יורם רומם

 

​

נחל חדרה, חוף אולגה

 

בְּמַסְעוֹתָי הָרַבִּים, וְהָיוּ לֹא מְעַט כָּאֵלוּ בְּחַיַּי, אֶחָד הָאֲהוּבִים

עָלַי בְּיוֹתֵר, הוּא הַטִּיּוּל הַמִּשְׁפַּחְתִּי לְנַחַל חֲדֵרָהּ, חוֹף אוֹלְגָה.

אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לָלֶכֶת מִשֶּׁפֶךְ הַנַּחַל וְהַיָּם דָּרוֹמָה מִשָּׁם

לְעֵבֶר חוֹף הָאֹהָלִים, שֶׁאַחֲרָיו מִסְתַּתֵּר לוֹ, חוֹף הַדַּיָּיגִים.

בָּרֶקַע הַבִּנְיָינִים שֶׁל אוֹלְגָה הַחֲדָשָׁה, כְּאִלּוּ לְהַזְכִּיר,

בַּמְּרְחָבִים הַפְּתוּחִים הָאֵין סוֹפִיִּים, כָּאן גָּר לוֹ הָאָדָם.

מִמַּעֲרָב הַיָּם הַפָּתוּחַ, הַמַּמְלָכָה הַבִּלְתִּי נִגְמֶרֶת שֶׁל ''''פּוֹסֶיִדוֹן'

מַיִם וְשָׁמַיִם מִתְעַרְבְּבִים בְּכָחֹל וְיָרֹק וּכְתָמִים שֶׁל לָבָן.

מִמִּזְרָח דְיוּנוֹת שֶׁל חוֹל, נוֹף בְּתוּלִי מַשֶּׁהוּ, כְּאִלּוּ

יָד אָדָם עוֹד לֹא נָגְעָה בָּהֶן, כְּאִלּוּ הַזְּמַן לֹא עָבַר פֹּה.

וְשׁוּב הַיָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁנִּרְאָה כְּאִלּוּ מִשְׂתָּרֵעַ עַד אֵין סוֹף

שׁוֹלֵחַ מְסָרִים לֹא כְּתוּבִים, עִם הַגַּלִּים שֶׁחוֹזְרִים אֶל הַחוֹף.

אֲנִי עוֹצֵר לָרֶגַע, לוֹקֵחַ אֲוִיר שֶׁל יָם, עָטוּף בְּקֶצֶף הַגַּלִּים

מַבִּיט אֶל הַנּוֹף עוֹצֵר הַנְּשִׁימָה הַזֶּה, שֶׁבָּא לוֹמַר לִי, אוּלַי

אֲנִי לֹא בַּפְיוֹרְדִים הַקְּסוּמִים שֶׁל הָאֲגַמִּים בִּסְקַנְדִינַבְיַה

אוֹ בַּיָּם הַצְּפוֹנִי, שׁוֹתֶה מְרַק דָּגִים, בְּאֵיזֶה נָמֵל בְּגֶרְמַנְיָה,

אֲנִי כָּאן, בִּינוֹת לַגַּלִּים הַנִּשְׁפָּכִים אֶל הַחוֹף, עַל חוֹף הַיָּם

רַק מִסְפָּר קִילוֹמֶטֶר מִבֵּיתִי, בְּשֶׁפֶךְ נָחַל חֲדֵרָה חוֹף אוֹלְגָה.

בְּמַסְעוֹתַי הָרַבִּים, וְהָיוּ לֹא מְעַט כָּאֵלּוּ בְּחַיַּי, אֶחָד הָאֲהוּבִים

עָלַי בְּיוֹתֵר, הוּא הַטִּיּוּל הַמִּשְׁפַּחְתִּי לְנַחַל חֲדֵרָה, חוֹף אוֹלְגָה.

 

​

חי בתוך בִּיצָּה

 

לֹא רָחוֹק מִבֵּיתִי מִמִּזְרָח שׁוֹכֶנֶת לָהּ בִּצַּת זֵיתָא

הַיּוֹם שְׁמוּרַת טֶבַע נְדִירָה, פַּעַם כָּל בֵּית אֱלִיעֶזֶר חֲדֵרָה

בִּצָּה מַמָּשׁ כְּמוֹ פַּעַם, מְעֻטֶּרֶת בִּסְבַךְ שֶׁל פֶּטֶל קָדוֹשׁ

חֲתוּלֵי בִּצּוֹת, חֲזִירֵי בָּר, מִינֵי חֲרָקִים וְאֵשֶׁל מְרֻבָּע.

