מורן קבסו​

​

תפילת הבכי

​

קיץ נפל על העיר, צורב כמו ברזל מלובן על העור המתייסר. אוויר הבוקר נשא ריח קריר, אבל נוף הבניינים הדוממים, שעמדו כשדה קרחונים מול החלון, לא הביא נחמה. כרמית הביטה בהם ותהתה איזה בניין ייפגע היום. אולי אם תהמר על הבניין המנצח, תזכה בחיים חדשים. לא. מאז שהייתה ילדה, ידעה שאי אפשר לברוח מן המקום הזה. שוב הילכה יחפה ברחבי הדירה, מביטה במזגן המיותם, הצופה עליה מן התקרה כמו אלוהים חשמלי. אחר כך פתחה את המקרר, אבל מצאה בו רק חושך. אולי יגדילו את קצבת הזקנה של אביה, והם יוכלו לשלם את החשבון. אולי לאון יתחיל לשלוח לה את הכסף שהוא מסרב להוציא. דבר אחד היא יודעת בוודאות: הכל היה קל יותר לולא אדם.

רוח יבשה נשבה בין הערביים, נושאת געגוע לקור שאבד ואיננו. כשאדם חזר ממגרש המשחקים, הוא מצא את כרמית שופכת מים על הרצפה מתוך הדלי הלבן, ונשכב בין השלוליות, ידיו נפרשות לצדדים. הוא עצם את עיניו, דמיין שהוא צף על פני האינסוף השקוף, הצלול, אבל גופו היה מותש. שוב היה עליו לרוץ אל המרחב המוגן בדיוק כשהתחיל לנצח. שוב נחל כישלון מול הבנים האחרים, שלקחו את הכדור שלו והשליכו אותו אל גג בית הספר.

עם בוא החשכה, סבו יצא אל המרפסת כאחד מחרקי הלילה, והחל לחטט בארגז הפלסטיק האדום. פעם נחו שם צעצועיו של אדם, עליזים וחייכניים, עד שכרמית זרקה אותם יום אחד מהחלון והניחה בארגז את חומרי הניקוי שלה. מיכל האקונומיקה, שריחה העז סחרר את ראשו, חסר רחמים. הנוזל המבושם לניקוי הרצפה, שהרגיע אותו. הנוזל לחיטוי כיורים. מסיר האבנית. מטהר האוויר. אבקת הכביסה הריחנית. מטליות האבק. ידיו של סבו לא התייאשו, עד שמצא את חובט השטיחים הירוק, מוסתר מעיניים חשדניות.

המהלומה הראשונה תפסה את אדם ישן במיטתו. בכיו הדהד ברחובות מדי שבוע, אבל הלילה, משהו בשלווה הקפואה ששררה בחוץ בישר רעות. כשאדם הוכה, האנשים היו סוגרים את החלונות. כרמית אחזה בחובט השטיחים הכבד, שנשמר עוד מימי ילדותה. ידיה היפות, עדינות הציפורניים, נסגרו סביב מוט הפלסטיק המתקלף. פרקי אצבעותיה הלבינו כשהלמה בגבו, בחזהו, בראשו, והוא יילל וצנח על הרצפה, מנסה להגן על עצמו, בעוד אמו לוחשת, "אתה נהנה?" וסבו פוסק, "תראי לו מה זה". היא הכתה עד שהם היו מתעייפים, עד שדממה נוראית הייתה פושטת בכל, ורק בכיו נשמע, עגום, חרישי. הוא אפילו לא ידע למה.

"זה בגלל ששכבתי על הרצפה?" שאל, משתנק. "בגלל שחזרתי בלי הכדור?"

אבל אמו כבר נכנסה אל חדרה, בלעה כדור שינה עם מעט מים שמזגה מן הברז, ושקעה בשנת ישרים.

אדם הקשיב לצרצרים שהתייפחו מעבר לחלון.

