שמעון רוזנברג

​

שושנה קרבסי: "נהר ושדים אין בו"

הוצאת עיתון 77, 2017

​

מי שפותח את ספר שיריה עב הכרס של שושנה קרבסי, עתיד להיתקל בכישרון הסיפור של המשוררת, בשפע דמויות ומקומות ונושאים המרכיבים את עולמה. הכרך מכיל שניים ואולי שלושה ספרי שירה, הפרוסים על פני כמאה ושישים עמודים. ברם, גודלו וריבוי פניו של הספר עלול להתגלות כעומס יתר. זאת, אף שמרבית השירים אינם קשים מדי לקריאה, או להבנה, ולרוב הם פורטים במלים מפורשות את כוונותיה.

​

לא כך הדבר בכמה מהשירים הארוכים, המתפרסים על פני עמודים שלמים, לעתים שלושה וארבעה עמודים. אחד השירים, "מטרוז' הכלולות והמוות" (עמ' 47) שאורכו כארבעה עמודים, מלווה בהסברים והערות שוליים, שמוסיפים לו עמוד חמישי, ובלעדיהם – אך גם בגללם – קשה לצלוח את השיר.

​

אפשר להגדיר שירים אלה כפרוזה פואטית, חלקם מזכירים אידיליות (קרי השירים מביעים געגועים לעבר אידילי, תוך נטייה לאידיאליזציה של עבר זה). חלקם אף בעלי מאפיינים של שירה אפית, שגיבוריה הם בני משפחתה (ואכן ניכר במשוררת שהיא מספרת סיפורים מקצועית).   

​

נוכח היקפו של הספר ברי כי  אי אפשר להקיפו ברצנזיה קצרה, אלא לגעת באי אילו נושאים. הבולט שבהם הוא השער הראשון בספר, שהוא בעל נרטיב ו"אתוס" מובחנים. הוא עוסק בזהות ובתרבות היהודית-מרוקנית של המשוררת. שמו של שער זה, המכונה "שירה אחת אפיים", נגזר משיר בעל אותו שם. לפיו מסורת הפיוט היהודי המזרחי ושירת יהודי מרוקו של אביה של המשוררת הם התשובה הניצחת שבפיו לשירה הישראלית והיהודית במערבית (מביאליק ועד אבידן), ולעובדה המצערת שהמערביים, או האשכנזים, אינם מכירים שירה זו. אולם בשם זה – מכיוון שהוא שם השער כולו - נרמזת גם כוונה "להשיב מנה אחת אפיים", ליחס החברה (והממסד) הדומיננטית (לשעבר) -  ה"צברית" והאשכנזית, והתכחשותם לתרבות העולים ממרוקו ולקשייהם בכלל.

​

השער נע על פני שני מישורים: האחד מתאר את משפחתה של המשוררת בארץ לאחר העלייה ממרוקו, על ייסורי הקליטה, היחס של הסביבה והממסד הכלכלי, התרבותי, החינוכי – ודרכם מתאפשר לזהות את סיפורה של קהילת העולים המזרחית, בדגש על זו המרוקנית. המישור השני חוזר לאחור למרוקו, אל חיי היהודים ובני משפחתה, ואל תרבותם העשירה, זו שהם נדרשו  - או ציפו מהם - לנטוש ולהתנכר לה, ולקבל על עצמם, בשם אידיאולוגיית "כור ההיתוך", את הדומיננטיות ה"צברית" והמערבית האירופאית (לכן אף שגם עולים מארצות אשכנז נדרשו להתנכר לתרבותם היידית או הייקית וכד', נראה כי הלחץ עליהם לעשות כן היה מתון בהרבה).

