יהודית אוריה, בעקבות תרגומה של שושי שמיר את איליה קמינסקי

​

בהתקלות ראשונה בשיר של איליה קמינסקי הזמנתי מיד את ספריו במקור האנגלי, "מוזיקה הומנה" בחתימתו  ו"רוקד באודיסה", וידעתי שאני מתיחסת למשורר הזה כמו אל כנור סטרדיווריוס, הבנתי שאת השירה הזאת אפשר לשמע רק באוזן הפנימית ביותר. זה כל כך מטוען עבורי שאני בוחרת לשתוק. ניסיתי לתרגם את השיר הזה שעצם הקריאה בו חייבה אותי להכנס למקום אפל, שבדרך כלל בורחים ממנו, לחוות את חוסר האונים, הפחד מאי השליטה ואימת המוות הגדולים ביותר. וראה זה מעגל קסמים. העיסוק האובססיבי, המשיכה לשיר המחזיר אל שדה הטראומה ובו בזמן יש בו משהו מרפא. ובאותו מקום מעורטל ושברירי שהצצתי לתוכו ונבהלתי, ובו חויתי את גבולות היכולת שלי, הן מבחינה חוויתית והן מבחינה תרגומית, אי שם באויר במרחב המצומצם שבו בכל זאת הרשיתי לעצמי מעידה וחרדה, תליתי את ידי וגששתי ומצאתי לב של משוררת אשה, לב אמיץ שלא פוחד להישבר. זו אחת הפעמים שזכרתי את עצמי ולא הייתי לבד, הזכרון העצמי שלה ושלי נפגשים עם זכרונו של המשורר ובאמצעותו עם רצף-מורשת שלם של חוויה ושפה. איך שירה העושה את הבלתי אפשרי זוכה לתרגום בלתי אפשרי. המסה על התרגום מעידה על גבולותיו ועם זאת מאפשרת התנסות ברצף החוויתי הלא מלולי שבין השפות.

*

October: grapes hung like the fists of a girl

• • תגובתי לתרגום היפה הזה החלה בהסתייגותי תחילה מתפיסה הרואה בישראל את מקום ארצו של המשורר, שהרי לפי מיטב ידיעתי הוא משורר יהודי מאודיסה שהיגר לארצות הברית בעקבות קריסת בריה"מ, ואינו קשור ליטרלית למדינת-ישראל. משורר שבשירים אחרים שלו מדבר על ארצו לא כעל ישות פוליטית כלשהי אלא כעל הארץ האוטופית של השירה, ראו למשל בשיר הקצר "רוקד באודסה", בתרגומי:

"בעיר הנשלטת יחדיו על ידי יונים ועורבים, יונים מכסות את הרובע הראשי, ועורבים את כיכר-השוק.
ילד חרש ספר כמה צפורים היו שם בחצר האחורית של שכנו, מייצר מספר בן ארבע ספרות. הוא חייג את המספר והתוודה על אהבתו לקול מעבר לקו.
הסוד שלי: בגיל ארבע התחרשתי. כשאבדתי את שמיעתי, התחלתי לראות קולות. על חשמלית הומה מאדם, איש בעל זרוע אחת אמר שחיי יהיו קשורים באופן מיסתורי בתולדות-ארצי. אבל ארצי אינה יכולה להמצא, אזרחיה נפגשים בחלום לנהל בחירות. הוא לא תאר את פניהם, רק מספר שמות: רולנד, אלדין, סינבד.

(ההדגשה שלי).

או בראשית השיר "בשבח הצחוק" גם כן בתרגומי,

כשהימים מתעקלים ומתישרים
בעיר הלא שייכת לשום אומה
אלא לאומות-הרוח,

היא דברה את דבור עצי-הערבה –
אזניה רטטו בדברה,..."

האוטופיה הרי נוכחת גם בבית האחרון בשיר שלנו–

"בארצי, הערב מביא מי גשם, ממיר

עלי צפצפה לברונזה באור ניצוצות על הדפים האלה

בהם אני, אבותי,

שנבצר מאיתנו לתאר את חלומותיך, שותים

את שתיקתי מספל."

