רמי מארק רום​

​

​

טרקטור

​

לא משנה מה היה קודם, לא משנה, אפילו זרק עליך כף של טונה, אפילו בעט ובעט והזעת, והובלת ביד כמעט חצי שעה שהרגישה כמו שלוש, כי קשה להיפרד מכל דבר שנוגעים בו, ולפעמים צריך ממש לגרור אותו כי קורה והוא חייב לגעת בפינות של לוח מודעות למשל או לספור עוד ועוד כמה אבנים היו סביב עמוד החשמל, ועשית עצמך נייטרלי וחסר פניות, וסתמת את האף, האוזניים וכל חריץ אחר ממך שיכול לגרום להרגיש משהו ארצי ולהסית אותך מהעיקר, ומה העיקר, העיקר שהוא חייך ככה.

לא ראיתם אותו, איך שהוא חייך ככה. הלוא מה זה שם מתחת לאף לבסוף, חלק ככל החלקים של הפנים, איבר, ולא מהבולטים, ואולי לא איבר, סתם חור, ואפשר אפילו לא עשו אותו בלעדית עבור החיוך מלכתחילה, ובטח שלא כאן אצלנו, במקום בו אנו יושבים ומאכילים אותם ומנגבים להם ומסבנים אותם ובעיקר מגבילים אותם שלא יתפזרו לכל הרוחות. איזה חיוך? הצחקתם אותנו. ובשביל מה עיצבו אותו איבר אם לא עבור האכילה והצעקה, ואם אכלת מספיק והבטן תפוחה ואין סיבה שתצעק או יצעקו עליך אז גם אין לו יותר שימוש, על כן מה פתאום בא אותו חיוך, כמו נטע זר על הארשת, פסולת עודפת שלא ברור עבור מי היא נועדה בעצם, עיקום של השפתיים ותו לא, פוּי. ומה רואים שם סוף כל סוף אם לא סדרת שיניים, ולא מהמתוקנות ביותר, כאלו מין שנהבים עקומים המסודרים בחצי גורן אצלו מסביב, מה לדבר: אף לא נקיות, ואולי ממש מלוכלכות ומסריחות, כן, תוציא הכול, אל תייפה שלא לצורך אם אין כאן דבר מהרומנטי, שיניים כאלו ששאריות לכלוך נתקעו בהן בצד ימין למעלה - חתיכות מסלט הטונה שעף עליך וגם מעט מסלט המלפפונים שקצצת והגשת להם כי כך כתוב על הפתק שאם הבית הדביקה למקרר, ותיראה שגם מאחורי החניכיים יש וודאי עוד עקבות ממשחת השיניים של הבוקר ששכחו לנקות ולעבור אחריו, וסביב - סביב תפזורת איים אקראיים של זיפים באוקיינוס השכחה שעבורו אין להם כל משמעות אסתטית או גברית, עבורך הם עוד מטלה שיש לבצע בהסיח הדעת ועבור העולם כל זה לא מעלה ולא מוריד, הן מה כבר יגרום לו להיראות שונה ממני וממך, אלו הזיפים וודאי.

          ולהעניק לאותה תזוזת שרירים סביב הפה איזו משמעות סימבולית או מרוצה מעצמה או ממשהו חיצוני, הרי זה פשוט קומי או אם תרצו: טרגי במצבנו, כי נניח ונחשוב על הכול מההתחלה נמצא שם לא יותר מאיזה רצפטור או חלקיק של השד יודע מה שמרצד לו בתוך המוח ואומר שככה מתאים עכשיו לעשות, כלומר לחייך, וזה מצטרף מעצמו אל אותו פּוּלס חמקמק בגולגולת, שלא כמו אצלי ואצלכם, כי הוא קיבל מין חבילה כזאת, שהשם יהיה בעזרו, משני הליצנים הללו, ההורים שלו, קיבל כמו פאזל פגום עם חלקיק עקום או חסר של כרומוזום שאמר לו לקחת את הצורה של הגוף הזו ולערבב בפנים הכול, כך שיהיה מין אחד שירגיש - אך לא כמו כולם, שיבין - אבל אחרת, שידבר - אך בשפת סתרים, שידרך - אך איפה שבא רק לו, וזה שם בפנים לקח ועיסה ומעך ורידד במערוך את כל החוקים שלנו, מעשרת הדיברות דרומה, וזרק אל תוך מרקחת גדולה ופיזר מהאצבעות של הרגליים ועד קצה האף, ורק כלפי חוץ, או אולי בצרכים של הגוף, עשה אותו דומה איכשהו, אבל מלבד כך…ואתה מדבר על "חיוך".

