נויה פוקר​

​

עוגיות שוקולד צ'יפס מלוחות

​

אמא שלי מתה מעצבות, כך סיפרו לי כילד. ואני דמיינתי בראשי את דמותה טובעת תחת שטף דמעותיה, עד אשר נעלמה אל מתחת לים הדמעות.

 

אמא שלי מתה מעצבות, כך סיפרו לי כילד. אך אני בדיתי עליה סיפורים ואמרתי לחברים מהכיתה שאמא שלי אסטרונאוטית בחלל, ושהיא תחת משימה חשובה וסודית, ולכן היא מגיעה רק בשישי לפנות ערב ושבה לחלל בשבת לפני ששוקעת השמש. וכשהיא מגיעה לביקוריה הקצרים אנחנו יוצאים לטיולים בגן החיות ובפארק, שטים בסירה על הירקון, מלקקים גלידה אמריקאית ושוכבים בבטלה מול מרקע הטלוויזיה. בעולמות הדמיון נהניתי לאגד חלקי בדיה לתצרף שלם של דמותה, כך שפעם שיוויתי לה שיער שופע ומתולתל בצבע שחור, ופעם שיער ג'ינג'י ארגמן המתגלש על העורף. פעם גופה החסון טיפס במעלה מצוקי הרים כמו אמא של רן, ופעם ידיה העדינות והרכות התהדרו בציפורניים ארוכות כמו אמא של עדי. ורגע לפני שהיא שבה למשימתה הסודית בחלל, כך הייתי מספר, היא נושקת לי ומניחה בכף ידי גולות חדשות ונוצצות מהכוכבים בשמיים, ובגאווה הייתי פושט את היד החופנת בכדורי הזכוכית הצבעוניים שבאמת נקנו בדמי הכיס שקיבלתי ומציגם לראווה.

 

אמא שלי מתה מעצבות, כך סיפרו לי כילד. וכשגילו חבריי שאימי אינה מגיעה לפנות ערב בשישי ושבה אל החלל למשימה סודית, בדיתי בשנית וסיפרתי להם שאבדה בדרכה אליי, מתאר את דמותה המודאגת פוסעת בסמטאות הרחוב המשורגות ושואלת לשמי, מנסה להתחקות אחר עקבותיה הדמיוניים שמחפשים אחריי. משלא מצאה וודאי הייתה מתיישבת בעצב ומחכה שאמצא אותה. דמיינתי את ארשת פניה הנוגות מגירות דמעות ללא מנוחה, ממתינות שאגיע אליה, שאציל אותה לפני שתטבע בים העצב.

 

**

 

בצעדים קטנים פסעתי לאורכו של מסדרון בית הספר שהואר בנורות ניאון של אור לבן ומסנוור, ובקצו הזדקף חדר המנהל בציפייה לבואי לאחר שנשלחתי בשישית על ידי טובה המורה לאנגלית. לאורך משעול הדרך חלפתי על פני כיתות מוגפות וחדרים נעולים, שאותתו לרגליי להמשיך לצעוד ליעדם בדמות דלת אדומה מעוטרת פרחים לבנים, ושלט עץ מתנוסס "מזכירות בית הספר".  מקירות חדר המזכירות הקריר ניבטו אליי תמונות הבוגרים בחיוכים מעושים על רקע כחול, ואורלוגין המתכת בצד כוננית הקלסרים הורה במחוגיו על השעה 11:50. ממכונת הכתיבה של רינה המזכירה בקעו תקתוקי הקלדתה הנמרצים, ומדי פעם הציצו שיערותיה מבעד לאגד הדפים תוך סינון מילים אחדות "שב חמוד'לה. מה עשית הפעם? למה תמיד חושבים שאני נמצאת כאן על תקן בייבי-סיטר וצריכה לשמור על כל הילדים?! יש לי מלא משימות!". המתנתי לאבי שיגיע לשיחת נזיפה על כיסא רעוע מעץ שכנראה הושלך מאחת הכיתות, נע במחשבותיי בין החשש מתגובתו על שנטרח להגיע באמצע יום העבודה, לעולמות הפנטזיה שטוויתי בחוטי הדמיון המוזהבים, ואיפשרו לי מנוחה קלה מהמציאות, הימלטות אל יקום הנתון לשליטתי הבלעדית. בסיבים דקים וקטיפתיים ארגתי את דמותה של אימי הפוסעת משער בית הספר לחדר המזכירות, ומוצאת אותי רכון על כיסא העץ צמוד לרינה המזכירה. היא מברכת אותה לשלום ונושקת לי ברוך על הלחי, קרוב לאוזן. היא עוטפת את ידי הזעירה ומובילה אותי בחמימות אל חדר המנהל. המנהל בקול סמכותי מוכיח אותי על ההתנהגות בשיעורי האנגלית, ועל ציון הנכשל שמעטר את תעודת המחצית. אמי שיושבת לצידי מביטה בו בחיוך רך שופע ביטחון "זה בגנים שלו אין מה לעשות, גם לי מעולם לא הייתה גישה לשפות חדשות", ושולפת אותי מהחדר תוך לחישה קורצת "זה רק אבא שלך שמומחה לשפות ומצליח ללהג בוירטואוזיות בין שמונה שפות שונות. מהגנים שלי אתה תדע עברית בלבד". היא מניחה את ידה העדינה על עורפי, ומגע ידה מתעצם בהדרגה ומנער אותי משרעפיי, מעורר אותי חזרה למציאות מחלומותיי בהקיץ. כף ידו המחוספסת של אבי לופתת את שיערות ראשי, ובסבר חמור ומוכיח הוא מושך בידי בכוחניות מתונה "יאללה ניכנס. נשמע את התירוצים החדשים שלך ללימודי האנגלית".

