אביחי קמחי

 

​

מבט אחר בעירי

​

 

עֶרֶב שַׁבָּת בַּקַּיִץ  
בַּשָּׁעָה שֶׁהַשַּׁבָּת כְּבָר נִכְנְסָה
וַעֲדַיִן אוֹר גָּנוּז עוֹטֵף אֶת הָעִיר
הוֹפֶכֶת יְרוּשָׁלַיִם לַיָּפָה בַּנָּשִׁים
סָטִיתִי מִדַּרְכִּי וְנִכְנַסְתִּי לִרְחוֹב חַרְלַ"פּ
בָּחוּר צָעִיר שָׁטַף אֶת רִכְבּוֹ הַמְּאֻבָּק
לִמְגִנַּת לִבָּם שֶׁל הַהוֹלְכִים לַתְּפִלָּה

וּבְעוֹדִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
לִוָּה אוֹתִי בָּחוּר צָעִיר וְצָנוּם
חוֹבֵשׁ כִּפָּה עַל קָרַחְתּוֹ וְלָבוּשׁ לָבָן
שֶׁלֹּא פָּסַק לְדַבֵּר בְּלַהַט
כְּמוֹ הָיָה מֻכֶּה בְּסִינְדְרוֹם יְרוּשָׁלַיִם
הוּא דִּבֵּר עַל תַּכְלִית
וְעַל כָּךְ שֶׁנַּעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט הַכְּחֻלּוֹת שֶׁלִּי
מִתְכַּתְּבוֹת עִם צֶבַע הָרָקִיעַ
שָׁם יוֹשֵׁב אֱלֹהִים עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד

כְּשֶׁשָּׁאַל לְעִסּוּקִי אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מְשׁוֹרֵר
וְהוּא שָׁאַל לִשְׁמִי וְתָהָה
אִם אֲנִי קָשׁוּר לְקִמְחִי תְּאוּרָה
וְאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁהֵם חֲזָקִים בַּחֹמֶר
וְהוּא פָּסַק שֶׁמְּשׁוֹרֵר מֵאִיר אֶת הָעוֹלָם בְּמִלִּים
וּכְשֶׁהִגַּעְנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֹהֶל רִבְקָה
הִכְרִיז שֶׁהוּא הִגִּיעַ לַתַּכְלִית

בְּסוֹף הָרְחוֹב פָּנִיתִי יָמִינָה
וְשַׂמְתִּי פְּעָמַי לְעֵבֶר תֵּאַטְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁמִּתַּחְתָּיו מִסְעֶדֶת טַלְבִּיֶה
הַפְּתוּחָה בְּשִׁשִּׁי שַׁבָּת
וּמִשָּׁם הִמְשַׁכְתִּי וְיָרַדְתִּי
לָרְחוֹבוֹת סָפֵק הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית
סָפֵק קַטַמוֹן הַיְּשָׁנָה                                               
כְּמוֹ סָפֵק הִלְכָתִי אוֹ כְּמוֹ מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם
וְשׁוּם כֶּלֶב עָזוּב לֹא רָדַף אַחֲרַי
וְגַם אַתְּ לֹא הָלַכְתְּ אִתִּי

וְכָל הַדֶּרֶךְ זִמְזַמְתִּי
אֶת שִׁירוֹ שֶׁל  יְהוּדָה עַמִּיחַי
כִּי דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד
וְנִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁבְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב
הֵבַנְתִּי אֶת הַשִּׁיר

​

*ניתוח השיר בתחתית העמוד

 

זורבה

 

בּוֹאִי נַרְפֶּה מֵהַצֹּרֶךְ בְּעוֹלָם בָּטוּח וְסָדוּר
וְנִקְבַּע עַל דַּעְתֵּנוּ בִּלְבַד מוֹעֵד לְמַסָּע
שֶׁאֵינוֹ קָצוּב בִּזְמָן
וּמִכֵּיוָן שֶׁהַמִּזְרָח לֹא פִּתָּה אוֹתָנוּ
וְיָוָן מַסְפִּיק רְחוֹקָה וַהֲכִי קְרוֹבָה לְנִשְׁמָתֵנוּ  
נֵצֵא אֵלֶיהָ כְּמוֹ לְטִיּוּל לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר  