רגעים ספורים חלפו על העיר בריקנות של שמיים שחורים, לפני שהאזעקה פילחה את האוויר. הנער הרועד מחה את דמעותיו ומיהר להעיר את אמו. אז ראה שהיא כבר פוסעת לעבר המרחב המוגן, יחפה, זרועותיה שלוחות לפנים כאילו הייתה מתה-חיה. סבו ישב על המיטה בחדר הריק מחלונות. אדם וכרמית עמדו שם כאורחים לא קרואים. כששמעו את הד הפיצוץ, פנו שותקים לחדריהם וניסו להירדם.

עם בוקר, חיוך נעים זהר מפניה של כרמית, והיא פנתה להרטיב את שערה החלק, האפל, מתחת לברז שבכיור המטבח. למרות שנולדה כאן, הוסיפה לחייך, אבל אושרה הזמני נשבר כענני סערה. בימים של מבצע צוק איתן, כשטילים נחתו על העיר במקום טיפות גשם, והשריקות נאלמו רק בשנתם כשיר ערש, הייתה כרמית יושבת על כיסא הנדנדה שבמרפסת וממתינה בעיניים דרוכות. אחרי כל מטח, הייתה מדווחת, "נפל בברית ערים, בנאות הדקל". רגעיה היפים ביותר הגיעו אז, כשלחשה לאלת המוות, "קחי אותי, רק קחי אותי מכאן”. השכנות טענו שעזיבתו של לאון שברה אותה לרסיסים, אבל האמת הייתה אחרת. קודם היו ענני הסערה. אחר כך נעזבה לנפשה.

כבר יום שישי. אולי בשל כך חייכה בבוקר, מתכננת לאפות חלה מתוקה קלועת צמות עבור השבת, ולהגיש ענבים צוננים ששמרה במקרר של השכנה מהקומה השנייה. אבל עם רדת הערב, כשהתנור הזר נשאר ריק ושוב לא אספה את הענבים, השתרעה על כורסתה החומה באפיסת כוחות וקראה משיריהם של משוררים שהיו ואינם. "זה יפה", אמרה לבנה. "אי-שם, ישנם חיים פשוטים ואור". אדם שכב על השטיח מול המחשב הנייד, וצפה במרדפי מכוניות. כרמית נשמה לאט והניחה את הספר. אחר כך ביקשה בקול פעמונים, "ברנדי".

אביה נעל את לסתותיו, בתו עוד תהרוג את עצמה.

"תן לי את הבקבוק", נתנה בו מבט כחול כבוי, שיערה השחור איבד את תספורת הקארה, ועל גופה הצנום היו מוטלים חולצה אפורה ומכנסי פיג'מה תכולים, ישנים.

הסב קם מהספה בחוסר אונים והוציא מהארון גביעי זכוכית שקופים, שרגליהם טבלו באבק.

עיניה עקבו אחריו. ריח אלכוהול הציף את חלל הסלון. היא נאנחה ובהתה דרך החלון הרחב, אל החצר הריקה מכל חי.

אדם נרעד. פעם היה כאן דשא.

מוסיקה שלווה בקעה מן המחשב. כתוביות הסיום. כרמית עצמה את עיניה, ודממת המסך התמזגה בדממה שבראשה, הדם קפא בעורקיה וכאב עמום פשט באיבריה. חולשה צנחה על כתפיה. ידה שמטה את הגביע באפיסת כוחות. היא נפלה אל פרחי הארגמן ושברי הזכוכית שעל השטיח, ראשה נחבט ברצפה. קול זעקה הבהב בחדר כפנס מקולקל. ידיים מבוהלות נשאו אותה אל יעד לא ידוע. היא חשה שלווה. עפעפיה נאטמו כבדים מאחורי דלת נסגרת, כשנותרה לבדה על המיטה.

הנער אסף את הרסיסים באצבעותיו הקטנות, מחפש אחר צורות בכתמים שעל השטיח כמו היו עננים.

הרחק מהם, נשב קול התפילה כמו רוח מנחמת, אבל לא הייתה רוח ולא היה מי שיקשיב לתפילה.

