דוד מנשה​

​

​

וַאֲנִי חוֹשֵׁב עַל בַּרְוָז

​

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ חָג טְרוּף   

דַּעַת עַל צִיר דִּמְיוֹנוֹת

מִמָּקוֹם אַחֵר, מְרַסֵּק

אֶל תּוֹכוֹ מִלִּים 

שְׁבוּרוֹת לַהֲבָרוֹת

וַאֲנִי חוֹשֵׁב עַל

בַּרְוָז.

 

הוּא לְגַמְרֵי מְשֻׁגָּע, הֵם

אוֹמְרִים וַאֲנִי חוֹשֵׁב

הַאִם כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ,

מְדַבֵּר וְנִרְאֶה בַּרְוָז,

בַּרְוָז יֵחָשֵׁב.

 

בְּהִגָּיוֹן שָׁאוּל מִמְּקוֹמוֹת

אֲחֵרִים חָג בְּמַעְגָּלִים

גְּדוֹלִים, עַל צִירִים

מֻפְרָכִים, אֲנִי בּוֹחֵן

נוֹצוֹת בַּרְוָז

מִשֶּׁלִי.