אַתְּ וַדַּאי תַּסְכִּימִי שֶׁנַּתְחִיל בְּסָלוֹנִיקִי
הָעִיר בָּהּ נוֹלָד אָבִי אַךְ לֹא אֲחַפֵּשׂ שֹׁרָשִׁים
אֵלֶּה יִתְגַּלּוּ מֵעַצְמָם וְעַל חוֹף יַמָּהּ שֶׁל הָעִיר
נִמְצָא לָנוּ עֹגֶן לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע דָּרוֹמָה
אַחַר כָּךְ נִסַּע בֵּין תַּחֲנוֹת בֵּינַיִם
נַחֲנֶה לְלַיְלָה-שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר  
נְשׂוֹחֵחַ עִם הַמְּקוֹמִיִּים בְּאַנְגְּלִית
קְּלוֹקֶלֶת וּבְכַמָּה מִלִּים בִּיוָנִית
נִשְׁתַּלֵּב בַּדֶּרֶךְ בָּהּ חַיֵּיהֶם זוֹרְמִים
כְּמוֹ מֵי יוּבַל הַמִּתְחַבְּרִים לְנַחַל
וְדַרְכּוֹ יִפְעַם לִבֵּנוּ בְּרִיתְמוּס הַדֹּפֶק הַמְּקוֹמִי        
נֵחָשֵׂף מִקָּרוֹב לְמִיתוֹסִים וּלְאֵלִים
וְאוּלַי בְּאַחַד הַלֵּילוֹת בּוֹ הַלְּבָנָה טוֹבֶלֶת בַּיָּם
נִפְגֹּשׁ בְּסֶלֶנֶה אֵלַת הַיָּרֵחַ

הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם בַּגְּוָנִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים זֶה בַּזֶּה
הַבָּתִים הַלְּבָנִים הַמְּשֻׁבָּצִים חַלּוֹנוֹת רְחָבִים
הָעֵצִים וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל הָאָרֶץ
חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְהֵמוֹת הַבַּיִת
וְכָל הַדָּגָה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם
יְחַבְּרוּ אוֹתָנוּ לַתּוֹשָׁבִים הַיְּוָנִים

לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לִרְקֹד
 

​

חרטה

 

זֶה יָמִים אֲחָדִים
אַתְּ זוֹכֶרֶת לִי אֶת הִתְפָּרְצוּתִי
פָּנַיִךְ חֲתוּמוֹת
וְאַתְּ מְקַמֶּצֶת בְּמִלִּים

אָז הָעֶרֶב הִסְתַּגַּרְתִּי וְקָרָאתִי אֶת סִפְרוֹ
שֶׁל מְשׁוֹרֵר פּוֹרְטוּגָלִי הַמְּתֻרְגָּם לְעִבְרִית
הַנִּמְשָׁךְ לָעַם הַיְּהוּדִי  
וְלָמַד עִבְרִית אַף שֶׁאֵין לוֹ שֹׁרָשִׁים בַּאֲנוּסִים
וְשִׁירָתוֹ הִיא מַסָּע מְלַנְכּוֹלִי
כְּמוֹ צְלִילֵי כִּנּוֹר יְהוּדִי בִּלְוָיָה
בְּעוֹד הוּא עַצְמוֹ נַגָּן מְחוֹנָן עַל פְּסַנְתֵּר בְּסִגְנוֹן גָ'ז
שֶׁנִּתְקַשָּׁה בְּשִׁירָתוֹ לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל הָעֶצֶב
וּמֵעַל הַגַּעְגּוּעַ

כְּהֶמְשֵׁךְ לְשִׁירָתוֹ שֶׁאָחֲזָה בִּי
יָצָאתִי לִרְחוֹבוֹת הַשְּׁכוּנָה
הַשֶּׁקֶט דִּכְדֵּךְ אוֹתִי יוֹתֵר
וְנִדְמֶה שֶׁהָאֲנָשִׁים מְרוּטִים בְּתֹם הַחַגִּים
רָאִיתִי בַּחוּרָה שֶׁצָּעֲדָה עִם כֶּלֶב יָפֶה עָטוּי פַּרְוָה חוּמָה
בְּצֶבַע חוּם כֵּהֶה כְּמוֹ שֶׁיֶּלֶד מְצַיֵּר בּוֹ אֲדָמָה
וְהַכֶּלֶב אוֹ אוּלַי הַכַּלְבָּה
קָשֶׁה לְזַהוֹת גַּם בְּאוֹר יוֹם
הִטִּיל אֶת צוֹאָתוֹ בְּאֶמְצַע הַמִּדְרָכָה