 

*

לא משנה, לא משנה מה היה קודם, אפילו שלקחתי אותו אל תוך החדר שלנו עם המזרנים וליפפתי אותו סביב הגוף בחיבוק, ומשזה לא עזר ישבתי על גבו והחזקתי הרגליים כדי שלא יזוז, שככה נקראת אצלנו "אחיזה מכילה", מלשון להכיל-להסתיר או אולי לְכַיֵל-לכוון, אחיזה שלמדנו בקורס עם שלושה יוצאי יחידה מובחרת שזופים שבאו להוסטל, צברים בריאים שעבדו כל החיים רק עם הגוף והידיים על התרגילים היפים שלהם, והדגימו לנו אותם אחד על השני, אחד על השנייה, ובזמן התרגול מישהו מהמדריכים היה צריך להתחזות לאחד מהם, שמתפרץ בלי שליטה, אך היה אחד שכל כך אהב את התרגיל שהחל לצחוק מכל הלב בפרעות מרוב שנכנס אל הדמות ואז לקלל במיני קללות שנתקעו בראש מסוף שנות התשעים, אותם זכר כילד מהחצר או מהבית, עד שראה כי טוב ורצה להמשיך בכך גם מעבר לתרגיל ואפילו צבט אותי בכל הכוח וברח ביללה עולזת, ואז באו ורמזו לו שדי כבר ומספיק, והוא ניסה עוד להמשיך ולסחוט מזה מעט מיץ, או שמא לרגע בתוך הראש קיבל איזה סיבוב שנתן לו רעיון להתחפש כך ולהישאר לתמיד, עד שנזכר לפתע בהם עצמם ונהיה לו עצוב באמת בתוך הגוף והוא חזר לעצמו.