שהרי לא מדובר בארץ קונקרטית אוביקטיבית אלא "בארצי" -בארץ הסוביקטיבית של המשורר שהיא ארץ התודעה והדמיון של המשורר המסוים הזה, שיסודותיה החמריים כגון ערב ומי גשם ועלי צפצפה ואור השקיעה הם בלתי נפרדים מדפי שירתו, והופכים לישויות סמבוליות בה, ארץ-תודעה הקוראת את הטבע עצמו כספר, והופכת את הספר לטבע מסוג חדש. אני חבה את תהליכי החשיבה האלה שלי ליופיו ולמצויינותו של התרגום שלפנינו, למשל השורה, "ממיר/ עלי צפצפה לברונזה באור ניצוצות על הדפים האלה" –שהסינסטזיה של החושים במיצלולה מדגיש את הקשר המשמעותי בין עלי העץ לעלי השירה, עלי-הספר.

זו ארץ תודעתו של המשורר, כשם שהמוזיקה של מהלר היא ארצו כפי שהוא מביע בשילוב בין מחזור-שירים וסימפוניה שלו, "השיר על הארץ". המאחדת מקומות ארציים גיאוגרפיים, (כגון הצפצפה בארץ בה נולד, אודיסה) עם מקומות השייכים למורשתו התרבותית (צפצפת-הפרת*, היא אולי אחת מאותן הערבות על נהרות-בבל) בצוואת-מצפונו, המצפן המאד אישי שלו .

 

באילו תפקודי תודעה ומקומות-מורשת מדובר?

תפקוד החלום. במוטו איזכור משפט הרצל, אם תרצו אין זו אגדה. כוח הרצון כבעל כוח מימוש האגדה במציאות.) תפילה. זכרון. רעיון הציונות.

היפוך המשמעות השלילית של כיווץ האצבעות לאגרוף כתגובה הפיזית להרעלה בחנק, למשמעותו החיובית כמסמן פעולתה הרוחנית-רצונית-תפילתית אנטיאנטרופית של הנערה, שהמשורר כביכול רק מקשיב ומציית לה, לכוחות נשמתה, כאורפיאוס היורד בעקבותיה לשאול ומעלה אותה משם.

אוקטובר: ענבים נתלו כאגרופי ילדה

שרוססה בגז בתפילתה. זכרון,

אני לוחש, תישאר ער.

אוקטובר כנראה זמן סוף בציר הענבים באודיסה. זה זמן בשלות הנערה. והיא נבצרת. בהרבה מובנים.זיכרו לעומתה את הבשלות המינית הנבצרת מביזת הגברים של הבתולה המגיעה לפרקה בשיר של ספפו

 כתפוח

כתפוח המתוק המאדים על ענף גבוה

גבוה מכל גבוה שכחוהו הקוטפים;

חי נפשי, לגמרי לא שכחוהו, אלא לא יכלו להגיע.

 

הנערה בשיר שלנו שהגיעה לפרקה נבצרת לא על ידי ארוס אלא על ידי המוות. אותה המשמידים לא שכחו. אליה כן הגיעו.

אך מה אומר מפרש השיר של ספפו?

שיר החתונה הזה מדבר על כלה שהתחתנה מאוחר ("לא לגמרי שכחוהו"). התפוח או הפרי (melon) היה ניתן כמחוות חיזור מאוהב לאהובתו. אולם "תפוח" הוא גם מטאפורה לפות או לדגדגן, ואפשר להבין את השיר גם כדיבור על סוד המיניות הנשית - שתישאר בלתי מושגת על ידי הבעל גם לאחר שיתייחד עם כלתו המיועדת. https://www.haaretz.co.il/literature/1.1176352

בדומה לסוד המיניות הנשית הנשאר בלתי מפוענח גם לאחר הבעילה, כך סוד החיים והמוות של הנערה בשיר, המתפללת בעת ריסוסה בגאז, האם נגזרת היא לחיים או למיתה -מהווה נושא השיר, ונותר בלתי מפוענח על ידי משמידיה. בכל אופן ברור שהיא – המתפללת - מתוארת בשיר זה בגלל תפילתה כריבונית על חייה. היא ולא המשמידים. זה המענה המהותי לכוונת הנאציזם להשמדה המוחלטת, לא רק הפיזית אלא גם הרוחנית של מהות היהדות: התגברות הרוח על החמר, אך השיר הזה משרטט את הדיוקן הבלתי ניתן להשמדה של היהודי. (פרשנות השיר המבוכרת על ידי היא), ניתן לפרש אם כן את המשורר המרים האת כוס השתיקה, כשותה לחייה. הוא בן הברית שלה לחיים, החתן המזדווג עמה בעצם תהליך שירו, כשהשירה שלו בתדר-השתיקה מזדווגת עם תפילתה וחורצת אותה לחיים. גם הוא אינו מבין ואינו יכול לפענח את סודה, אך שירו מהווה פעולה אמונית.

