אשר גל

 

​

אָבִיךָ מְצַפֶּה לְךָ אִמְּךָ מְצַפָּה

 

בְּאֶרֶץ הַחַיִּים 

שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ.

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים 

כְּשֶׁהַסֶּרֶט  יִסֹּב אָחוֹר

 יִשְּׂאוּ אוֹתְךָ עַל כַּפַּיִם  

עָטוּף מְתִיקוּת צַמְרִירִית .

מַכּוֹת שֶׁחָטַפְתָּ 

דַּלּוּת שֶׁיָּדַעְתָּ  

זִכְרוֹנוֹת מִגֵּיא הַהֲרֵגָה   

וּשְׁאָר תְּלָאוֹת הֲגִירָה

יִמָּחֲקוּ 

כְּשֶׁתַּגִּיעַ 

לַפַּרְצוּפִים  הַחֲבוּיִים.

 

​

בְּגִלְגּוּל זֶה וּבְגִלְגּוּלִים אֲחֵרִים

 

סוֹבְבִים אָנוּ בְּמַעְגָּלִים  

כִּבְקוֹמֶדְיָה רוֹמַנְטִית.

מִתְגּוֹלְלִים זֶה בָּזֶה

מְנַסִּים לְשַׁמֵּר אַהֲבָה שֶׁהִזְדַּקְּנָה

בַּהֲסָטַת מַבָּט.

אַחַר חוֹזְרִים לַחְסוֹת בֵּין קִירוֹת

בּוֹטְחִים בַּבָּרָק 

שֶׁלֹּא יִפְגַּע בַּגַּג

שֶׁיַּעַבְרוּ מֵעָלֵינוּ

חֲרוֹן הַשֶּׁמֶשׁ 

וְשׁוֹטֵי גֶּשֶׁם.

כְּנֶגְדָּם

נִתְעַטֵּף בִּשְׂמִיכָה

נִתְגַּדֵּר בְּמִלִּים.

​

​

לוּז*

 

שֶׁתְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם דִּגְלָהּ .

בִּשְׁעָרֶיהָ עָצַר כֹּל צַר

בִּפְנֵי אָבִיב הַשְּׂדֵרוֹת

שַׁבְרִירִיּוּת נְעָרוֹת.

הַמָּוֶת בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ   

לֹא שָׁלַף חַרְבּוֹ. 

לוּז שֶׁפַּעַם בְּכַמָּה שָׁנִים

מְנִיפָה נֵס אַרְגָּמָן

עַל מִגְדָּלִים

וְאוֹסֶפֶת זְקֵנִים

בִּשְׂדֵה הַבּוּר שֶׁבַּחוּץ.

שָׁם יַמְתִּינוּ 

תַּחַת סְכָכָה מְצִלָּה

שְׁבוּעַיִם 

וְיָעוּפוּ עִם בַּרְוָזֵי נְהָרוֹת 

בָּאֲפֵלָה.

​

​

* "לוּז שֶׁלֹא שָׁלַט בָּהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מֵעוֹלָם, הַזְּקֵנִים שֶׁבָּהּ מֶה עוֹשִׂין לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁהֵם זְקֵנִים הַרְבֵּה מוֹצִיאִין אוֹתָם חוּץ לַחוֹמָה וְהֵם מֵתִים".

   בראשית רבה פרשה סט'

​

​

חלק משיריו של אשר גל מסתמכים על המקורות והמסורות היהודיות, בכללן התלמוד, ובמקרה דנן – מדרש אגדה. לפי המדרש היתה עיר שבה מי שגר בין חומותיה אינו מת לעולם, ולכן כשמגיעה שעתו של אדם, הוא מוצא מעבר לחומות העיר כדי למות. הסיפור מזכיר במקצת את המנהג האסקימוסי, להניח את זקניהם על קרח צף שלקח אותם אל מותם, אולם בכך תם הדמיון.

לכאורה מה נפלאה העיר לוז, אך זו עיר הפתוחה רק לשמיים, והיא סגורה על ידי שערים וחומות, אין יוצא ואין נכנס, מפחד מפני חדירת המוות, הזר והבלתי ידוע. פעם בכמה שנים התבנית נשברת, בני העיר נאלצים להניף את נס הארגמן, ובמקום לאפשר למוות להכנס בשעריה, כפי שמתנהלים הדברים בכל מקום "נורמלי", הם מוציאים את זקניה החוצה, אל המוות. ואם כן, במה גדול השוני בינה ליישוב אחר? בסופו של דבר איש לא חי לנצח, אינו נשאר צעיר לנצח, ואם יש בה פלא הרי הוא מצטמצם למצבם הפיסי (בריאותי) של תושביה כל עוד הם גרים בה.  

מכיוון שלפי המדרש "אין יוצא ואין בא", השיר מתאר כנראה מבט "מבפנים", את האופן בו בני העיר, שאינם חווים מוות, ואינם יודעים מה טיבעו (וסופיותו?), מדמיינים, או "מפרשים" באמצעות מיתוס/אגדה משלהם, את התהליך ואת המשמעות של המוות. בשירו ממשיך המשורר את המיתוס של לוז אל מעבר למסופר במדרש, (שבו לא נאמר דבר על אופן מותם של הזקנים) עם אגדה אפלה משלו: לאחר שבועיים של המתנה הזקנים עפים עם ברווזי הנהרות, ומן הסתם הם עצמם הופכים לברווזי נהרות. המוות מתואר כמטמורפוזה, רמז לגלגול נשמות, ולא כסוף פסוק.

אפשר גם לגזור  משמעויות חברתיות-תרבותיות, ואף פוליטיות, על "גטו" של שמרנות, מבחירה או מאילוץ (אלא שאת החשש משינוי ומפני "האחר" נוטה הטבע האנושי והאינטרס הפוליטי לתרץ כאילוץ) "גטו" המנקה את עצמו מכל מה שמסכן להבנתו את האיזון הפנימי שבו, את אופייו, תרבותו ולכן את עצם קיומו, ולכן הוא מסלק את כל מי שאינו "מיישר קו" עם הנורמה שהתקבעה בו, ואינו מאפשר כניסה בשעריו של כל יסוד חדש ושונה.

​