​

תת רובד נוסף מצוי בשער זה תחת הכותרת "שורשים" (עמ' 54 – 59). השירים קצרים מאוד ותמציתיים, לשונם יותר "חדשה"/עכשווית בדרך כלל, והם עומדים כניגוד בולט לשירים הארוכים מאוד המתארים את ההוויה והאפליה בארץ. סדרת שירים זו מהווה מעין מסע שורשים עכשווי למרוקו, המאפשר חידוש קשר נוסטלגי, גם אם פקוח עיניים, לעבר, למקומות, לתרבות, לריחות ולטעמים של יהדות מרוקו. זאת, לעומת תיאורים ביקורתיים יותר של מרוקו הנוכחית, למשל: היחס ליהודי בן זמננו המבקש לבקר בבית הכנסת בקזבלנקה,  אך נדחה בידי השומר המוסלמי בעל "עַיִן עֲקֻמָּה" ("יהודי בקזבלנקה", עמ' 56), או העוני והצער (לא ברור אם מדובר ביהודים) "הַתְּלוּיִים ...כְּקוּמְקוּם אֲשֶׁר אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כֵּלָיו", בשיר "עוני במראכש" (עמ' 57). כך או כך השירים מסייעים לצייר את העבר באור רומנטי, וכאמור אידילי, שיש בו אור המנוגד ל"תקופת החושך", של תחושת ההשפלה והאפליה בארץ.

​

אמנם אין המשוררת מסתירה את קשיי החיים ואף את הצד ה"לא יפה" של היהודים במרוקו, לפני עלותם לארץ. אבל במבט מסנגר היא מתארת אותם כחיים הטבעיים של כולם, ללא ניסיון לקעקעם, חיים שהיתה בהם מסורת, העוברת מדור לדור, של צניעות והסתפקות במועט, אותם המשיכו לחיות גם בארץ חלק מבני משפחתה, וודאי סבתה והוריה (כך בשיריה על סבתה ללה אסתר, ששלושה מתשעת ילדיה מתו עוד במרוקו (בשיר "זמן אחר", עמ' 38 - 40, שבו הסבתא לועגת לנכדה ולחייה ה"מודרניים" בארץ, הלכודה ב"שגעון" מדידת זמנים, על פי שעון "קוקיה", בשיר על חייה ומותה של הסבתא, עמ' 41 , ובשיר "תורת ההסתפקות", עמ' 43).

​

בניגוד למה שסברה עליהם, או התביישה בהם, בנעוריה, אין במשוררת ביקורת של ממש על מנהגים ומסורות אלה, גם לא כלפי מסורות שהיתה בהן פגיעה פיסית או נפשית בילדות – למשל מנהגן של אימהותיהן שנקבו את אזניהן שוב ושוב, החל מגיל רך, ואחר כך השיאון בגיל צעיר מאוד, בעודן ילדות בנות עשר. במקום זאת היא מביעה הבנה ואף חמלה לאמהות (כך, בשיר רבינה – תוגת האמהות, עמ' 44 – 46):

​

...וְהַכֹּל מֵאַהֲבָה עֲשִׂיתֶן

כְּמוֹ עָמְדָה מֵעַל רֹאשְׁכֶן גְּזֵרָה עַתִּיקָה

לְהַטְבִּיעַ בְּנוֹתֵיכֶן תּוּגַת אִמָּהוֹת וְרִגְשָׁה

כַּהֲכָנָה סְדוּרָה לְמַכְאוֹבֵי חַיֵּי אִשָּׁה.    

​

שם הספר כולו "נהר ושדים בו אין" מתייחס אף הוא בעיקר לשער הראשון. מציינת העורכת על כריכת הספר, כי "הקובץ נובע כנהר" ו"יש בו מין גירוש שדים: התמודדות עם העבר, עם סוגיות של זהות ותרבות". המשפט הוא ציטוט מהשיר "שפה מרוקאית" (עמ' 19) ואף הוא מרמז על התקופה האידילית. השיר מתאר את זרימתה של שפת אימה של המשוררת, השפה המרוקאית, בעיר מראכש שבמרוקו, בעולם שבו שפתה הייתה משוחררת, גאה, קולחת ומתגברת כמעיין ההופך ליובל ואחר כך לנחל, עד שמתעצם, מתאסף ושוצף כנהר. זו היתה שפה נטולת שדים מכיוון שלא דוכאה שם. ובמשתמע השפה – ומי שנשא אותה כתרבותו וכזהותו –  דוכאו כאן, בארץ:

​

וְאֵין אִישׁ רוֹדֶה בָּהּ

וְאֵין אִישׁ גּוֹרֵעַ מִתַּרְבּוּתִיוּתָהּ

וְאֵין אִישׁ מְבַלְבֵּל בֵּין בֶּרְבֵּרִית לְבַּרְבָּרִית

וְאֵין אִישׁ מַשְׁתִּיק קוֹלָהּ...