 

**

 

אל הקליניקה המרווחת במרכזה של העיר הגדולה ושוקקת החיים, המשותפת לשני פסיכולוגים, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, הגיעה דינה. במשך 9 ירחים מגיעה דינה לפגישה חד שבועית אצל המטפל שלה. עם כניסתה לחדר הקליניקה היא מתיישבת על כורסה מרופדת המכנסת את גופה הצנום, ועוטפת אותו למאין חיבוק. בגדי הטריקו שלגופה מדיפים ריח ישן מהול במנטה וחלב חמוץ, שיערה שמנוני ומבריק אסוף בגומייה ורודה, לחייה סמוקות חושפות פצעונים, שפתיה סדוקות ומביטות אליי בעצב. אני שואל לשלומה, והיא עונה שהתינוקת לא מחכה לה בחוץ כמתעלמת מהשאלה שנשאלה. אני שואל למה לא הביאה אותה עימה? ואיך היא מרגישה עם זה? היא חוככת בדעתה רגעים ספורים, מנסחת תשובה שתענה על דעתה ועל דעתי כאחד. השעון שעל הקיר מרמז שרבע שעה חלפה, והיא עונה ששוב תקף אותה גל העצבות ששיתק אותה, שמנע ממנה את היכולת הפיזית לקום לתינוקת שכבר אותתה סימני רעב. בקושי להגיע לשעת הטיפול היא הצליחה, זה אימא שלה שדחקה בה והגיעה עד מפתן דירתה במטרה להסיע אותה לכאן. את התינוקת היא השאירה אצל אוהד, לא נפרדה ממנה, לא נשיקה, לא חיבוק, לא כלום. שמה והלכה, ברחה. זה לא כל הימים ככה, אבל יש ימים שזה ככה. והיא יודעת שהיא אימא רעה, והיא יודעת שהילדה הקטנה שונאת אותה בלב, וככל שהיא אימא רעה הילדה שונאת אותה יותר, וככל שהילדה שונאת אותה יותר כך היא אימא רעה יותר. והיא בלב אוהבת את התינוקת הקטנה שמסתכלת עליה בעיניה הגדולות והתרות אחר אימא אחרת, מאוכזבות למראה גופה הצנום והחלש. אני מקשיב לה ומהנהן, המילים חודרות את העור שלי, מצליפות, מכאיבות, אך הארשת שאני עוטה לפניי אינה חושפת את הכאב.

 

**

 

ביום האם הוכרז על יריד גיוס כספים חגיגי בבית הספר, ונמסר שעל כל תלמיד להביא מאחד הקינוחים הנהוגים במשפחתו ולהציגם בדוכני היריד מלווה באימו. זה בסדר גם להגיע מלווה באבא, תיקנו בהתנצלות ועיניי התלמידים והמורים שנכחו בכיתה ננעצו בעצמה חדה בגבי. הרגשת חנק מילאה את חלל גופי המצונף והחלה להתפשט בין אבריי, מפלסת את דרכה מהבטן אל הריאות, הלב ובמעלה הצוואר, מתרכזת בגודש בגרון, מעוררת בי חשק עז להקיא. ביקשתי לצאת לשירותים במורת רוח, לפלוט מקרבי את תחושת החנק החמצמצה בניחוח קיא שהצרה את נשימתי, אך מול האסלה נפלטו ממני דמעותיי בלבד, ירדו, נזלו והרטיבו את לחיי החיוורות. מעלות בי חשש קל שאולי גם אני אטבע תחת ים הדמעות.

