עפרה קליגר​

​

​

בְּנִי

​

יָדַעְתִּי אֶת הַחַיָּה הָרְתוּקָה לְשַׁרְשֶׁרֶת

רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ לְהִשְׁתַּחְרֵר

אָז עָגְתִי עִגּוּלִים לְהִדַּמּוֹת לִבְנִי 

הַהוֹלֵךְ וְשָׁב, שָׁב וְהוֹלֵךְ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ,

אוֹכֵל וּמְדַבֵּר אֶל פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ

וְלֹא שׁוֹעֶה לָעוֹלָם הַנִּצָּב מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר.

 

יָדַעְתִּי אֶת הַחַיָּה הָרְתוּקָה לְשַׁרְשֶׁרֶת

רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ לְהִכָּנֵס לְחַדְרֵי חֲדָרָיו

לָגַעַת בִּפְחָדָיו, לְהַרְגִּיעַ, אֲבָל

 

הָעִתִּים הֶעְתִּיקוּ מַבָּטָם מִמֶּנִּי

וְהִטְמִינוּ אֶת הַפֶּתַח מִפָּנַי.