 

בסתיו, תעו בשמי הברזל הכסופים אינספור ציפורים נודדות, יוצרות קשת שהלכה והתרחבה. התרגשות פרצה ברחובות: טביעת הטיטאניק הוקרנה על המסך הגדול כאילו לא חלפו מעל מאה שנים מאז שקעה הארובה האחרונה במימי האוקיינוס האטלנטי. אולם הקולנוע שבסינמטק הלבן, הנמוך, עלה כמעט על גדותיו. נשות העיר הקימו לתחייה את בגדיהן המפוארים ויצאו להפליג אל תוך הלילה בסירות הצלה, שלא היו אלא כיסאות מרופדים בד אדום. אולי ניסו למצוא רסיס זיכרון מנעוריהן האבודים. אולי ייחלו לגלות שהספינה לא טבעה, לא באמת, אבל ידעו שרק אכזבת הגלים מצפה להן. הן נאנחו בצער, בשעה שבעליהן תפסו תנומה פתאומית רגע לפני הפגיעה בקרחון.

עם גוויעת הסרט, הצופים חזרו אל הרחוב השחור ופיזרו מילים עייפות אל החלל. רק לאון פסע לאט, לבדו, והשפיל את מבטו אל ציורי הגיר הוורודים והתכולים שעל המרצפות הישנות, מבין בוודאי שאפילו היה מזנק מסירת העץ הרעועה בחזרה אל הספינה הגוססת, לא היה מציל את אהובתו.

כרמית נלקחה על ידי אחותה הבכורה אל גלות הצפון, שם קיוותה לנשום את אוויר הפסגות הירוק, ובעיקר לשכוח.

ימים אחדים לאחר מכן, נסעו אוהביה לבקרה. אביה הקפיד ללבוש חליפה אפורה כענן, שלא ראתה את גופו מאז יום חתונתו, וצחצח את נעליו השחורות, בעלות החרטומים המחודדים. אדם ארז פירות ובקבוקי מים. שני המבקרים עלו על האוטובוס משדרות, והתפתלו על פני נחש כביש נטוש אל חיפה הקרירה והנכרית. הם ישבו שותקים בתחנה המרכזית. מעבר לרציפים, צפתה בהם גבעה שחורש כהה צמח עליה, כצופנת סוד.

"תן לי את השקית", ציווה הסב חרש, והסיר את הכובע מעל ראשו הקירח. כשבחן את תכולתה, זעף, "לא הבאת אגסים".

"אני... מצטער", מלמל הנער וכבש את מבטו במרצפות הקפואות. "כל כך שקט כאן..."

סבו סגר את השקית ונאנח.

האוטובוס הגיע, מוצף בניחוחות הקרים של מערכת מיזוג האוויר. אדם נשען לאחור במושב גבוה המשענת, והקשיב לנהמת הגלגלים בשעה שחיית הפלדה נגררה לאטה בין חורשות אורנים אפלות ובריכות תכלת, שדות עשב ריקים ובתי אבן שסגרו את דלתותיהם לעומתם. ריח הגשם דקר את ריאותיהם בכניסה אל מרחביה הפתוחים של רמת הגולן, מהול בזעקת רכבת יוצאת. אחריה באה דממת ההמתנה בתחנה. לו ישבה כאן, איתם, אולי הייתה תופרת סרבל משובץ לאחד מדובוני הצעצוע שלו, יוצרת קסם מטלאים פרחוניים כמו פעם, כשהייתה מחברת את כל הקרעים אלה לאלה באמצעות חוט ומחט. כשהכל היה שלם.

הגשם הגביר את עוצמתו, נוטף על החלונות ביתר שאת.

"אולי זה היורה", אמר אדם, והצביע לעבר הטיפות.

"כאן כל יום יש יורה", השיב סבו, רציני.

אז הוריד אותם האוטובוס האחרון בקצה שורת ברושים שנענו לכל משב רוח, והם ניצבו בקצה השממה היפה, נעליהם שוקעות בשלוליות מזדמנות. העננים נרגעו, אבל הם עדיין לא מצאו את דרכם. זמן רב הלכו, גוררים את רגליהם הדואבות עד שהגיעו אל הרחוב הראשי. איש חמור סבר העיף מבט בכתובת וסימן להם, ישר, ישר עד הסוף, והם פנו אל אוסף מבנים שקטים, קרחונים שנשברו ונסחפו הרחק ממולדתם. ריח טל וערפל ירה בהם חיצים של זיכרון נעלם, מהול בניחוח פריחה מתקתקה משדה נסתר, והם התגעגעו, אבל לא ידעו אפילו למה.

