דן אלבו

 

​

שׁוֹטְטוּיּוֹת לֵילִיּוֹת

 

מִי לֹא חָשַׁק
בְּיוֹם זֶה אוֹ אַחֵר בְּחַיָּיו,
בְּפִּיצָה חָמָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְיָצָא לְשׁוֹטֵט בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
בְּחִפּוּשׁ אַחַר
תַּנּוּר לְבֵנִים לוֹהֵט
רֹטֶב עַגְבָנִיּוֹת סָמִיךְ, פֵּרוּרֵי גְּבִינָה צְהֻבָּה
זֵיתִים שְׁחוֹרִים,
רְצוּעוֹת נַקְנִיק אָפוּיוֹת וְיָדַיִם שֶׁל אוֹפֶה פִּלְאִי ?
מִי לֹא חָלַם
לַחֲזֹר אֲחוֹרָה בַּזְּמַן 'לְשַׁפֵּץ' מִשְׁפָּט שֶׁאָמַר
לוֹמַר דְּבַר-מָה שֶׁפָּחַד לוֹמַר
לַחֲזֹר בּוֹ מִמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה
אוֹ לַחֲזֹר שׁוּב עַל חֶסֶד שֶׁכְּבָר עָשָׂה?
מִי לֹא חָשַׁב פַּעַם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת הַקָּרוֹב
אוֹ לְחָדַר הַוִּדּוּיִים
בַּכְּנֵסִיָּה הַסְּמוּכָה לִמְחֹל לֶאֱלֹהִים עַל חֲטָאָיו

בְּטֶרֶם תִּלְטוֹפְנָה נְשִׁימוֹתָיו בִּשְׁמֵי הַמָּוֶת

אוֹ בִּבְשָׂמֶיהָ שֶׁל שֶׁנְהַבִּית הָרוֹזְמָרִין

בְּטֶרֶם תִּלְטוֹפְנָה נְשִׁימוֹתָיו

הָאַחֲרוֹנוֹת אֶת שְׁמֵי הַמָּוֶת.

​​

​

לֹא פַּעַם אֲנוּ מְשִׂיחִים עִם עַצְמֵנוּ בְּהֵחָבֵא  

 

לֹא פַּעַם אֲנוּ מְשִׂיחִים עִם עַצְמֵנוּ בְּהֵחָבֵא

וְשֹׁמְעִים אֶת הַצְּוָחוֹת הַמְּעֻנּוֹת

שֶׁל אֵלֶּה שֶׁהָיִינוּ

לִפְנֵי שֶׁתָּקָפוּנּוּ גַּעֲגוּעִים לְעִמְקֵי שִׁירָתֵנוּ

הָאִלֶּמֶת,                                    

לִפְנֵי

שֶׁהֵעַפְנוּ אֶת אֱלֹהִים כְּכַדּוּר בִּבְעִיטָה

הַיְשֵׁר לְתוֹך כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּטֻנֶפֶת שֶׁל הַמְּצֹרָע הַכְּחַלְחַל.