וַאֲנִי, כְּמוֹ רֹב תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה רָחוֹק, רָחוֹק מִשָּׁם

רָחוֹק כְּמִזְרָח מִמַּעֲרָב, לֹא דּוֹרֵשׁ עוֹד בִּשְׁלוֹמָהּ

לֹא זוֹכֵר אֶת קִיּוּמָהּ, מַשְׁאִיר אוֹתָהּ בַּדָּד לָאֲנָחוֹת

כְּאִלּוּ הִיא כְּבָר לֹא חֵלֶק מִנּוֹף הַסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה.

לֹא רָחוֹק מִבֵּיתִי לֹא יוֹתֵר מִקִּילוֹמֶטֶר הֲלִיכָה  

שׁוֹכֶנֶת לָהּ בִּצַּת זֵיתָא, וְשָׂם בִּסְבַךְ שִׂיחִים וְקָנִים

פּוֹעֲמִים לָהֶם חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל עוֹפוֹת מַיִם, בַּרְוָזִים

וּשְׁלַל דּוּ-חַיִּים, קַרְנָבָל שֶׁל טֶבַע רֵיחוֹת וּצְבָעִים.

וַאֲנִי, לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, דֵּי נְדִירוֹת, נִזְכַּר בָּהּ בַּבִּצָּה

הַהִיא מִמִּזְרָח שֶׁנּוֹתְרָה מְיֻתֶּמֶת מָה, קְצָת גַּלְמוּדָה

עַל הַטֶּבַע הַכֹּל כָּךְ מְיֻחָד שֶׁבָּהּ, שְׁלַל הַחַיִּים בְּתוֹכָהּ

וּבְעִקָּר עַל הֶעָבָר שֶׁבָּהּ, שֶׁהוּא הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל חֲדֵרָה.

וּבְאוֹתָן פְּעָמִים רְחוֹקוֹת אֲנִי מְדַמְיֵן אֶת מִשְׁפַּחַת פַיִינְבֶּרְג

מְטַיֶּלֶת בְּשַׁבָּת בֵּין סִבְכֵי הַקָּנִים וְהַמַּיִם שֶׁל בִּצַּת זֵיתָא

בְּעוֹד יוֹם שֶׁמֶשׁ קֵיצִי אֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי אָפְיָנִי מַשֶּׁהוּ

קוֹטֶפֶת פֶּטֶל קָדוֹשׁ וְנֶהֱנֵית מִטַּעֲמוֹ הַמְּשַׁכֵּר כָּל כָּךְ.

וַאֲנִי כְּהֶרְגֵּלִי, עָסוּק בְּעַצְמִי, מְנַסֶּה לְעַצֵּב אֶת דַּרְכִּי

בְּעוֹלָם מוֹדֶרְנִי דֵּי סְתָמִי, אֲפִלּוּ סְטֵרִילִי מַשֶּׁהוּ

נְטוּל בִּצוֹת וּסְבָכִים, אֲבָל סַבוּךְ מַסְפִּיק כְּדֵי לוֹמַר

אֲנִי חַי בְּתוֹךְ בִּצָּה, מָה שֶׁהָיְתָה פַּעַם בִּצַּת זֵיתָא.

​

​

הרחוב הרברט סמואל

 

כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֵם עַל הֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל

אֲנִי לֹא חוֹלֵם עַל הַנְּצִיב הַבְּרִיטִי-יְהוּדִי

הָרִאשׁוֹן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֶלָּא דַּוְקָא עַל הָרְחוֹב עַל שְׁמוֹ.

יֵשׁ רְחוֹב כָּזֶה בָּעִיר תֵּל אָבִיב

וְסָבִיר לְהַנִּיחַ שֶׁבְּחֵיפָה

וּוַדַּאי שֶׁגַּם בִּירוּשָׁלַיִם הַבִּירָה

אֲבָל אֲנִי חוֹלֵם עַל הֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל בַּחֲדֵרָה.

וְאָכֵן בְּמוּבָנִים רַבִּים

רְחוֹב הֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל זֶה חֲדֵרָה

אָמְנָם יֶשְׁנוֹ הַנָּשִׂיא, וְיֵשׁ גַּם אֶת וַיצְמָן

אַךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת מוֹלִיכִים אֵלָיו.

וּבַחֲלוֹם אֲנִי הוֹלֵךְ בְּהֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל

בְּבֹקֶר יוֹם קַיִץ בַּחֲדֵרָה

בְּדַרְכִּי לַפִּיאָצַה בְּמוֹרָד הָרְחוֹב

מְהַנְהֵן לָאֲנָשִׁים לְבֹקֶר טוֹב.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֵם עַל הֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל

אֲנִי חוֹלֵם עַל חֲדֵרָה

וּכְשֶׁאֲנִי חוֹלֵם עַל חֲדֵרָה

אֲנִי חוֹלֵם עַל הֶרְבֶּרְט סַמְוּאֶל.