עיניהם תרו אחר הבית עם פעמוני הזכוכית הכחולים, שם טיפסו במעלה הכביש אל חצר רחבה והתנשמו, רקותיהם הולמות ממאמץ, מבטיהם לטושים בציפורים שניגנו מעליהם קינה חרישית.

אחותה פתחה את הדלת, תלתלי שיערה אפורים וחיוכה נראה כקמט נוסף בפניה הגדולים והמאופרים, הכעורים למראה. כמה הן שונות, חשב אדם. היא הזמינה אותם להיכנס בתנועות ידיים נרגשות. חרקים נדדו על פני השולחן. אשכולות ענבים נתלו על וו מעל הכיור.

בסלון המוצל, על כורסת עור מקולף שסביבה טיילו כלבים מוזנחים, ישבה אישה תמירה וקמלה, ידיה מאובנות בחיקה, חסרות חיים, ולא נתנה עליהם את דעתה.

שני הגולים מילטו את עיניהם אל החלון הסגור כשותפים לבריחה. הכלבים נבחו, לסלקם.

אחותה קראה לה, "כרמית. כרמית?"

עיניה פנו לעברם, והיא חייכה מעט בפה סגור.

אדם הביט בפניה החיוורים ורצה לשאת אותה משם אל מקום אחר. כל מקום.

קולה היה נעים כשאמרה, "זה הקרחון. הקרחון גרם להם להיזכר לעד". ואז הביטה בהם ולחשה, "מי יזכור אותנו?!"

אחותה התנצלה ואמרה שכרמית צריכה לנוח.

מילות הפרידה נורו כקליעים בשדה קרב, ואחריהן באה ההימלטות אל מבטחי הרחוב. בדרך חזרה, רוח צפונית אלימה הצליפה על פניהם, בעודם חוצים את הכביש. זרועותיהם נשמטו, וכל הדרך, אביה בהה בחלון האפור, בנה הביט נכחו ועיניו נואשות, והציפורים הוסיפו לרחף מעלה, הרחק מהמים, הרחק מהעיר הקרה, האטומה כקבר.

עם שובה, הניחה את מטליות הטלאים שיצרה, ריבוע של פרחים ורודים וכחולים על פשתן לבן, ריבוע של עלים תכולים על כותנה צהובה, ריבוע של עצי טורקיז על משי ירוק בהיר. אחר כך הדליקה את המזגן. מישהו שילם את החשבון, ציינה בסיפוק. אולי אלוהים. לפני שהתיישבה על כורסתה בסלון החשוך, הוציאה את הגביע מן הארון ופתחה את הבקבוק.

 

בחורף, חנקו הרוחות את מסגרות החלונות בידיים קפואות, והזגוגיות המוכתמות הבריחו את החום מן הבית. אדם ישב בחדרו והביט מהורהר בשמיים. כשהלילה ירד, בלע השחור את יופיים הכחול, המבטיח. סכינים חדים של בוהק חסר רחמים פילחו את עורם. רעמים שאגו בעקבותיהם, ונדמה היה שהקרחונים יתנפצו לרסיסים וייסחפו מן האוקיינוס אל מי הים התיכון, שיטרפו את העיר כולה. לרגע, נאלמו העננים, כמכינים עצמם לקריאת תפילת הבכי. היא תתחיל עוד מעט. הנוף יהפוך לקיר של טיפות בדולח. לא ניתן יהיה לראות דבר. עוד מעט ייעלמו הכוכבים, העצים הנובלים. הירח הפצוע יאבד את שפיותו בין הדי הטילים. זעקתם לא תישמע.