 ואני ישמתי את התרגיל שלימדו אתנו למרות שהוא לא כיסה רבע מהדברים המהותיים מתוך החיים שם, כמו מה קורה כשמקללים אותך מתוך הכעס ישר בבטן, ודווקא מזכירים ופוגעים בנקודות רגישות, או מה אם ישתמשו נגדך בחפצים, ואיך להחליף דמויות ולהיות קשוח או דרוך ואז לתמוך ולחבק, וכמה מזה צריך להשאיר בפנים או להוציא החוצה בכל רגע נתון, ומה עושים כשהכול מתפרץ כשאתה סתם מטייל אחרי המשמרת בשכונה ומתחשק לך לשבור משהו כדי לראות איך זה יגיב. מכל מקום, ישבתי עליו והוא המשיך ובעט ואמרתי לו שאם עוד פעם תבעט, ומיד סתרתי את עצמי ונתתי עוד הזדמנות כשהנשימה שלו הסתדרה, אך הוא קם כמו כלום ושוב חזר עם כל האיברים שלופים להתקפה, והייתי מוכרח להוריד אותו חזרה, וספרנו יחד עד עשר ואז עד מאה והוא אמר "נשבע באמא שלי ובדוד חיים שמר יצחקי רגוע" [תמיד דיבר על עצמו בגוף שלישי], ואני נשמתי בקול וניסיתי להמחיש לו כיצד נרגעים, כי ידעתי שהמילים לחוד והדופק שאני חש לחוד והרמתי מעט את הישבן ממנו והרגשתי שוב תזוזה אלימה שבאה לרמוס את כל שעומד בדרכו, ואני צועק אל אותה דלת של ממ"ד, וקצת אולי מתקרב לאיבוד השלווה בעצמי, "אני צריך כאן עזרה", בתקווה שמי מהם ישמע אותי למרות שבטח כולם עסוקים באש של עצמם עם האחרים, וחושב להתחיל לספור מחדש בפעם העשירית או אולי עדיף לשיר משהו שקופץ לי לראש כדי להוציאו מזה (נדמה שזה עזר פעם), אם כן אני מתרכז ושולף פזמון מחור כלשהו בזיכרוני: "בָּא, בָּא – מִי הַבָּא? דֻּבָּא, רַבָּא, רַבְרְבָא!.." ונדמה שזה מביא משהו, כמו איזה שינוי והחלפת אמוציה בתזוזה שלו, כלומר נותן לנו מעט לנשום בתוך ה-"בא, בא…", מפני שנדמה כי הוא פוסק לרגע גם מהצעקות, ואני מנסה להיזכר במילים הבאות, כי הנה מרגיש שהנשימה שלו מתחתי מתחילה להסתדר אך המילים זולגות לי מהמוח, ומה נותר אם לא לחזור שוב אל זאת השורה הראשונה ואחר כך להמשיך: "טה, טה ,טה, טה, בא ,בא" כי זה מה שיצא לי תוך כדי הלחץ, על מנת שיתחרז לעת עתה, או אז לאחר מספר רגעים אני נזכר ומגיעות אליי בדרך פלא המילים הבאות: "צוֹעֵד צָעֹד וְהִתְרַפּוֹת, כֶּבֶד בָּשָׂר, כֶּבֶד כַּפּוֹת,...", ודאי שכבד כפות, התרפות - התרפות, קדימה- התרפות! ואני חוזר על אותן שתי שורות ואומר אותן עד שכמעט ונרדמנו האחד על השני או שכך רק נדמה לי, כי הפעם הבטחתי לו שאני משחרר רק כשאני בטוח שהוא רגוע לגמרי, והוא פונה ואומר לי משהו, והפעם גם הקול נשמע באמת שפוי, כלומר משלנו, ואפילו מתחנף כזה, עד שאפשר לקחת ולהאמין ממש, והנה אני קם ממנו בהדרגה, רק שהוא הצליח כמו להרדים אותי ולהביא עכשיו מין זעם עצור, לא ברור מניין ולמה. ואיך לא קראתיו נכונה וכיצד זה למד לשלוט כך על הגוף ועל הנשימה ולנצל את המצב כדי להפתיע, ובטח זו אף אשמתי שמיהרתי ורציתי להאמין לו, להאמין שאותו "בא, בא.." הרגיע את שנינו, וברגע שהוא קם שוב על הרגליו ידעתי לפי המבט שהפך למין אריה שהשתחרר מהכלוב, ולפני שהספקתי לתפוס כבר החל להכות את עצמו בשתי ידיו על הראש בכל הכוח, כמו מנסה להוציא משם את השד שקפץ עליו, שום "הִתְרַפּוֹת" לא בא בחשבון ועכשיו כבר מעיף מכה ועוד מכה באוויר ומתקדם לכיווני באיום, ("נַפְּצוּ סִירוֹת, שִׁבְרוּ סַפּוֹת"), ואנחנו שוב כפותים אל הרצפה.

 

