שמעון רוזנברג

​

על ספר שיריה של אירן דן "מספר הסיפורים"

הוצאת "פרדס", סדרת "כתוב", בעריכת אמיר אור

​

הכישרון לספר סיפור באמצעות שירה אינו דבר של מה בכך. לעשות זאת בשפה עשירה מחד וברורה מאידך (כזו שאינה מכבידה על הקריאה) תוך יצירת דרמה, מתח, ומשיכה לקרוא ברציפות את השירים, כמו היו רומן, גם כשכל שיר עומד בפני עצמו ומחייב "התחלה חדשה" - אלה מחייבים כשרון לא מבוטל. וכבר במובן ראשוני זה יאה השם "מספר הסיפורים" לספר שיריה היפה של אירן דן.   

​

נאמר על גב ספר השירים, כי "המזרח הוא שורש מחצבתה ומולדת לשונה של דן". ואכן מחוזות העלילה מתפרסים על פני המזרח התיכון, מבירות הצפונית, ועד מרוקו, ובתווך מצויים חלב שבסוריה ויפו שבישראל, המשמשת ציר מרכזי נוסף, ואף מתווך, בין הקצוות הערביים. אבל ראוי לציין כי הן בבירות והן במרוקו היו ויש ניחוחות של תרבות מערבית, בעיקר צרפתית.

​

"אמת־הנפש ואמת־העובדות מתערבבות זו בזו לבלי הכר", ומתבטאים גם ב"ריאליזם פנטסטי", כדבריו הנכונים של העורך. את אלה נמצא גם אצל משוררים בני זמננו, וסופרים ואמנים בכלל, בכל מחוזות העולם, מהמזרח הרחוק (ם ביפן המודרנית) ועד דרום אמריקה. רוחם של "אלף שנים של בדידות", ושל משוררי הזן-בודהיסטי מרחפת פה ושם בספר, אך גם נרטיבים מערביים (בכללם ניצוצות של מיתולוגיה יוונית), ואף מיתוסים יהודיים ונוצריים, שמקורם בארצנו, אך עליהם מושתתת תרבות המערב. ולכן, שירתה אינה "שירה מזרחית". עולמה של המשוררת הוא "אוניברסלי". בכתיבתה ניכרת רב תרבותיות, השכלה רחבה, הכרת העולם ואורחותיו.

​

מרחב ההתרחשות והתרבות הוא מסגרת אחת לספר. המסגרת השניה ואולי העיקרית נרמזת בשמו של הספר, "מספר סיפורים", ושוב בשיר הפותח את השער הראשון, "בקולךָ". אך עם הגיעו של הקורא אל השיר המסיים את הספר הוא מגלה את המספר כבר בשם השיר, שניתן לראות בו סיכום מסע וסגירת מעגל של הספר כולו. ואף שקשה לומר כי כל השירים הם של "מספר סיפורים", הסגנון הפואטי בחלק ניכר מהם מחזק תחושה זו, בוודאי בשער הראשון.

​

השיר הפותח מתאר את "מספר הסיפורים" בריחוק מסוים ממנו, בגוף שלישי, ועוסק באישה – במשתמע המשוררת עצמה – המחפשת אחריו, ואחרי איזו הבטחה להכיל בסיפוריו את כל הנחשב וראוי בעולם. ראוי לציין כי כבר בשיר השני המשוררת עוברת לדיבור בגוף ראשון, כשבו זמנית עדיין אין ה"דוברת" פונה אל "מספר הסיפורים" בגוף שני, של קרבה. אך ניכר המאמץ שלה למצוא אותו ו"להתקרב" אליו, גם בשעה שנדמה כי היא נדחית על ידי ה"רוח", אולי זו רוחו של ה"מספר", ואולי זו רוח ההשראה שהיא מבקשת להשיגה, שמוקדה מצוי במדבר, ש"הַכֹּל קַיָּם בּוֹ":

​

 "עַד קְצֶה הַמִּדְבָּר נָדַדְתִּי,

תָּרָה אַחֲרֵי פְּעִימוֹת לִבּו

הָרוּחַ הָדְפָה אוֹתִי לְאָחוֹר

פַּעַם אַחַר פַּעַם"