אוקטובר: ענבים נתלו כאגרופי ילדה –

לפנינו ציור. אשכול ענבים הוא גם מה שהביאו המרגלים שנשלחו על ידי משה לרגל את הארץ טרם כניסת בני ישראל אליה מן המדבר, והם הביאו אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול עד כדי ששניים היו צריכים לשאת אותו על מוט. המרגלים מתארים את טובה של הארץ: "וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא – וְזֶה-פִּרְיָהּ" (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ז).  וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב?
וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים – יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

השיר עוסק בשאלה מהי הארץ המגיעה לפרקה, מהי הארציות? הבשלת הנשמה. החזקה היא או הרפה?

מהו אופן הבשלת הנשמה, בשירה ההופכת לתפילה, המזדווגת עם התפילה. זוהי ארץ ציון מבחינת המשורר. זו משמעות הרמת הכוסית שלו עם הרצל ועם הילדה בשיר והיא זהות האדם היהודי.

ענבים תלויים כאגרופי ילדה –

אנו רואים את נושא השיר שהוא השיר על הילדה, כמושא מצוייר. כתמונה של ענבים.

אנו רואים  תמונה או פסל או ציור או הולוגרמה מטאפורית סוריאליסטית מצמררת של אשכול ענבים, מטונים של גפן, שהוא גם ילדה מורעלת מתפללת, שהוא גם יין-השירה שהמשורר שותה בהרמת הכוס לחיי הכלה בכלולות נוראים. מה שהוא שותה הוא את מותה ותפילתה, שעור-אסונה ושיעור תפילתה, הנבצרים מקיומו וממבע לשוני בכלל. לכן הוא שותה אותם מכוס-שתיקה.

המלה “תלויים”  והתלות של האגרופים מזכירה, מטוענת בזיקה לתהילים קל"ז ב. כותב המשורר בתהלים קל"ז, "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ:    בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן, ומוסיף בשורה הבאה ואומר "על ערבים בתוכה תלינו כנורתינו" – אגרופי הנערה התלויים כמו כינורות על הערבות.. האם יתכן שיש קשר בין ערבות לצפצפות, ובין ערבות-הבכי לבין הערבים בשיר המביאים מי גשם, מי יודע? אולי המשורר היהודי מאודיסה שגלה גלות כפולה, הן משפת-עבר הקדומה שלו, והן משפת אמו הרוסית, בכתבו באנגלית הוא שב אל מזמורי התהילים וקוראם בעברית ובכוחו המדמה המשבש-מעתיק  מזהה את התיפקוד הזהה של הולכת הקול, הולכת-הקינה -של שעת-הערב ושל ערבות-הבכות עליהן ניתלות הקינות?  

מוטיב ציון הנוכח במוטו מצביע גם הוא על הטופוס הזה. ציווי-הזכרון, זכרון, אני לוחש/ תישאר ער – נמצא גם ב"בכינו בזכרנו את ציון.

הצפצפה נזכרה פעם אחת בספר יחזקאל במשל הגפן כעץ בעל זיקה למים: "קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ" (יחזקאל יז ה).

לצפצפה ולגפן המופיעים בשיר זה ישנו איזכור ביחזקאל יז פסוקים הא-וו  [ה וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ, וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה-זָרַע; קָח עַל-מַיִם רַבִּים, צַפְצָפָה שָׂמוֹ.  ו וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה ] שאפילו מזהה ביניהם -כשמשמעות המשל היא אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ:  אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. 

המיים מסמלים את האל כמקור החיים. הצפצפה הצומחת בקרבת המיים, "על מים רבים" היא הצפצפה בשיר המסמנת את יכולות החיבור עם המקור האלהי של כוחות התודעה: החלום, הרצון, הערות, הזיכרון, התפילה והשירה.

לפיכך הנערה המורעלת בתפילתה אמורה להתחיות מכוח תפילתה כאותו עץ יבש שאלהים מפריח –