​

ומה הם אותם השדים? - אלה העבר והתרבות של אמה שנרמסו, נחנקו, כאשר אנו   מגלים את נהר שיריה השוצף של המשוררת, אנו מתוודעים ליסוד המעצים אותה.  המשוררת היא המתמודדת עם השדים של הוריה, משחררת אותם ומשתחררת מהם כמי ש"מגרשת שדים" מקרבה. היא מטה אליה את נהר השפה - והתרבות – של אמה כדי לנקות באמצעותו, בזרם אדירים, גם את אורוותיה שלה, מתנערת מן התלות רבת השנים בשד הקיפוח (האמיתי) ששלט בחייה. לשון אחר: אפשר גם למצוא בשדים הללו רמז לביטוי "השד העדתי".  

​

שד זה שהשתלט על נשמת הילדה, לבש דמות של בושה בכל מה שמזוהה עם תרבות מרוקאית. בכך אין היא שונה ממרוקאים רבים שהתביישו – וחדלו מכך – במבטאם,  במוזיקה ובלבוש המסורתיים, וניסו כמיטב יכולתם להסתיר את "מאפייניהם" אלה. כך היא מספרת בשיר "מרוקאית – לא חכמה" (עמ' 8 – 10):   

​

אַתְּ

מָרוֹקָאִית - לֹא חָכְמָה

הָיִית לְבוּשָׁה מַעֲרָבִית

נֹפֶת צוּפִים

חֻלְצָה

תְּנוּעַת צוֹפִים

וְ"שֵׁבֶט אַחִים גַּם יָחַד"

אֲבָל בָּאָרוֹן שֶׁלָּךְ

 קְפְטָנִים מֻזְהָבִים

"לְהִתְחַפֵּשׂ בְּפוּרִים", אַתְּ אוֹמֶרֶת

אוֹ "בִּשְׁבִיל הַחִינָּה

שֶׁל הַדּוֹדָה"...

 

...אַתְּ

מָרוֹקָאִית - לֹא חָכְמָה

אוֹמֶרֶת כַּמָּה יֹפִי

בַּתַּרְבּוּת שֶׁלָּךְ

בַּפְּאֵר שֶׁלָּךְ

בַּפִּיּוּטִים שֶׁלָּךְ

זְחוּחָה מֵהָעֹמֶק

הַמַּתְרִיס לְפִילְהַרְמוֹנִית

"אַתְּ,  אֵין לְךָ רֶבַע טוֹן

לִי יֵשׁ רֶבַע טוֹן

בַּמּוּסִיקָה"

אֲבָל גַּם בַּלֵּב

עַל הַבּוּשָׁה הַהִיא

מִיַּלְדוּת מָרוֹקָאִית...

 

השחרור מ"שד הבושה", ההשלמה עם עצמה (הנרמזת, אגב, גם בשיר "דלת נפתחת לאחור, המסיים את הספר כולו, בעמ' 163) כרוך בבקשת סליחה. אך איני מוצא בו ציפייה של המשוררת, כנציגת העדה כולה, לשמוע בקשת סליחה מצד החברה האשכנזית הדומיננטית. מדובר בבקשת סליחה שלה מדור ההורים שלה, מסבתה, (ומאמה, שהמשוררת כילדה ציירה בפינות מחברתה כמלכה, בשיר "כוס תה לאמא שהיא חוזרת מהעבודה בלילה", עמ' 31), אך במיוחד מאביה, על שהתביישה בו ובתרבותו. וזאת במיוחד משום שהוא לא השמיע כל תוכחה על אותה התכחשות שלה (ובמשתמע הבין ללבה המבקש להשתלב ב"כור ההיתוך" הישראלי). כך למשל בשיר הנושא את השם "סליחה" (עמ' 23 - 24):

