הקרבה מקבלת נופך ארוטי, כסער ריתמוס המגע המיני. ראוי לציין בהקשר זה, כי הקצב הסטקטי, המהיר של רבים מהשירים, מזכיר דהרת הסוסים. כך גם השיר "אף קטיפה" שצוין לעיל, פותח כך:

חורף. קלמנטינות. בית. הרים

סוסה שחורה עם אף קטיפה....

....אביב. פריחת הדרים. ואדיות, אבדן

ילדה מכושפת צמאה לנשימה.

למעט ארבעה שיריה היפים, המספרים על ביקור באיים יווניים, יתר השירים שאובים מן ההוויה המקומית-ישראלית. אמנם, רובם נטולי אחיזה ברורה במקום (גאוגרפי) ובזמן, מרבית צורות הנוף הפיסיות בשירים אלה חסרות שם וזיהוי גאוגרפי מובהק. הביטויים הם כלליים, בנוסח: "ים", "הרים", "יער", "ואדי", "פרדסים" (או "סלע סגול" שספק גדול קיים לגבי ממשותו, וגם משמעותו המטפורית מעורפלת) וכד'. יוצאי דופן הביטוי "אבני בזלת עצומות", המאפיינים את הארבל. ורק השיר "תמונות מכביש 90"  מתאר מראות שחלקם מזכיר שוב את נוף ילדותה וחלקם ספק אם הם נשקפים מהכביש, העובר בבקעת הירדן – "כנאפה בבית לחם... דמדומי ירושלים". 

בשני שירים נוספים נזכרים רחובות תל אביביים (בשיר "שיינקין", ושדרות חן בשיר "צילום"), אך למעט מילות תיאור ספורות, שאינן מייחדות את אופי הרחובות (והעיר) הנזכרים בהם, אין בהם כדי לאפיין ולספר על המקומות המיוחסים, והם יכולים להתרחש בכל מקום אחר. למעשה, מרבית המקומות הארצישראליים הברורים הדומיננטיים העולים מן השירים מתארים את נופי ילדותה של המשוררת, את סביבת המושב בו גדלה, הארבל והכנרת.

ככלל, השירים – ייתכן מבחירה – אינם עוסקים בהוויה, או בביקורת, חברתית, פוליטית, אקטואלית, ולא בולט בהם צד אינטלקטואלי ו"פילוסופי". ציפיתי למצוא משהו מאלה בשיר "פרלמן", המתאר בחלקו השני דמות של "הומלס" (ייתכן כי זהו פרלמן עצמו, בגלגולו המאוחר?), אולם הדמות מתוארת מזווית של היכרות אישית, אין בו ביקורת, כל עיסוק בהיבטים חברתיים, ואף לא כניסה לנפשו של הגיבור. אמירות "פילוסופיות" אפשר אמנם למצוא, למשל בשיר "צנטריפוגה",  שבו אהבתה (והזדקנותה המלווה ב"נשירת היופי") זוכה לרצף של ביטויים מסוג זה, שיש בהם גם הודאה בראיית עולם אגוצנטרית, אך הם שטוחים וכמעט בנאליים, כך:

כשהיופי נושר

בולט העדרה

של האהבה

העצמית. ביחס לנצח

הסבל חסר משמעות.

חייבים להתמיד.

אפילו כדור הארץ

יפול אל האופל

אם לא יתמיד....

הודאתה באגוצנטריות זו מצויה כהכרזה מפורשת, בפתח השיר "קפה אפלטוני": "האגו שלי מטרה עצומה/עיגול בתוך עיגול", ואף בו שזורים, בעיקר בדברי המכר/אהוב, אמירות המרמזות על הדוברת, ונושאות אופי "פילוסופי-בנאלי: "בערוב ימיו אדם משתוקק/שתיגע בו הרוח. משתוקק לסערה של חייו.... אנשים שמחפשים את אלוהים טסים בטעות לחלל, וחוץ מריק לא מוצאים שום דבר" (במאמר מוסגר יצוין כי לאמירה האחרונה אין כל קשר לעובדות, מוכרות ומתועדות שוב ושוב, לא באשר למניעיהם של האסטרונאוטים, ולא באשר למה שהם מגלים בנפשם, בזכות החוויה המטלטלת והמעצבת לתמיד, של שהותם בחלל, ובשל הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לצפות בנופו המהפנט של כדור הארץ). ואולי אפשר ללמוד על "צמצום" עולמה של הדוברת – מתוך בחירה מודעת? – בהודאתה הביקורתית על עצמה, בשיר "על הספה": "קשה לי לסלוח... על/ בריחתי אל הריק, על/עולמי הדל" (המזכיר כמובן את "צר עולמי" של רחל המשוררת).

לסיום, שם הספר "תמונות מכביש 90", יש בו כדי להטעות את הקורא, שמטבע הדברים צפוי, או עלול, לחפש לו ביטוי לאורך השירים, אם כפשוטו, כתמונות ומראות לאורך הכביש, ואם כספר מסע פואטי-גיאוגרפי, או שמא גיאוגרפי-נפשי. ברם, למעט שיר זה  איני מוצא בו, מתחילתו ועד סופו, לא תמונות כאלה, ולא אזכורים אסוציאטיביים או בצורת זכרונות של מקומות, והם אינם חושפים איזו השפעה של חוויה או תחושה של נסיעה, בכביש זה או אחר. גם אם השירים התהוו, כפי שנטען, בנסיעה (או נסיעות רבות במהלך חיי המשוררת) מדרום לצפון - "בציר זמן בין אילת למטולה", אין הקורא שותף לכך באמצעות השירים, והיה ראוי לבחור לספר שם אחר, שייטיב לשקף אותו.