והמשורר מתמודד בשיר זה עם שאלת תקפותה של הבטחת התחיה באמצעות האמונה שמבטיח הנביא יחזקאל, אותה שאלה שעונה עליה הרצל המצוטטת כמוטו לשיר, אמנם בהחלפת מושג האמונה הדתית במושג הרצון. ואני מרגישה את מלא כובד הזיקה של השיר הזה גם לחזון תחית העצמות היבשות של יחזקאל בפרק כז. לדעתי לא יתכן שאיליה קמינסקי כמשורר יהודי לא היה מודע לזיקות האלה. כפי שלא יתכן שכיליד העיר הרב-תרבותית אודיסה, שהורכבה גם מאוכלוסיה יונית גדולה, שבשעה שכתב שיר- קינה לנערה המתפללת בעת השמדתה, לא היה מודע לכך שבמיתולוגיה היונית-רומית, Leuce ביונית עתיקה "לבנה", ביחוד צפצפה לבנה, היה שמה של היפה בנימפות ובתו של אוקיינוס. שפלוטו אל השאול התאהב בה וחטף אותה לשאול. שהיא חיה את משך חייה תחת ממשלו, ובמותה, אל השאול הקים את שדות-אליזיום כנחמה והנצחה, כמקום משכן יראי-האמונה, לאחר מותם. שזה היה העץ בו הכתיר עצמו הרקולס כדי לחגוג את שיבתו מן השאול, לאחר שהרג את קוקז בנו של וולקן - הענק שניזון מאכילת בשר בני אדם, במערה מוקפת בעצי צפצפה מכסיפה במקום בו שכנה יותר מאוחר רומא. הרקולס עשה לו סימן לניצחון בקוטפו זר מענפי הצפצפה שבמקום, ומאז מעריציו כמו גם מנצחים שונים מעוטרים בזרי-צפצפה מכסיפה.

לא יתכן שמשורר זה לא כיוון במודע לאנלוגיה בין תפקוד ההשמדה הנאצי לבין תפקוד ההשמדה של בן וולקן, הענק קוקז. בין המשמעות הוולקנית לבין צבע הברונזה בשיר. שמה שמתואר בבית האחרון של השיר בתרגומה המעולה של שושי שמיר אינו ההתמודדות ההירואית עם כוחות וולקניים כתיפקוד ההרקוליאני של מאבק-השירה במוות. כל מה שהמשורר רוצה ועושה, כהרקולס להציל את הנימפה, רצונו הגדול כגיבור העלילה הזאת, הוא להמשיך בשירו את ערותה בתפילתה, ולכן הדחף המניע את העלילה הזאת מתבטא בפזמון החוזר הפניה הזאת אל תודעתו להתעורר. השיר הוא שיר הלל לנערה המתפללת בעת השמדתה, שנשמתה שוכנת לאחר מותה יחד עם הדבקים, בשדות-אליזיום.

מה משמעות הרמת-כוס השתיקה של המשורר כמחוות השתיה לחיים?

אוקטובר: ענבים נתלו כאגרופי ילדה

שרוססה בגז בתפילתה. זיכרון,

אני לוחש, תישאר ער.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

האם התמונה הזאת ארורה או מוארת? תלוי בשאלה האם הזכרון ישאר ער. בפנית ההתעוררות שלו אל התודעה שלו כאילו היתה ישות אוביקטיבית נפרדת העומדת בפני עצמה, בתהליך היצירה שלו המהווה חלק מן השיר, הוא שותה את אגרופה בעת החנק. את מותה ותפילתה. את שעור-אסונה ושיעור תפילתה הנבצרים מקיומו ומכל מבע לשוני באשר הם מצוים במרחב שבין התהום לבין רוח-אלהים המסתתרת. לכן הוא שותה אותם מכוס-שתיקה. השירה בדומה לפלא הבחירה בחיים היא אוכריסטיה בה מתבצעת טרנססובסטנציאציה בלתי אפשרית במרחב הקיום הנברא מתנועת הזהות תוך חרות בעולם חף ממוות, וכל מי שבוחר לנוע אתה על אותו רצף חף ממוות. הוא שותה את מרירות הרעל ואוכל את לחם-מותה. מוזג את יין-השפה הבלתי מובנת, האידיש, בה היא מתפללת, אך באמת יכול להתמזג רק בשתיקה שהיא התוהו -שתיקה שהיא חדלון הדיבור והדבר, קץ-הדברים כולם. האם יש אור בשתיקה הזאת?