כרמית שכבה במיטתה גם ביום, בתריסים סגורים, ורק בוהק מסך הטלפון הנייד נראה בחלל החשוך, כשהחזיקה אותו באצבעותיה. אביה כילה את רוב זמנו בין כתליו המנחמים של בית הכנסת, בתפילה לאלוהים וקריאה בספרי הקודש. אדם גזר פיסות בד אקראיות מבגדיו הישנים וניסה להכניס אצבע חוט לבנה אל טבעת המחט, אבל נחל אכזבה כשגילה שהיא צרה מדי. אמו המשיכה לשכב בחדרה כאילמת. הוא היה אוסף את הצלחת המלאה שהשאיר שעות קודם לכן לצד מיטתה. ברגעים מסוימים, אחר הצהריים, היה הטלפון נשמט מכף ידה וצונח חרש על הסדין. אז הייתה שוקעת בשינה עמוקה, כיפהפייה נמה שאיש לא יטרח להציל.

ינואר נשב אל העיר, מקפיא עצמות. הנער חיבר שתי פיסות בד זו לזו בתפר פשוט בפעם הראשונה, וחיוך פתאומי קישט את פניו על אף שולי הבד הפרומים. כמה טוב היה לו תפר את השלווה לנפשה. הוא שפך מים מתוך הדלי הלבן ונאנח בשעה ששטף את הרצפה. אמו הייתה כבר צל עגום, מרחפת במרחב הריק שבין העולם הזה לעולם הבא, בין אין חיים להיעדרם. את סבו לא ראה יומיים.

אבל בוקר אחד, ביום שישי, קם אדם ממיטתו ומצא את אמו יושבת בגב זקוף לצד השולחן, יצירתו העלובה למראה מונחת לפניה והיא מוסיפה עוד ועוד טלאים פרחוניים, מלאי חיים, ידיה רוקדות עם החוט והמחט, ויופי שורר בכל מקום. הוא ראה את הרוגע בעיניה הנעימות. הוא ראה קשתות בענן ופרפרים וסירות מפרש קטנות ולווייתנים עליזים.

"שיהיה משהו רק של שנינו", אמרה כשהבחינה בו, מחייכת בחום. אדם עמד משתאה בפתח חדרו, וחשב שגוש קרח התנפץ מעל לבו ונפל אל הארץ.

ואז יצא לקראתה, והתיישב ונטל מחט נוספת מקופסת כלי התפירה. רגעים ארוכים ישבו שם והטליאו יחד עלים שחורים לגלים בצבע ירוק-כחלחל, מכסים את פניהם מאחורי פיסת בד נבחרת רק כדי לגלות אותם בחזרה, בת צחוק בשפתיהם.

"אני אקנה לך כדור חדש", הבטיחה, "ונוכל לשתול דשא בחוץ".

בנה הביט בה כמהופנט, חיוכו הביישני והשובב בו-זמנית גרם לפניו לנהור בשמחת נעורים. הוא היה מאושר כל כך ששכח להגן על אצבעו מפני ציפורניה הכסופות של המחט, שדקרו את עורו באחת. מכת ברק הבליחה בשמי גופו. הוא התכווץ בכאב.

כרמית נתנה בו מבט עצוב ונורתה מכיסאה כקליע, "אני אביא לך פלסטר". היא נעלמה בחדר השינה. כשחזרה, נתקלה רגלה בשטיח והיא צנחה על המרצפות החיוורות, ראשה נחבט בשולחן, וטיפות אדומות זלגו מתוכו כעסיס פטל באיטיות מחרידה.

דמעות מרות נקוו בעיניו החומות של אדם. הוא התקשר לאמבולנס ואחר כך לסבו, והשניים נשאו אותה בין פנסי הדם המהבהבים אל בית החולים באשקלון. כשאנשי הצוות הרפואי הוציאו אותה מהבית, נתקלה לרגע תחתית האלונקה בדלתות האמבולנס, והיא מלמלה בעצב. מבטו המפוחד פגש במבטה, והוא ראה את האשמה שהתנקזה אל עיניה הכחולות, שזעקו מתוך פניה כמו שתי סירנות של תופת. הנער מיהר למלט את עיניו, לא מעז להתבונן בה אפילו פעם אחת במהלך הנסיעה. למרות שגופה היה מוטל לפניו, קיבע את מבטו בנוף השדות, במימי הבריכות, בנסיקת ציפורים לבנות אל השמיים הריקים.