 

 בטרם המועד החגיגי נאספנו בשיעור עברית של המורה קרן להכנת הזמנות צבעוניות לאמהות הנרגשות. שיעורי העברית בבית הספר היו אהובים עליי במיוחד בשל מיומנותי הגבוהה בכתיבת סיפורים שנבעה מדמיוני העשיר, ואף בשל קולה הענוג של המורה קרן שליטף את אוזניי כסיפור ערש לפני השינה. בתחילת השיעור היא ניגשה אליי ברכות והתירה לי להמיר את הזמנת יום האם המעוטרת לאבי, אך אני התעקשתי בהכנת הזמנה הממוענת לאם ובליבי הקדשתי אותה לכל האימהות הדמיוניות שבדיתי. באותם ימים הייתה זו לא אחרת מהמורה קרן, שדי היה במאור עיניה הלבביות שיכבוש את ליבי המיותם. נחוש בדעתי לאמץ אותה כאמי האובדת, הענקתי לה את ברכת יום האם המושקעת שהכנתי, מעוטרת צבעי פנדה, מדבקות נוצצות וטוש זהב. תפילותיי הרבות נענו וקרן נעתרה להזמנתי הססגונית, מנכסת לעצמה את אושרו הרגעי של הבן היתום בדוכן הקינוחים האימהי.

 

ביום היריד התקשט בית הספר בשרשראות לב אדומות, שולחנות העץ כוסו מפות לבנות מעוטרות ברקמה עליהם הונחו המטעמים מעוררי התאווה, והציגו עוגות ועוגיות מכל טוב, עוגות קרם קצפת עם תותים, עוגות שוקולד עסיסיות, עוגות פירות בחושות, רולדות תפוחות, עוגיות צבעוניות ממולאות שברי אגוזים, שוקולד צ'יפס, צימוקים ועדשים. המורה קרן ואני עמדנו זה לצד זו בראשית שורת הדוכנים, מציגים לראווה עוגת בננות ושוקולד מעוטרת באבקת סוכר פרי ידה הענוגה. בדוכנים שלצידנו התמקמה עוגת ריבת החלב של עדי ואימו העולה החדשה מארגנטינה בעלת הציפורניים הארוכות, שטעמה המתוק עז הספיק לביס אחד בלבד, ועוגיות השוקולד צ'יפס המלוחות של ראשל המשוגעת. ראשל המשוגעת הייתה אישה ערירית ללא ילדים, ספונה רוב שעות היממה בדלת אמותיה, שנהגה לחלק לילדי השכונה עוגיות שוקולד צ'יפס מלוחות, שטעמם היה כה מבחיל שלרוב היינו מפוררים אותן בין האצבעות במקום לאכול. על אף שלא היו לה ילדים בבית הספר, היא הורשתה להגיע לעיתים בימי הולדת וחג ולחלק מהעוגיות שלה לעוברים והשבים. גאוותי בעוגת הבננות שוקולד של אימי המאומצת הייתה כה רבה נוכח מתחריה הכושלים שנחו לצידנו, ובזחיחות התהדרתי בנוצות הטווס שניכסתי לעצמי בין דוכני היריד. בסיום החגיגה כשנשפך נחיל האמהות והילדים מבעד לכותלי בית הספר, נפרדתי לשלום מאימי המאומצת, מצפה לנשיקה או חיבוק, הסתפקתי בפרוסת עוגת שוקולד בננות וחזרתי הביתה.

 

**

 

לעבודת השורשים בכיתה ז' כתבתי בענף הימני של עץ המשפחה את שמה של אימי חלי רוטמן, ומתחת הוספתי "מתה מעצבות בדמי חייה". עמודתה הערירית ניצבה בראש הדף מיותמת מענפים, שורשים ופרחים. בודדה בצמרת. אבי לא אהב להכביר במילים ושתיקתו השרירה הייתה הופכת לדיבור מאונפף ולקוני הנחתם באנחת קצרת רוח, כשהעזתי להפנות אליו שאלות על אימי. משבגרתי קמעה דעכה התעוזה, והסתפקתי בידיעה שחיה בעצב ומתה מעצב.