**

לא משנה, לא משנה מה היה קודם, אבל אותו חיוך כשבא, אז הוא בא, ואתה נופל שדוד לקראתו, ושואל מה היה הדבר שבעדו אתה ככה והוא מצליח להפיל אותך בבת אחת, כי מאיפה לך להיות בתוך הריגוש כמו זקן שמביט אל השקיעה, ואיך תשכח שבכלל היית נער בעצמך עם חולצה קרועה, שיער פרוע, רווק נודד ותלוש, נמשך, נגרר וחושב רק על נשים במאה אחוז או על מוזיקה של גיטרה ועל בירה, לא אחד שהוא קשוח מתוך עצמו ממש, אלא יותר קשה ומבוצר מדברים שנתלו עליו עם הזמן כמו נטיפים ולא לגמרי באשמתו. אבל החיוך, ועוד של אדם זר כביכול מתוך הבית הזה, מה יש לדבר, ואיך יודעים שזה מה שזה? כי החיוך הוא גם בעיניים, אל תשכח את העיניים, הן שנדלקו ועשו ממנו את מה שהיה לבסוף, כי בלי העיניים הפה כאילו סתם נפתח ונמתח כמו מפוחית או שפתיים של עז שלועסת דשא, ומה שמוזר בעיקר, אולי לא בעיקר אך מוזר בהחלט הוא שהאנשים סביבך חייכו כל החיים, פעם לכיוון זה ופעם לאחר, פעם כתודה ופעם כשלום, לא רק חיוכים באמת ולא רק חיוכים של זיוף, לעתים מתוך הרגל או מתוך תבוסה וקבלה, גם כשהיית נחמד וגם כשלא, וגם אמא ואבא חייכו וגם כל מיניי אחרים שפגשת לראשונה או שממש נכנסו ללב לשעה או לרגע, וזוכר גם שהיית פעם בין חברים ששיחקו ב"ראש קטן" וסחבתם פומלות מהגינה של השכנה ואז הצעתם לה בשקית לקנות את הסחורה של עצמה וברחתם מהר כשהיא רצה אחריכם עם הכפכפים והגלילים המשונים על הראש, כן אף אז היו חיוכים, אבל זה החיוך כשבא, ולא משנה מה היה קודם, לא משנה…

 