​

וּמוּל פְּנֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁל אָבִי

וּמוּל עֵינָיו

שֶׁלֹּא עָלְתָה בָּהֶן מֵעוֹלָם תּוֹכֵחָה

מֻנַּחַת כְּאֶבֶן שֶׁהִתְהַפְּכָה

מֵעֹמֶק הַבּוּשָׁה

הַסְּלִיחָה

​

יחס החברה הדומיננטית לתרבות המזרחית/מרוקאית ניכר בשיר "החליל" (עמ' 11 – 14) אך גם מתאר את השינוי הה דרגתי שחל ביחס לטובה, אף כי השינוי טרם הושלם.  בתחילה המוסיקה המזרחית הייתה בבחינת "אֵין דָּבָר כָּזֶה בְּשׁוּם תַּרְבּוּת, לֹא תַּרְבּוּת!" בשל כך שלבו אמנים מזרחיים מודלים מוסיקליים מערביים, אולם התוצאה הייתה לא טבעית, ה"חליל" המזרחי המקורי אולף "להתנהג יפה", "הִתְאַמֵּץ לְהִתְחַבֵּב כִּכְלַבְלַב עַל כָּל שׁוֹמְעָיו, הֶחֱנִיק סִלְסוּלָיו", עד ששכח את כור מחצבתו, ו"זָנְתָה הַמַּנְגִּינָה, נָתְנָה קוֹלָהּ בְּפוּךְ קָלִיט", במעין שעטנז מזרחי-מערבי עקר וירוד, מה שקרוי "מוסיקה ים תיכונית". אמנם בהמשך המוסיקה האותנטית, האיכותית,  שבה והתגלתה, בעידן ובחברה שאימצו את ה"רב תרבותיות", אך הדומיננטיות המערבית נותרה בעינה, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו":

​

"אוֹ אָז קָרָה הַפֶּלֶא:

אֲמַרְתֶּם: "הָעוֹלָם פָּתוּחַ

וְתַרְבּוּת בּוֹ רָב

הָבָה יְשַׂחֵק חָלִיל הַמִּזְרָח

בִּפְנֵי חָלִיל הַמַּעֲרָב"...

 

למעשה טוענת המשוררת כי המוסיקה המזרחית  "נגנבה", בידי בני המערב, שהיו לנושאי ה"בשורה" של חידושה, בעוד שבעליה המקוריים – המזרחיים – לא זכו לליטוף ה"קרדיט", להכרה בתרומתם ובזכויות היוצרים שלהם. התוצאה היא עלבון מחודש, אך מודחק או מוסתר, בשם השיתוף והאחווה:

 

... וְהַלִּטּוּף שֶׁלָּכֶם

לֹא בָּא

וְרֹאשֵׁנוּ הָרוֹטֵט מִכְּמִיהָה

מַבִּיט מַעְלָה וְרוֹאֶה

אֵיךְ אַתֶּם מְלַטְּפִים אֶת רֹאשְׁכֶם שֶׁלָּכֶם

עַל פְּתִיחוּתְכֶם כִּי רַבָּה

לְתַרְבּוּיוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת, נִכְחָדוֹת.

וַאֲנַחְנוּ שֶׁהָיִינוּ מֻרְגָּלִים בַּדִּ'ימָה

יוֹדְעִים לִמְחוֹת מַהֵר אֶת הָעֶלְבּוֹן

​

טענותיה על קיפוח, אפליה והתנשאות אשכנזית ממסדית אינם בוטים כמו אצל כמה ממשוררי הזרם הערס פואטי, אך בעקרון קיימת חפיפה בין ביקורתה לאצבע המאשימה שלהם. אך להתרשמותי היא עושה זאת בדרך מורכבת ועשירה יותר, תוך  שהיא מפגינה הזדהות עמוקה עם התרבות המזרחית העשירה, הנובעת מידיעתה והכרתה האינטימית של תרבות זו, ועל כן היא פועלת כשגרירתה, במטרה לחדש את ימיה כקדם ולעשות צדק עם דור הוריה. מכל מקום, במספר שירים הביקורת כלפי הדומיננטיות האשכנזית-מערבית ויחסה הקשה למרוקאים בפרט – ולמזרחיים בכלל - נאמרת בצורה מפורשת. כך בשיר "לשאת את שמו" (עמ' 32 - 34), שבו אחיה של המשוררת הוא –

 

אָב הַדּוֹאֵג לִילָדָיו בְּכָל רַמַ"ח

מִזֶּה זְמַן שׁוֹקֵל

לְהַחֲלִיף אֶת שָׁם הַמִּשְׁפָּחָה...