​

​

שיריו של יורם רומם עוסקים באהבתו לעיר "בינונית". גם ביתר שיריו בגיליון הוא מביע את אהבתו לעיר, לנחל חדרה וגם לביצה שבסביבתה. זוהי כתיבה על ה"פרובינציה" ולכן עלולה לעורר חיוך סלחני או אף מזלזל, שלא בצדק. ספק אם בני אדם זרים טורחים להתעכב בעיר כזו, ובמקומות שיכולים להיחשב בקלות לשכוחי אל, בדרך מ ואל... וזאת לעומת הכתיבה על ערים גדולות, חלקן "גדולות מהחיים", כמו ירושלים הבירה, עליה נשפכו תילי תילים של מילים, שירים, פרשנויות ומאמרים, או על תל אביב, בשל מטענן התרבותי, הדתי, ההיסטורי, הפוליטי, החברתי וכד'.

במקרה זכינו בגיליון זה לשני משוררים המתארים את העיר שבה גדלו ואליה הם קשורים בנימי הנפש, השני – אביחי קמחי, מתאר בשירים רבים את חייו ואהבתו לירושלים. ולכן נוכח הניגוד בין חדרה לירושלים, מעניין להשוות את אהבתם וגישתם לעריהם.

כך, בשיר הזה, כמו בשיריו של קמחי, המשורר מהלך בעירו. אבל הליכתו "קטנה" ואינה רבת גוונים והיקף כמו בירושלים הגדולה. הליכתו מצטמצמת לרחוב אחד שכל הרחובות מתנקזים אליו. בכך יש רמז מסוים, מחויך לרומא, ש"כל הדרכים מובילות אליה", להבדיל. והרי לרגע אין הוא סבור שחדרה היא ירושלים או רומא. אבל, הוא מחייך אלינו: גם לה יש פיאצה, כמו שיש לרומא, ולכל עיר איטלקית גדולה, בינונית או עיירה קטנטונת. בשיריו יש הומור דק ועדין וכמעט נסתר, כמו קריצה על עצם הכתיבה על חדרה. וכאן הוא נוקט בהומור כדי לומר שההכרה ב"קטנות" אינה פחיתה מאהבתו, אלא להפך: הפיאצה הקטנה והרחובות אליה "מזרימים" אליה את מושאי אהבתו, הם בני האדם, שהוא מהנהן להם לשלום. וכאן יתרונה של חדרה: האינטימיות בה עדיין קיימת, כמעט כולם מכירים את כולם. עיר כזו היא משפחה, לעומת הזרות שהיא מנת חלקן של ערים גדולות (ואילו קמחי מראה בשירו, שבירושלים ניתן לגשר על הזרות הקיימת, על ידי מפגש בלתי אמצעי ושיח פתוח עם אחרים). וכשם שהאנשים חביבים עליו כך גם הרחובות הפשוטים הנושאים שמות גדולים, בעלי ערך וזיכרון היסטורי משותף לחדרה ולערים ירושלים, תל אביב וחיפה (כמו רחוב הרברט סמואל על שם הנציב הבריטי הראשון, שהיה יהודי וציוני). וכמו אימוצה של הפיאצה, אותם שמות של רחובות הקיימים בערים הגדולות מצויים גם בה. אך כמה שונה וחסרת החשיבות הפיאצה של חדרה וכמה שונה אופיים של הרחובות בעלי אותם שמות! ועדיין, למרות ההבדלים, למרות הפרובינציאליות, גם חדרה נושאת על גבה את ההיסטוריה הציונית. ומסיבות אלה – בעיקר בשל אופייה הקטן, האינטימי, המשרה שלווה,  בשל חוסר חשיבותה, המרחיקה אותה ממוקד של עימותים וויכוחים, ומשום שגם חדרה היא חלק מהמסע והמשא הציוני - אפשר לאהוב אותה.

במובן זה חדרה וסביבתה הן שמורת טבע, "עולם הולך ונעלם", או "מיקרו קוסמוס", של מה שהייתה (או לפחות נראתה תחת העין הנוסטלגית של ימינו) ישראל כולה, בימי הציונות הבסיסית ה"פשוטה", ושל פינות חמד חבויות ונזנחות בטבע, כמו הביצה של חדרה. מקומות כאלה הולכים ונעלמים מהנוף הירושלמי או התל אביבי (או שהם עברו "שיפוץ" לטובת תיירות חוץ ופנים ואופיים הראשוני והאינטימי הישן אבד) ולכן אהבתו מהולה בכאב נוסטלגי, של התרפקות על העבר הכלל-ארץ ישראלי, לא רק חדרתי, וגעגועים אליו.