עמדת המשורר היא מורכבת, רב משמעית: האם היא טראגית-אירונית, המרת האל הבוגד בכוח-השירה כקינה להשיב את ערך חייהם של האבודים, אם לא להחיותם ממש?**  והאם היא טראגית-אירונית אפילו עוד יותר - אי יכולת השירה אפילו לקונן, להשיב את ערך חיי האבודים - בגלל היות המשורר עצמו ואבותיו קרבנות השמד הרוחני של יהדות אשכנז עקב השואה הנאצית והקומוניסטית הרוסית, ובגלל היות השואה גדולה מיכולת ההכלה של התודעה. בגלל בגידת התודעה עצמה, כשל המשורר ואבותיו להבין את חלומה של הנערה המרוססת בגאז, אם מפאת הקרע במסורת, השמד הרוחני בעקבות השואה הפיזית של השמדת יהדות אשכנז והנתק ממסורת היידיש ומסורת-האמונה המהוות את שפות חלומה, אם מפאת אי יכולת התודעה להכיל רוע בסדר גודל כזה שהיא קרבנו? או האם יתכן שאיליה קמינסקי מאמין עדיין בכוחה המאגי של האמנות כחלק מרצף-המסורת, כמטוענת באנרגיה העצומה של סך-כל כוחות- הרצון והתפילה שבה,  לממש מציאות? האם יתכן שעצם תאור האל כמסתתר מפחד מעיד על אמונת המשורר בקיומו ובטובו - שהרי מתחלחל הוא מן הרוע הנובע מהבריאה שברא? האין בכוח- תודעת הנערה המתפללת - כיעקב השורה עם המלאך וכאברהם המתמקח עם אלהים – כוחה של הנערה השורה על המשורר המנהל דיאלוג שירי עמה, לגבור על האלימות,  להטות את הסתתרות האל? להעיר את האל? האם יתכן שמובעת כאן תפיסה יהודית של הבריאה כתהליך מתמיד, דינמי, תוצר של דיאלוג בין אלהים לאדם - שותפו לבריאה? נדמה לי שהוא שותה במחוות-בריאה.

ומה זה אומר לגבי המציאות המתרחשת היום? אחת ידעתי ש"נפל דבר ואין איש יודע מה נפל" שהדבר שנפל ממשיך ליפול, שצלם נערה מרוססת בגאז מהווה חלק מהממשות האקטואלית, ושהרע והמסתתר הוא האדם.

 

* צפצפת הפרת (שם מדעי: Populus euphratica) הוא עץ מסוג צפצפה נשיר דו ביתי, במשפחת הערבתיים, הגדל על גדות נחלים.

יש עצים זכריים ועצי נקבה. הפריחה באביב. הפירות מופיעים באשכולות. העץ מתנשא לגובה של עד 15 מ', ורק לעיתים רחוקות מופיע כשיח, צבעו של הגזע אפור-חום. לעץ שני סוגי עלים חלקם איזמליים (בדומה לעלי אקליפטוס) וחלקם כמעט עגולים או משולשים. העץ עומד בשלכת בחורף וצבע השלכת צהוב.

צפצפת הפרת גדלה במישורים ועמקים בגובה שנע מ-200 ועד 2,400 מטר, תפוצתו העולמית היא ממערבה של צפון אפריקה ועד מרכז אסיה וסין והיא נפוצה לרוב באזורי הפרת והחידקל ומכאן שמה.

צפצפה כסופה.

השם של משפחת הערבתיים (Salicaceae) לה משתייך הסוג צפצפה מקורו ככל הנראה מהשפה הקלטית שבה צירוף שתי מילים המרכיבות שם זה: "קרוב למים" – דבר המאפיין את בית הגידול של העצים ממשפחה זו. השם הלטיני של הסוג צפצפה באנגלית ובלטינית פירושו כבעברית ויש כאן תצליל (אונומטופיה) לרחש המצפצף שמשמיעים עלי העץ עת עוברת בהם רוח.

צפצפה מכסיפה מוצאה מאירופה ומאסיה שם גדלה באזורים בעלי אקלים ממוזג.

את השם "ערבה בוכיה" קיבל העץ בעסקה סיבובית שתחילתה במזמורי תהילים, המשכה בלטינית, משם לאנגלית ואז שוב לחיקה החמים של העברית. הערבה נזכרת באחד ממזמורי הבכי הידועים והמצוטטים ביותר - תהילים קל"ז, בו מושמעת קינתם של הגולים מיהודה לבבל לאחר חורבן בית ראשון:

"א על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון:
ב על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו:
ג כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון:
ד איך נשיר את־שיר יהוה על אדמת נכר:
ה אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני:
ו תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי: "

(המשך המזמור הושמט בשל תכנים שאינם מתאימים לאתר הפתוח לכניסת קטינים)

תרגום התנ"ך ללטינית הוא שזיהה את העץ עם העצים אותם אנו מכירים בתור "ערבות הבוכיות". השם הלטיני של העץ נגזר מאותו פרק תהילים: Salix Babylonica, כלומר ערבה בבלית. הזיהוי הזה הוא אולי פיוטי ונוגע ללב (כי ענפי עץ הערבה נוטים מטה כאילו היו שחוחים מבכי), אבל הינו בעייתי מבחינה עובדתית.