 

ואולם מחנכת הכיתה שלי לא הסתפקה בידיעה ותבעה ממני בתוקף לנבור, לחקור והעיקר להשלים את פרטי המידע הנעדרים מהעמודה העלומה של אימי בעץ המשפחה. כבר מגיל צעיר הפנמתי שאבי לא ניחן בסבלנות או הרצון לספק מענה למטר שאלותיי, ואת התשובות לרשימת השאלות המסתעפת שליקטתי במשך שנות ילדותי היתומה נאלצתי למצוא בדרכים חלופיות. חודש ימים ערכתי חיפוש קדחתני בין מדפים, אצטבאות, קלסרים וארגזים שנדחסו בין קירות הדירה הצפופה בה התגוררנו, מעלה למרגלותיי ענני אבק צפים באוויר, מחפש, חוקר ותר בנמרצות אחר פיסות נשייה עתיקות. משאלו לא עלו בידי, החלתי לעיין באלבומי התמונות הישנים, תולה את יהבי בין הדפים הדביקים והמתפוררים שיסירו את לוט השכחה. אלבומי התמונות המשפחתיים היו דלים וחשפו מאגר מצומצם ועזוב של תמונות דהויות מילדותי הבוגרת של גיל ארבע. חיוכי הילדותי הביט אליי, משווע לעורר בי את אותו חיוך תם שניבט אליו מהתמונה. במשך שעות אחדות עלעלתי באלבומים, עובר ושב על התמונות שלא גילו דמות אישה זרה באופק שיכולה להיות לי לאמא. בגב כריכת האלבום הציץ לו פתק שורות צהוב מעוטר באותיות צפופות, מפרט מתכון של עוגיות שוקולד צ'יפס מלוחות. הבלחות הזיכרון נשזרו אט לידי תמונה ברורה יותר, אני נזכר.

 

**

​

אל בית העלמין בחולון הגעתי לראשונה בגיל 15 מלווה באבי, אוחז בידי זר פרחים שקניתי במעות שהרווחתי לראשונה בדוכן הגלידה. ליבי הנרגש פעם בקצב מהיר. עמדנו דוממים מול חלקת קבר עלובה מרוחה ברגבי עפר המסתירים צמד מילים "כאן קבורה". במורד הכתוב נכתב " רחל "ראשל" רוטמן אימא וחברה יקרה".

 

מול חלקת הקבר עמדנו דוממים זה לצד זה. אבי לקח את ידו הבשרנית והניח אותה על גבי, הוא סיפר על כמה ציפתה לי שאצא לעולם, ועל האהבה הגדולה שחשה כלפיי עוד מבית החולים, שהייתה מלווה בעצב רב שלא הרפה ממנה. ימים כלילות הייתה בוכה ומבכה את חייה, נעלמת לשעות ממושכות במהלך היום, משאירה אותי שכוב בעריסה כשנגיעות כתמי צואה יבשה לגופי, זועקת לאלוהים שיבוא לקחת אותה ולא יעניש את בנה חסר האונים. הם גמרו בליבם החלטה כשהייתי בן שלוש, והיא עברה לדירת חדר במורד השכונה, מלווה אותי מרחוק בימי הולדת וחגיגות בגן ובית הספר, צופה אלמונית במשחקי הכדור בגינה, מחלקת בליטוף את עוגיות השוקולד צ'יפס המלוחות לי ולכל ילדי השכונה.

 

ביקשתי מאבי זמן להתייחד איתה, אם לא בחייה אז במותה. משפסע לאחור, נותרתי בודד מול חלקת הקבר הערירית, שומר על ארשת חתומה בפניי שלא חושפת את הכאב, העיקר לא להעציב אותה גם במותה. לאבי מעולם לא סלחתי על שלא התיר לי ללוות אותה בדרכה האחרונה, ולעצמי על שנזכרתי בה מאוחר מדיי.

 

**

 

קרני השמש ליטפו את פניי והחול הזהוב עטף את כפות רגליי הזעירות ברכות. לצידי נחה על החול הדביק אמא ראשל, וסככה את גופי בחיקה החמים, אוחזת בעצמה מתונה כמגוננת מפני אדוות הגלים של ים התיכון. לגופי נדבק החול המלכלך ואני זוכר את ידיה הנעימות מכות ברכות על ישבני, מנקות את הלכלוך. אני זוכר את טעמה המתוק של הגלידה שליקקנו שנמרחה על השפה ונזלה על הלחי, ואת מילותיה הנעימות מתנגנות באוזניי כשהיא מבטאת את שמי בצמד המילים אני אוהבת אותך. השמש שקעה לאיטה גומעת את היום במתינות, ואנו נותרנו ישובים על החול הזהוב שברק קמעה מזוהר הכוכבים מעלה. איני זוכר כמה זמן ישבנו שם. משירדה עלטה מוחלטת חזרנו הביתה, עייפים ומרוצים. עוד לפני שהנחתי את ראשי על הכר עלו הצעקות הנשנות שהדפו את דלת חדרי. בין שינה לערות דליתי שברי מילים בודדות שהתנפצו לאוזניי "היכן הייתם? מה עשיתם? זו פעם אחרונה שאת לוקחת אותו בלי משגיח! את מסוכנת לילד שלך!". ואני שלא רציתי להרוס את היום הנעים, הנחתי כר נוסף לאטום את אוזניי, וישנתי בשלווה כשגופי נד לפי רחש הגלים.