משם, פנו אל מסדרונות בית החולים ברזילי, שחדריו הדוממים ירו קור עז. אחרי שסידר את בגדיה ואת תרמוס התה בארונית הצד, רכן ונשק למצחה, והסיט את קווצת השיער השחורה שצנחה מעליו כנוצת עורב, כשם שהיה מסיט את קווצת שיערו הבהיר יותר. עותק צעיר של שני אנשים שכבר לא ייפגשו לעולם.

היא לחשה, "הכל יהיה בסדר", ועצמה את עיניה הלאות, ומיד פקחה אותן שוב ועקבה אחר דמותו המתרחקת. המבט שטוף הגעגוע שנתנה בו שבר אותו לרסיסים.

הוא נעל את לסתותיו והתבונן נחוש ברחובות כשנסע הביתה. הוא יציל אותה, הבטיח לעצמו. הוא מוכרח.

אבל הרופא הודיע לסבו שאין תקווה. האלכוהול. התשישות. הצער. הנפילה רק זירזה תהליך שהחל זמן רב קודם לכן. וכמו אהבה רחוקה, אלת המוות הגיעה לשאת אותה עם רדת הלילה אל מחוזות נסתרים. אדם אחז בידה הלבנה ונשק לפניה הדוממים, לפני שנאלצו לעזוב אותה לנפשה.

מראה עיניה הפעורות לרווחה רדף אותו כשעמדו מעל לבור הקבר, שלתוכו הורדה בבוקר החמים היחידי של החורף ההוא. אז, ענני הגשם הסתלקו, ועורקים בהירים שטו על פני עורם החבול של השמיים. אביה ספק את כפות ידיו וטלטל את ראשו בצער. נדמה היה לו שהם קוברים אישה חיה, ודמעה בודדה הגיחה ממצולות נפשו, דרך ורידיו, אל זגוגית עינו השמאלית. תוך זמן קצר, גופתה האילמת נעלמה בין רגבי העפר כמו לא הייתה מעולם.

אדם נותר נטוע על מקומו במשך שעה ארוכה, והוסיף לבהות בתלולית שנישאה מעל הקרקע. כשהובילו אותו משם, בין המצבות, השתהה אל מול עצי האורן הכורעים תחת נטל הרוח. שם, בקצה בית הקברות, ראה איש משקיף על האבלים במעיל דק. לרגע, חשב שזה אביו.

 

באביב, היה סבו מקיץ עם עלות השחר ומעביד עצמו בניסיון לשכוח. כשאדם היה יוצא מחדרו, המתינה לו כוס גבוהה של מיץ תפוחים חמוץ וצונן. בשובו מבית הספר, צלחת הייתה מונחת על השולחן, ובה ירקות תפלים, או ספגטי עם רוטב מקופסה. אחר כך, נמתחו השעות כתנועת גלגלים ממושכת על כביש ריק. המטלות לא תמו מעולם: את המפה האדומה שמעל הטלוויזיה היו מנערים, מן השטיחים היו שואבים את האבק. הרעש הלם בעור התוף, אבל הצמר נשאר נקי.

במהלך החופשה, אדם שכב על השטיח בסלון וצפה בתכניות טבע בערוץ המדע. אחר כך היה מנקה בזהירות את האבק שהצטבר על כורסתה של אמו, ומלטף את הריפוד ומביט בחלל הריק, ונאנח. סבו קנה לו כדור חדש לכבוד חג האביב, ובשעה שבבתים האחרים לבשו הנשים שמלות לבנות, ונשמו את ריחם של פרחים ורודים, סגולים וצהובים שנחו באגרטל שקוף כקרח, אדם וסבו בהו בשולחן המיותם ואכלו שניצל תירס שניסה להמתיק את יגונם, אך לשווא.

"אם הוא לקח אותה ככה, הוא מת מבחינתי", אמר הסב והצביע אל התקרה באצבע חדה כמחט. אדם גלגל את מתנתו מרגל לרגל ולא הגיב. הוא לא רצה כדור חדש. גם לא דשא.