קודם כל, הגולים מיהודה היו עצובים אך לא טמבלים: קשה לדמיין מישהו שמנסה לתלות אפילו חלילית שלא לדבר על "כינורות" על ענפיה הרכים והשמוטים של הערבה. שנית, לא היו "ערבות בוכיות" בבבל בזמן הרלוונטי: מקור הצמח הוא בסין והוא הגיע מערבה רק מאות שנים מאוחר יותר.

 

ערבה חקוקה על מצבה

זיהוי ציורי פחות אך אמין יותר ל"ערבים בתוכה" הוא צפצפת הפרת (Populus euphratica) עץ שצמח על גדות נהרות בבל מאז ומעולם ושאין כל בעיה לתלות כלי נגינה על ענפיו.

בעקבות הלטינית קיבל העץ באנגלית את השמות crying willow, ו- weeping willow, שפירושם ערבה בוכה או ערבה מתייפחת. במאה ה-18 הפכה הערבה פופולרית בגני אנגליה ועד מהרה הופיעו ציורי ערבה על מצבות ועיטרו מכתבי תנחומים. העברית המודרנית פשוט תרגמה מילולית את השם תוך שהיא משנה את צורת הרבים מ"ערבים" ל"ערבות".

אגב, בארץ מוצאו של העץ, סין, נקשרה לערבה סמליות הפוכה דווקא: הגדילה המהירה והקלות בה ניתן להצמיח עץ חדש פשוט על ידי תקיעת ענף בריא בקרקע (אפילו כשהענף מוכנס הפוך) הפכו את הערבה לסמל של התחדשות, חיים ואלמוות.

 

במיתולוגיה היונית-רומית

צפצפה מכסיפה מוזכרת במיתולוגיה היוונית כעץ המוקדש להרקולס שהרג את הענק קוקז בנו של וולקן -  שניזון מאכילת בשר בני אדם. במערה מוקפת בעצי צפצפה מכסיפה במקום בו שכנה יותר מאוחר רומא. הרקולס עשה לו סימן לניצחון בקוטפו זר מענפי הצפצפה שבמקום, ומאז מעריציו כמו גם מנצחים שונים מעוטרים בזרים של צפצפה מכסיפה.

זיקה בין השמדה הנאצית לבין אכילת בשר אדם של הענק. בין היותו בנו של וולקן לבין הברונזה בשיר. התיפקוד הגואל של השירה מההשמדה הנאצית בדומה לתפקוד הרקולס.

In Greco-Roman mythology, Leuce (Ancient Greek: Λεύκη, "White", specifically "White Poplar") was the most beautiful of the nymphs and a daughter of Oceanus. Pluto fell in love with her and abducted her to the underworld. She lived out the span of her life in his realm, and when she died, the god sought consolation by creating a suitable memorial of their love: in the Elysian Fields where the pious spend their afterlife, he brought a white tree into existence. It was this tree with which Herakles crowned himself to celebrate his return from the underworld.[1]

 

במיתולוגיה היונית-רומית, Leuce ביונית עתיקה "לבנה", ביחוד צפצפה לבנה, היה שמה של היפה בנימפות ובתו של אוקיינוס. פלוטו אל השאול התאהב בה וחטף אותה לשאול. היא חיה את משך חייה תחת ממשלו, ובמותה, אל השאול הקים את שדות-אליזיום כנחמה והנצחה, כמקום משכן יראי-האמונה, לאחר מותם. זה היה העץ בו הכתיר עצמו הרקולס לחגוג את שיבתו מן השאול.   

** ראה  https://press.princeton.edu/titles/6720.html

 

יהודית אוריה – משוררת, מוזיקאית, מרפאה בשיאצו, חוקרת היסטוריה, ילידת 1955, דור שני לשואת יהדות הונגריה. נעה בין ישראל לארצות הברית. למדה באוניברסיטת בר-אילן ספרות משווה, לימודים קלאסיים ומוזיקולוגיה. שיריה פורסמו בשנות השמונים בעכשיו, במוסף הספרותי של מעריב ובמאזנים.

ובשנות התשעים במרפסת. ספריה הקודמים הם חלל מושלם, תמוז – אגודת הסופרים 1994, רשימותיה של חווה, כרמל 2003.  וצבאים, פרדס -2016 בעריכת יואב איתמר.

​

​

​