לְהָקֵל עֲלֵיהֶם, לִמְנֹעַ מֵהֵם

אֶת הָאַפְלָיָה שֶׁחווה בְּעַצְמוֹ

בְּשֶׁל שְׁמוֹ...

שְׁמָם הָפַךְ לַקַּשׁ וּלְמוֹקֵשׁ

בְּאֶרֶץ הָאַכְזָבוֹת

..כִּי אָחִי עִם שם מִשְׁפָּחָה מָרוֹקָאִי

חַי וְחווה אַפְלָיוֹת.

​

והיא מסיימת את השיר בטענה יותר ממרומזת, כי האפליה עדיין קיימת ונוכחת גם היום:

​

אֶת הַמִּלָּה "חווה" אֵינִי מְנַקֶּדֶת בִּמְכֻוָּן

לְשִׁקּוּלְכֶם שֶׁלָכֶם אִם לְשׁוֹן עָבָר הִיא

אוֹ לְשׁוֹן "נוֹכַחַת" כָּאן

​

לא פחותה תחושת האפליה והיחס המתנכר, בשיר רווי האהבה לאביה "אבא שלי מלך"  (עמ' 29-30), בו מתואר היחס לאביה מצד המנהל האטום רגשית, שהבחירה ואף השיבוש של שם משפחתו – ברקוביץ (ולא ברקוביץ') - הוא אשכנזי באופן מודגש ומופגן (ו"בינינו", מנהל שאינו אשכנזי היה מתנהג אחרת, האם המתואר להלן אינו מנהגם של מנהלים רבים מכל מוצא, ששררתם ואטימותם הם לא אחת תוצר של תפקידם?):

​

...הַמְּנַהֵל בֶּרְקוֹבִיץ,

שֶׁנּוֹתֵן לְאַבָּא הַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת

וְשֶׁכָּל הַזְּמַן אוֹמֵר לוֹ מָה לַעֲשׂוֹת,

בְּלִי לְהָבִין שֶׁכּוֹאֲבִים לוֹ הַבִּרְכַּיִם וְגַם הַגַּב,

וּבֶּרְקוֹבִיץ אוֹמֵר: "תַּעֲבֹד אוֹ תֵּלֵךְ, וְזֶה הַמַּצָּב!"

​

שפת השירים עשירה, ואינה מתפשרת כהוא זה עם שפת ההווה השטוחה של חלק ניכר מהמשוררים הצעירים, בכלל זה לא עם שפת השירה הצעירה של הערס-פואטיקה, עמם היא חולקת תמות חשובות גם אם גישתה פחות לעומתית. מחד היא אינה "מתביישת" לשלב בשיריה את הידע וההשכלה שיש בה ומאידך היא מביאה בכוונה תחילה שיבושי לשון, שאינם חלק משפתה שלה, אלא משמשים בידיה אמצעי רעיוני-תרבותי, יותר מאשר אמנותי, וזאת כציטוטים של ביטויי שפה, או מעין סלנג, ששילבו עולים ממרוקו, אני מניח בעיקר בשנים הראשונות לחייהם כאן.

​

שיריה, בעיקר בשער הראשון, משלבים את העברית המודרנית עם שפת התרבות היהודית מרוקנית, ומשמשים מעין גשר בין העבר להווה, בין תרבות ישראלית ומערבית לבין תרבות מזרחית-מרוקנית, כך היא מספרת לקורא כי עולמה מורכב הן מתרבות ומסורת המזרח והן מתרבות המערב, בה היא שוחה היטב ללא רגשי נחיתות. הביטויים בערבית מרוקנית הזרועים בחלק ניכר משירי השער הראשון מהווים הצהרה של מתן כבוד לעברה, ו"דרישה" להכיר בתרבותה, כשווי ערך וכראויים לשימור.