​

בשיר האחרון הפניה אל מספר הסיפורים היא הישירה ביותר, כשהתוכן מצביע על קרבה מלאה עד כדי אחדות, כמי שמדברת למעשה אל עצמה. וכך ההתקרבות אל מספר הסיפורים מלווה ב"צמצום המרחק הדקדוקי", מגוף שלישי לגוף ראשון. קרי, השפה נעשית אינטימית ויוצרת הזדהות בינה למספר/הנמען, שכן ההליכה אחרי המספר הופכת בשיר זה לטוטאלית, בהתמכרות והתאחדות שיש בה מן האיחוד הארוטי, עת נכרתת ברית דמים ביניהם, התפשטות והתמסרות. ובמלים אחרות – אהבה עזה מפעמת ביניהם. וכשהוא מוביל אותה, הרי זה מן ה"מדבר" אל ביתה שלה, אל עולמה. אולי יש בכך כדי לרמז על נכונותו לוותר על בדידותו ועולמו בגללה (או להיחלץ בזכותה?) ועוד נחזור למוטיב המדבר בהמשך. מכל מקום, האחדות ניכרת גם ב"חוויותיהם" המשותפות, חלקן קשות ואלימות, שנפרסו למעשה בשיריה-שיריו בספר זה, ובסופו של גם מותו (או סיום "תפקידו") יהיה בבחינת מותה:

​

"הַלַּיְלָה נִכְרֹת בְּרִית, אָמַרְתִּי לִמְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים

טִפַּת דָּם בְּטִפַּת דָּם

אֶעֱצֹם עֵינַיִם, אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ,

אֶפְשֹׁט עֲדָיַי, אֶהְיֶה שֶׁלְּךָ, הוֹבֵל אוֹתִי אֶל בֵּיתִי 

בְּשִׁירְךָ הָיִינוּ חֲרוּזִים זֶה בְּזֶה ....

...בְּאֵימַת הַמִּלְחָמָה

כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

...בַּמִּלְחָמָה הַזּוֹ מָתִּי אִתְּכֶם בַּכְּרָמִים

מֵת אִתִּי

מְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים.

​

עוד רבות ניתן לבנות על דמות מספר הסיפורים, ואפילו לתהות מדוע הוא "מספר" ולא "מספרת", והרי "בשורה התחתונה" המשוררת היא המספרת את סיפורו שהוא גם סיפורה. יתכן שהיא מבקשת בדרך זו להצביע על ריבוי ממדיו וזהויותיו של המספר. כך, מהדהדת בו דמות האב, המשמש גיבורם של מספר שירים. ייתכן שהיא שמה בפיו מספר שירים נוספים בלי לציין במפורש שבו מדובר. וכן מצויות מספר דמויות גבריות נוספות, שחלקן מארצות המזרח, אך גם לפחות שתי דמויות אירופאיות (אדוארד, ניצול שואה המוצג באור חיובי במיוחד, ושקולניק החייט המכוער, ממנו נרתעת הדוברת כילדה).

​

השער הראשון המספר הוא גם האהוב וגם האהובה, שזהותם אינה ידועה (קרי הם בבחינת "כל אדם") ושיריהם מספרים את תכונותיה של האהבה, את הבטחותיה ונדריה, את קשייה - געגועים וכמיהה, צער הפרידה, חסרונו של האוהב, בדידות האהוב, ואף נרמזים אנו על היחס ואי ההבנה לאהבתה של אישה בחברה שמרנית, באזורנו (למשל בשיר "ובאתי", עמ' 24, אך בייחוד "אישה הייתה כאן", עמ' 31) וכד'.   