בתום ימי החג, אישה זהובת שיער וסמוקת לחיים צלצלה בפעמון הדלת, על גופה ז'קט מחויט. בהעדר מקומות חנייה, מכוניתה הזרה חיכתה על יד תחנת האוטובוס הממוגנת. סבו של אדם הורה לו למזוג עבורה מיץ דובדבנים מהבקבוק שקנה יום לפני הביקור, ולפתוח את אריזת עוגיות השוקולד.

"בואו ניגש לעניין", ציוותה המבקרת בקול סמכותי ונחתה על הכורסה החומה, הריקה כל כך.

נדמה היה שהרחוב כולו נאלם. אדם חש במרירות האצורה בגרונו. הוא רצה לזנק מהספה ולקרוע אותה לגזרים, אבל סבו הספיק להניח יד מהירה בינו לבין האוויר.

האישה פסקה, "יש חוקים".

סבו חשק את שיניו, לפני שתהה בקול מתון מה הוחלט.

"מדי סוף שבוע שני", השיבה ושרבטה על העיתון המקומי את כתובת דירתו החדשה של לאון, בפאתי העיר.

יום שישי נחת על הרחובות ההומים, מביא את ריחם הנעים של העצים, שנעשו ירוקים יותר לקראת סוף השבוע.

"היום תבקר את אבא שלך", ציין הסב בקולו הרציני.

אדם שתק ובהה בזגוגית החלון.

"אתה לא שמח?"

"אתה ואמא..." מלמל בקול שבור. "ידעתם כל הזמן". אחר כך קם ונכנס אל חדרו וסגר את הדלת.

הנסיעה נמשכה לנצח, עד שרוחות בין הערביים נשבו, לפרוע את שיערו. במקום לצעוד במורד הרחוב, אדם טיפס במעלה ההר הצפוני, חסר מנוחה. רק כשהגיע אל הפסגה, פנה להביט מטה. הארץ כולה נפרשה לרגליו. ריבועי הבריכות ריצדו במרחב, נוצרים השתקפויות רועדות. מלבני שדות נחו לצד חלקות אדמה בצבע שוקולד מריר. מפלי טורקיז שוצפים הסתירו אנפות ולבניות, זורמים אל שלווה שאין לה סוף. מכונית רחוקה נמוגה בין עצים ירקרקים. רמת הגולן פשטה צורות מתחת לקו האופק, וגילתה את יופייה לנגד עיניו העגומות. דממה שרתה בכל.

הנער נשם מן האוויר הצלול, ונפשו נרגעה מעט. הוא התמסר לגלות המבטיחה של הנוף. כמה רחוק מהבית. כמה בטוח. מימין, עלתה דרך עפר נרחבת, מניבה שרשרת צמחים רעננה משני עבריה, והוא טייל בין רקפות לבנות ופרחי תורמוס כחלחלים. שיחי מרווה רשרשו אל פרפרים קלי כנפיים, שחלפו מעל פרחי לוע הארי ורודים וארגמניים. משמאל, מדרון משופע עשב הוביל אל סלעים מכוסי אזוב, 

והוא גמא את המרחק כהרף עין ונבלע ביניהם.

שם, כמו בתחתית באר שיבשה עם השנים, נכרה בור על ידי איתני הטבע. עומקו לא היה רב, אבל האדמה לא העזה לקרוס לתוכו. אדם נשכב בתוכו, שלח ידיים משתוממות אל הקירות הקרירים ורפרף על פניהם לאט. רסיסים נפלו סביבו ומתחת לאצבעותיו. הוא הטיל את ראשו לאחור והוציא שמיכת טלאים דקיקה מתיקו, נותן בה מבט ארוך ואוהב לפני שחיבק אותה בזרועותיו. אז, עצם את עיניו ונשם מהאוויר הקר והמתוק, מדמיין שהוא צף על פני האינסוף השקוף. מעלה. אליה.

הרחק למרגלות ההר, יכול היה לשמוע קול תפילה חרישית. לרגע, נדמה היה לו שזה קולה.