אַחַר כָּךְ רָאִיתִי אִמָּא כְּבַת גִּילִי
יוֹצֵאת מֵחֲדַר מַדְרֵגוֹת
וְהוֹלֶכֶת אַחַר בְּנָהּ שֶׁהוּא בְּעֵרֶךְ בְּגִיל בְּנִי
נִפְרֶדֶת מִמֶּנוּ כְּשֶׁזֶּה נִכְנָס לְרֶכֶב אָדֹם
וְלִבִּי הִתְכַּוֵּץ הִתְכַּוְּצוּת נוֹסֶפֶת

אֲנִי צוֹעֵד בְּקֶצֶב סָבִיר
אֲבָל מֻטְרָד מִכָּךְ שֶׁאֲנִי מִתְקַשֶּׁה
לְהָנִיף בְּחֶדְוָה אֶת רַגְלַי
אֵינִי יוֹדֵעַ מָה מַגְבִּיל אוֹתָן

לְבַסּוֹף עָבַרְתִּי בְּתָמַ"א 38
שֶׁבַּבִּנְיָן הַסָּמוּךְ לְבֵיתֵנוּ
שֶׁלְּפִי הַתָּכְנִית קוֹמָה מְטַפֶּסֶת בּוֹ עַל קוֹמָה
מָחָר בְּדִיּוּק בְּשֶׁבַע
הַפּוֹעֲלִים יָשׁוּבוּ לַחֲפֹר וְלִדְפֹּק
אוֹת לְכָךְ שֶׁחָצִיתִי עוֹד לַיְלָה

​

​

על "מבט אחר בעירי"

​

אביחי קמחי מתמחה בשירי אווירה ירושלמיים. אהבתו לעיר עוברת דרך שיריו, בהם הוא מתאר את טיוליו בירושלים. הטיול הוא תמיד רגלי, והרי אין כמו הליכה ברגל כדי ליצור תחושת קרבה, אינטימיות, עם יפי המקום ותושביו. בשיר זה כמו ברבים אחרים, הוא עובר משכונה לשכונה ומצליח להעביר את האווירה המייחדת כל אחת מהן, ולתווך את העיר לקוראים, כמו שגריר טוב, בייחוד עבור אלה שאינם גרים בה. ובימים אלה חלק מתושבי הארץ, ותל אביבים רבים, חשים אליה ניכור מסיבות פוליטיות ותרבותיות הקשורות בדתיותה הגוברת של ירושלים. לכן יש בתיאוריו את מה שקורה בה משום מעשה של חסד, של שחזור והבניה של יופיה ויסודותיה בעבר, מצד חד, ושל מורכבותה האנושית בהווה, לה הוא משמש במידה מסוימת סניגור, מאידך גיסא. כך, בתיאור הבחור הצעיר ההולך לשם תכלית - לבית הכנסת, בניגוד לדובר החסר תכלית. הוא אינו שיפוטי, לא באשר לצעיר ה"להוט" (במשתמע כנראה בעל יסוד פנאטי), ולא באשר לעצמו, והם חיים בשיר בשלום זה לצד זה, ואף בכפיפה אחת (למרות שהפגישה היא בשבת), והם מסוגלים לראות את החיוב והלגיטימי שבדרך החיים של כל אחד מהם.

וכך, מביא לנו הדובר סוג של דו קיום בשלום: דתיות מול חילוניות, ומראה שערך התכלית שקול לערך "חוסר תכלית" (במובן הדתי) כשזכותו של כל אחד לבחור לו דרך משלו.

העולם הדתי אינו זר לדובר ויש בו אפילו אמפטיה כלפיו. אולם הבחירה שלו בדרכו החילונית היא ברורה ומודעת. כשבסוף השיר הוא מזמזם את יהודה עמיחי, על שתי נקודות שביניהן עובר קו ישר אחד, הוא מצביע על הקו כחיבור בין שני העולמות, בין הדתיות לחילוניות, ושאפשר להיות חילוני בירושלים, מבלי להיות אנטי דתי, ולהפך. קו אחד זה יכול לזהותו רק מי שהולך ברחובות, ועובר מנקודה/עולם אחד לנקודה/עולם שני.

ועל אחת כמה וכמה משוררים, המכבדים את התנ"ך ואת שפתו, מכירים ומזהים בהם קדושה בפני עצמה, בלי להיות מאמינים או בעלי אורח חיים דתי. ובמובן מסוים גם הבחור הדתי הוא משורר,ושניהם שרים-מתפללים באותה השפה, כשתפילת הבחור היא דתית ושירת המשורר-הדובר היא תפילה חילונית וערכן שקול.