​

לצד זאת ראוי להזכיר ש"מספר סיפורים" היה "מקצוע" גברי, כשל טרובדור בפרוזה, דמות חשובה בתרבויות העבר, שכבר כמעט נעלם מן העולם המודרני, ועדיין מצוי בכמה תרבויות "פשוטות", או שבטיות, ולא רק במזרח התיכון (שבו היה מוכר ה"חִכָּוָאתי", מספר הסיפורים. ובמאמר מוסגר אפשר לשאול אם הבחירה של אירן דן בשם הספר הושפעה על ידי "מספר הסיפורים" של רביע עלם א-דין, שאף הוא לבנוני). תפקידו היה לחנך ולשמר את זכר העבר ולקחיו בעיקר אמצעות סיפור מיתי, ולאו דווקא ריאליסטי, אך הערך הריאליסטי שבו מצוי בהעברה של לקחים וסיפור מוסר, של מסר ברור בעל משל שמאחוריו מצוי נמשל מכוון וברור. נמשל זה החסר לכאורה בשירי הספר, אך ניתן לצוד אותו, כפי שיודגם כאן לפחות פעם אחת.

​

המספר של אירן דן שונה מאותו מספר מסורתי. הוא מתבודד ואינו יוצא לחפש לו "קהל". למעשה מקומו המטפורי מצוי עמוק בנפשה, ממתין לה "בפתח מערה" ו"לִבּו פְּעִימוֹת מִדְבָּר". האסוציאציה שעולה  אודותיו היא של נזיר, או נביא אשר יצא מבחירה או מכורח אל המדבר, בדומה למשה, אליהו הנביא, ישוע, ומוחמד, שבדידותם לא הייתה מטרה, אלא אמצעי להתגלות "רוח" אלוהית, נבואית, או השראה, קרי – לכך ש"שירה" תפעם בה, ותביא אותה אל מספר הסיפורים כ"קהל", שממנו המספר "ניזון".

​

ברי כי הקהל אינו ממשי, אפילו לא קורא השירים הרגיל, שמשוררים מייחלים להם, אלא כמו המספר, גם הוא מתגלם בדמות המשוררת עצמה, כמי שיוצאת לחפש את המספר בתוך נפשה, וכשתמצא אותו יחול ביניהם איחוד, כאמור לעיל, לכלל ישות אחת. ואמנם המשוררת מעידה ב"הדסטארט", בין היתר, כי היא "מחפשת את מסַפֵּר הסיפורים ומוצאת אותו, הולכת אחריו....למדבר האינסופי של מסַפֵּר הסיפורים. יסוריו, יסורי האומן שהכל ולא כלום נתון בידיו"... ואנו למדים על "שילוש קדוש", המתקיים ללא הפרדה, בין מספר הסיפורים, המשוררת וה"קהל".

​

יש בשם הספר גם כדי לרמוז על מאפיין של פרוזה בשיריה – שהרי הם מביאים בתוכם סיפורים בעלי קסם, בעלי יסוד דרמטי, ובמקרה שלפנינו מצוי גם שילוב של יסוד פנטסטי ודמיון פואטי, בדומה לסיפורים המיתיים שהציגו המספרים בעבר. על ידי כך גובר קסם הסיפור ומשיכתו עבור הקורא.

​

רבים משיריה של אירן דן מתאפיינים בהפניית מבטה אל העולם החיצוני, בין אם הוא קרוב אליה (אביה, אמה, שכנים בילדותה, מכרים בבירות ועוד) ובין אם הוא רחוק. היא אינה מעמידה את עולמה הפנימי הנפשי מעל הכל (אפילו לא בשער "שתדע", העוסק בה יותר מכל שער אחר בספר).

​

חייה שלה, ועוד יותר דמות אביה, משמשים כדי לספר על קשיי העלייה והחיים בארץ. אך לא בטרם תיארה את חייהם בבירות, ועוד קודם לכן את חיי אביה בטטואן שבמרוקו. תיאור התקופה ה"גלותית", מלמדת אותנו בין היתר על אישיותם, מאין באו ומה הם יסודותיהם התרבותיים. מתברר כי מדובר במשפחה משכילה, אופיינית ליהדות לבנון המפוארת. תרבותה משלבת מזרח עם מערב: אביה אהב הן את זמרי מצריים הקלאסיים והן את האירופאיים-צרפתיים (עבד אלרחים חאפז מזה ואיב מונטאן מזה), אמה – את פרובנס, והיא עצמה חונכה בבית ספר קתולי, שנוהל בידי נזירות.