 

**

 

מאז שאני ילד איני אוהב לחגוג ימי הולדת. מעולם לא ייחסתי חשיבות גדולה לתאריך בו יצאתי לאוויר העולם שהביא עמו הרבה עצב, או אהבתי לעלוז במסיבות חגיגיות עם חברים, לטעום מעוגות קרם מתוקות מדיי ולקבל מתנות שאין בהן שימוש מעשי. מה אני רוצה לעשות ביום ההולדת? שואלת האישה מדי שנה, להזמין לנו צימר רומנטי לסופ"ש? מקומות במסעדת גורמה ערבה לחיך? או שאולי נארח את החברים לעוגה וקפה? ואני חוכך בדעתי, מחפש אחר תשובה נכונה שלא תאכזב שנה נוספת, ובפה רפה מנסה להסביר בנימוס שאני פשוט לא אוהב ימי הולדת, ואת היום החגיגי אני מעדיף למלא במשימות הרוטינה המוכרות. ובליבי אני משלים, רק כך דוהה העצבות קמעה מעזותה השרירה.

 

הבן החי של האימא שמתה מעצבות הוא גם אבא של דניאל. דניאל מאד אוהב לחגוג ימי הולדת, הוא אוהב מסיבות מקושטות בהדר וערוכות בשולחנות מלאים כל טוב, הוא אוהב עוגות קרם ועוגות שוקולד, הוא אוהב מתנות ועטיפות של מתנות, הוא אוהב לכבות את הנרות וכשמרימים אותו על הכיסא פעם אחת נוספת לשנה הבאה. וכשמלאו לדניאל שמונה שנים וערכנו בחצר הבית מסיבת יום הולדת חגיגית לחברים והמשפחה, לכד מבטי את עיניו הקורנות מרוב אושר מנצנצות בחדווה למראה החוגגים, מטילות ספק בדעתי האיתנה על חגיגות ימי הולדת, מעוררות בליבי תהייה מתי לאחרונה התמלאו עיניי באושר צלול כזה. דמעות זעירות של אושר הבליחו בין זוויות העין כשנזכרתי ביום בו נולדו הילדים, ברגעים בהם חבקתי לראשונה את גופם הרך, מתמוגג מפלא הבריאה. לבן החי שהוא גם אבא של דניאל יש רגעים ספורים של אושר, על אף שאימא שלו מתה מעצבות, לא כל מסת העצב עוברת בתורשה.

 

**

​

בקליניקה המרווחת במרכזה של העיר הגדולה ושוקקת החיים, המשותפת לשני פסיכולוגים, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק מוצגת לראווה על הדלפק צנצנת עוגיות שוקולד צ'יפס מלוחות. אני מגולל את מכסה המתכת וטובל את אחת העוגיות בקפה המהביל, וטעמה המתוק-מלוח מתערבב במרירות להרמוניית טעמים מושלמת. אני מושיט את הקופסה לדינה שמביטה אליי בעיניה הנוגות מלאות האשמה ושאט נפש עצמית, ומציע לה עוגייה, במטרה להסביר לה ללא מילים את מה שאמי מעולם לא הבינה, שילד אוהב את אמא שלו גם כשטעמה המתוק מעורבב במלוח. וכשהיא נוגסת בעוגייה המתפוררת אני חושב שאני מבחין בניצוץ זעיר ושונה באור עיניה שמבין את המסר ששלחתי, ואולי זה רק טעם המליחות הלא מובן שנספג בפיה. טעם המליחות הנרכש של האימא שמעולם לא הייתה לי, לא זו הבדיונית, זו בשר ודם שעטופה ברגבי העפר של בית העלמין חולון, שכל שנותר ממנה הם שברי זיכרונות מועטים, כיסופים אינסופיים ומתכון עוגיות שוקולד צ'יפס מלוחות.