***

כמו שכבר היית גמור ורצית לעשן ורק בוא ונגמור עם המשמרת ועם כל מה שסביב, והוא אמר "דוד מאריק, תיקח את מר יצחקי לטרקטור" [כי היה נוהג לקרוא לגברים שחיבב בתואר "דוד"] ואתה הסכמת כי חשת שדגדג לך לנסות להיות גיבור, ונגררת החוצה ושכחת לרגע שאיזה הגיון כבר תמצא בכל ההליכה המסורבלת הזאת בטיול הקבוע שלכם, אם לא הגיון שבור, אבל עמוק בראש מציצה אותה אפיזודה עתידית של רמז לחיוך שיעלה, אז אתם הולכים כמו תמיד בשביל הצרוב שבאמצע שכונת העשירים בה הבתים הפרטיים נעולים מבחוץ ועל כל גדר מודבק פורטרט כלב מסוכן ששומרים אותו ממך או אולי בשבילך, ומה שטוב שרוב השכנים כאן מבוגרים ואין ילדים בחוץ, כי המבט של הילדים הכי כואב בגלל חוסר הבושה שלו, ומנסים לא להרעיש ולהתבלט מידיי בבגדים המרופטים שקיבלתם מתרומות בין כל המכוניות הנוצצות, שלמרות הצבע היפה והגימור שלהן, הן כלל לא היו מושא תשוקתנו. אנחנו הלכנו אל הטרקטור. וכשפוסעים יד ביד בדרך המוכרת אל תוך הרחוב האחרון, העטוף עצי פיקוס ישנים שעלוותם מסתירה כמעט את כל קרני השמש, סמטה קצרצרה ללא מוצא המתעקלת מעט בסופה אל תוך תלולית חול, והיא מרגישה ארוכה יותר מאלנבי כשמדדים בצעדים קטנטנים כפי שאנו הלכנו, כי מצד אחד יש להיזהר ולהשאירו בכיוון שממנו לא ניתן לרדת אל הכביש ומאידך קיים הצורך לגעת פעם אחת בכל שלב ומחיצה בולטת ולסמן אותה בראש ולפעמים ללטף איזה שיח או לספור עד שלוש ורק אז לעבור הלאה, ושוב להיזכר ולבקש "דוד מאריק להרגיש עוד פעם אחרונה בשלט", ואתה חייב להיענות ולחזור מעט לאחור, שאחרת יבואו הצעקות והמהומה באמצע השכונה השקטה. וכשהולכים כך וחשים את הדרך על הידיים נדמה ששנינו חיות בקרקס כשצופים חבויים מציצים עלינו מבעד לתריסים המוגפים, וקורה לפעמים שהוא זה שמוביל אותך ואף אתה כבר חסר סבלנות להגיע, ונתקעת לך בראש אותה דמות של טרקטור, שמשהו מזוהרו מבצבץ מבין הקרניים הבודדות המצליחות להבקיע דרך מבעד לענפים העבותים, כן, מצטיירת בזיכרונך התמונה שדמיינת לפני מעשה, ואתה רואה עצמך עולה ויורד ומטפס עליו ומלטף בחיבה את הצמיגים העבים, מנקה אותם מהחול ועומד קצת על המדרגה שקופצים ממנה אל תוך הקבינה הנכספת, המלאה בכל בוהק הברזלים המלוטשים והכפתורים המרהיבים הללו, ומביט בכיסופים אל הכף הגדולה, על כל העצמה שלה עם השיניים הזועמות, שהיא יכולה להרים כל כמות שתחפוץ ולהוריד בזמן החופשי שלה ארצה, ואם לחשוב על כך לרגע: מה כל זה כבר שונה מאיתנו שרצים בלי דעת אחרי קימורי גוף של אישה כזו או אחרת. כל אחד יכול להבין כשמביטים על מפלצת צהובה כזו, המוכנה לתזוזה מהמקום בכל רגע. ואנו הולכים עכשיו לקראתה בהתרגשות וגם בחשש להתאכזב או להגיע לשיא מוקדם משציפינו ולהתפרץ כשלא מוכנים. אך מה קורה אם לא מבחינים בה במקום הרגיל, בחיה הגדולה שלנו, על ערימת החול עליה אותו שכן נהג להחנות, אותו אחד שמכיר אותך ונותן להינות ממנה כי יודע שאתה מוביל מישהו משם שזאת המכונה הגדולה עושה לו טוב כל כך ומשפיעה עליו באיזה אופן פלאי, ואף לו-לטרקטוריסט זה עושה נעים על הלב שהוא עוזר בלי לעשות דבר ורק נותן להסתכל ולגעת קצת בברזלים שלו. כן מה קורה משלא מבחינים בה? וכשנראה שעברנו את העיקול ועדיין לא רואים דבר ידיך מתחילות לזוז בעצבנות בכיסים ואתה חש מרומה או טיפש שהסתכנת לצאת שוב להרפתקה הזאת בלי לדעת איך להחזירו אחרי אותו שיא מיוחל שהאוטיסט שלך יחווה, והנה בא לו גם כאב של אבדן ורמייה על כך שפגעו בך וקבעו איתך כאן, כן בדיוק כאן, ולא הגיעו, אך מי הוא זה שקבע? הלוא כול התכניות המופרכות מצליחות רק במידה ויש שילוב בין הטיפשות לתמימות או בין המזל לנאיביות, ועכשיו אנחנו על האדמה הרועדת, לא איפה שתכננת, ומה ששם הוא סתם חול שאולי נעים להעביר עליו יד חמה, אך לא מעבר לכך, ותכף הוא וודאי ישתטח על המדרכה ותצטרך לגרור אותו חזרה ולהזמין עזרה או לאלתר איזו פעילות אחרת כמו ממתק מהקיוסק, שיתן מרווח נשימה עד שהסוכר יחל להשפיע והוא ישתחרר מהיד שלך וירוץ.

ולא משנה מה היה קודם, לא משנה, מה זה כבר משנה אם הוא לא כאן... אך למזלי נעצרנו בדיוק כשנשמע אותו טרטור גואל מתוך הרחוב המקביל. שחררתי אנחה מפויסת ואחזתי בידו חזק כדי שיתאפק עוד רגע ולא יקפוץ אל מתחת לגלגלים ללא שליטה, ואני מתחיל לדבר אליו בשקט ובעצמי לספור בלב ולהירגע בקצב אותו "בא, בא, מי הבא…", אך הוא לא קופץ ולא רץ ואני רואה בזווית העין את החיוך, חיוך של שמחה אמתית המתחילה להתהוות ולצוץ בקצה השפתיים והעיניים הבורקות, בזמן שהגוש הצהוב עם הזרוע הגדולה מתקרב לעברנו.