​

בתיאורים אלה משולבים גם יסודות של געגועים ללבנון, אליה לא יוכלו לשוב, שכן היו לפליטים מגורשים מארצם, כמו הפלסטינים שנעשו פליטים בלבנון והם מתגעגעים לארץ. כך בשיר "אבי היה עולה להר" (עמ' 45), שהוא אחד המעטים בספר שבו המשוררת נוקטת עמדה, שניתן להגדירה כפוליטית, או למצער הבעת הזדהות עם כאבו של האחר, הערבי, אך גם תוך רמיזה על ההבדל בין אקט של גירוש אביה לאקט של בריחת האב הפלסטיני:

​

כְּשֶׁבָּרַח אָבִיךָ מִמּוֹלַדְתּוֹ,

רָץ בְּלֵיל גֶּשֶׁם

לְאוֹרֵךְ מִדְרוֹן שֶׁלֹּא נִגְמַר....

כְּשֶׁגֵּרְשׁוּ אֶת אָבִי מִבֵּיתוֹ,

עָמַד בְּפֶתַח הַבַּיִת,

עָקַר אֶת הַמְּזוּזָה בִּשְׁתֵּי יָדָיו...

יָשַׁב אָבִי בַּכַּרְמֶל וְחָלַם עַל הַהַר הָאַחֵר

יֵשֵׁב אָבִיךָ בְּבֶּחַמְדּוּן וְחָלַם עַל הַכַּרְמֶל.

הסבל הוא אוניברסלי, ואינו "פריבילגיה" של חברה מסוימת. בשיר "אור נאחז בחלונות" (עמ'  94) המתאר פליטים, אינו מרמז על אף מקום וזמן ספציפיים. הוא יכול להתרחש באירופה בימים לא רחוקים, כמו במזרח התיכון ואפריקה של ימינו, והזדהותה עם הפליט ניכרת בכניסה אל מתחת לעורו בגוף ראשון:

"הָיִיתִי פָּלִיט

רוֹאֶה אֶת צְעָדָיו

שֶׁל הַפָּלִיט

שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנָיו...

מֵרָחוֹק שָׁמַעְתִּי בֶּכִי

שֶׁהָיָה שֶׁלִּי".

​

ראוי לציין כי המשוררת אינה מעמידה את כאב העזיבה וקשיי הקליטה כאן כקרדום לחפור בו. כך, היינו יכולים לצפות לאמירה ביקורתית, חברתית, על אפליית הממסד האשכנזי שגרמה לסבל לעולים המזרחיים, כפי שכתבו למשל המשוררים המשתייכים לקבוצת "ערס פואטיקה". אבל (אולי משום שלא הגיעה מתימן או מרוקו, אלא מבירות, ואולי גם לא חוותה אפליה בעצמה) שירתה חסרה – או נמנעת בכוונה – ממסרים דומים. אלא שההימנעות, גם אם אינה מכוונת, היא למעשה מסר חברתי פוליטי בפני עצמו, הוא מהווה הכרזה נטולת מילים על אי-שיוכה (גם מבחינה דורית) לקבוצה זו.

​

הלקח של מספר הסיפורים הוא בעצם הסיפורים, ולא בהטפה לעמדה כל שהיא. ואם בכל זאת יש רמז לעמדתה ב"סכסוך" המזרחי-אשכנזי תמצאו אותו חבוי אך גלוי בכל זאת בשיר "אדוארד מהמכולת" (עמ' 50), שבו החמלה והנתינה בסתר, ללא תמורה, היא של ניצול השואה, בעל חנות המכולת, ובינה לבינו קיימת אחווה, קרבה וזהות גורל, ללא תחושה של אפליה ופערי תרבות:

​

...אֶדוּאַרְד סִפֵּר לִי

שֶׁפַּעַם דִּמְיֵן גְּלִידָה בְּטַעַם פֶּחָם 

אֶדוּאַרְד הִסְבִּיר לִי

שֶּׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מִסְפָּרִים עַל הַזְּרוֹעַ

כִּי קָשֶׁה לוֹ לִזְכֹּר

הָיִיתִי אוֹמֶרֶת, אִמָא תְּשַׁלֵּם בַּסּוֹף הַחֹדֶשׁ

וְאֶדוּאַרְד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ רוֹשֵׁם בְּמַחְבֶּרֶת הַחוֹבוֹת