שמעון רוזנברג

 

מילדות לבגרות: שירת האוטוביוגרפיה של המשורר ושירת הביוגרפיה של עירו ירושלים

מוטיבים בספרו של דוד אדלר, "פעם אולי אכתוב על זה"

הוצאת אבן חושן, 2017

​

 

ראוי לפתוח ב"גילוי נאות": שירתו של דוד אדלר קולעת לטעמי, משפע של סיבות. סגנונו הישיר והסיפור הברור (המסתייע לא אחת בהומור אינטליגנטי) הם לעתים קרובות מַעֲטֵה מַטְעֶה, המחפה על מורכבות. היא מכילה לעתים ביקורת חברתית ופוליטית מרומזת ומעודנת כל כך, עד שעין הקורא או המבקר אינה יכולה להתחייב, כי אכן לכך התכוון המשורר. לצד שירים קצרצרים המכילים מרובה הוא אינו נרתע גם מכתיבת שירה רחבת ידיים, תיאורית, כמו אפית. הכתיבה מכילה בתוכה ידע והשכלה רחבים, בכלל זה (ברמז או בגלוי) מקורות יהודים והיסטוריים, שאינם מאפיינים את רובה של השירה ה"צעירה" העכשווית, וניכר שהמשורר אינו בוש ב"שימוש" זה. למרות זאת השירים אינם מתכסים באצטלה נוצצת של סגנון מרהיב, אין קישוטים המחליפים או מסתירים מהות ועומק, סב-טקסט. שירתו האוטוביוגרפית והביוגרפית מצביעה על בגרות, ניסיון ותובנות הגותיות, יפה האופן בו הוא מקיים עם עצמו "דיאלוג רגשי" על היותו בן הדור השני לשואה. רוחב היריעה של ספר זה מאלצת אותי להסתפק רק בשתיים-שלוש מהתמות שבספר.   

​

שירתו האוטוביוגרפית

​

שערו הראשון של הספר – "ממרחק של געגוע", פותח במשפט "הביוגרפיה אינה אלא ילדות שנמתחה לשוא". אדלר אמנם כתב "ביוגרפיה", ולא אוטוביוגרפיה, כמי שמרחיק את עצמו מהמספר, המתבונן מהצד בעצמו, וגם משום שאינו מעמיד רק את עצמו במרכז (הוא עוסק גם באחרים, בעיקר באביו). כאשר שירי אדלר מתארים את ילדותו ונעוריו, אין זה רק געגוע ותובנה, כי ימים אלה חלפו בלי שוב. ההתבוננות בהם אינה רק מתיחת ילדותו עד להווה, וגם אין בהם רק צער שווא על "חלב שנשפך", ואף לא רק לקחים ותובנה כי זו עת לשבת לצד הדרך ולנוח (כמאמרה של לאה גולדברג). אלא - ההתבוננות בעברו מלמדת אותו על מהותו העכשווית בהווה. הוא משווה ומזהה בעצמו היום רוח נעורים. וחשוב מכך, אדלר כמו מבקש להוכיח, באמצעות נפשו הוא, את מה שידוע לנו – שמשוררים מצטיינים ביסוד הנפשי-ילדי, הוא המאפשר את אופן התבוננותם הייחודי בעולם שסביבם ולתוך עצמם. לכן אני מפקפק ב"שוא" זה שמכריז עליו המשורר.

​

כשהוא מודה בילדותו הנפשית העכשווית המשורר המבוגר אמנם כמי שזוכה לשוב לילדותו התמימה היפה. כך למשל, בשיר "אצטרובלי הברוש" (עמ' 11), הוא מספר על מעשי משובה בהווה, כאשר גם "מִקֵּץ שִׁשָּׁה עָשׂוֹרִים" הוא מיידה ללא בושה אצטרובלים על עמודי חשמל, ממשיך לנהוג כאילו דבר לא השתנה מימי ילדותו. מעבר לצד המיוחד שבאישיותו של המשורר, כמרבית  בני האדם בגילו הוא נתון למגבלות הגוף ומכיר בכך. הנפש עוד חפצה, והיד עדיין מסוגלת להטיל, אך "הַשְּׁחִיקָה הַגּוֹבֶרֶת קוֹצֶבֶת אֶת זְמַנָּהּ", ובעל כורחו המבוגר שבו מתעמת עם המציאות הסותרת את נעוריו. בדומה לכך, בשיר "שיר אמיתי (עמ' 27) המחויך, הוא מכיר שהזמן עושה את שלו, הילד גדל שלב אחר שלב, והוא כבר סבא, אך גם כשהוא נוהג "בהתאם לגילו" עדיין נפש הילד מצהירה שהוא נותר כשהיה בילדותו ("עַתָּה כְּשֶׁאֲנִי מִתְכַּרְבֵל בִּשְׂמִיכָה עִם עַצְמִי...אֲנִי מַצְהִיר בַּזֹּאת שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה אֶצְלִי").

 

על פניו בשירים האלה אין ציניות וביקורת, אלא תמימות וגעגועים אל תקופה שהייתה ואינה עוד. אבל בשיר "כאילו לא אהבנו" (עמ' 12), בכל זאת ניתן למצוא, ולו בדוחק, מסר ביקורתי, מרומז, על הילדות בת זמננו. ילדותו מתוארת כתמימה, כלי המשחק בה היו שונים ו"משאביהם" של הילדים היו אחרים: אז כלי המשחק היו הגשם ובורות למחבוא. ובהתאם הילדים היו צריכים להמציא ולמצוא. הם היו סקרנים ותאבי דעת, עם "עֵינַיִם תְּמֵהוֹת לָדַעַת מָה וְאֵיךְ" משחקי חברה ברחובות היו העיקר והקשר בין הילדים היה בלתי אמצעי. מתוך כך נרמז הניגוד לימינו, שבו יש בנמצא או בשפע צעצועים ואמצעים טכנולוגיים זמינים קנויים, טלויזיה, מחשב וטלפון סלולרי, ואלה משפיעים על אופן התקשורת בין הילדים, ומגבירים את ההתבדלות הריחוק והניכור ביניהם.

​

"עניין אחר" הוא הגעגועים לאביו. שוב אין זה געגוע לתום של פעם. השירים מהולים בחרטה ובביקורת עצמית, אך יכולים בו בזמן לסייע למשורר להתפייס עם עצמו ולהקל על נטל החרטה. בשיר "במרחק של פיוס קטוע (עמ' 10) אמנם "הַגְּלָדִים בָּאָרוֹן נִפְעָרִים" והפיוס אינו שלם, מאחר שעצם העיסוק בניסיון להגיע אל הפיוס מחייב חיטוט בפצעים ופתיחתם, העלאה מהאוב של "עלבונות שנקברו" וכד'. אבל בסיומו של תהליך "עָבַרְנוּ לְמִקְצָב מְפֻיָּס הַמַּכִּיר תּוֹדָה לְטוֹב וּלְרַע", והחיטוט בעבר הכואב מביא לקתרזיס, לזיכוך הנפש העכשווית ולהעמקת "הידע" בדבר הטבע האנושי.

​

בשיר "אבי בשירַי אתה איתי יותר" (עמ' 13), מודה המשורר שהעיסוק באביו, המחשבות והזיכרונות אודותיו בשיריו, הם מעין פיצוי על מה שלא עשה והיה צריך לעשות כשאביו היה חי. ומאחר שלא היה אתו במידה הראויה בחייו הוא מבקש להשלים את החסר, ו"להשקיע" בו כעת, אולם זה מאוחר מדי, הוא כבר איננו. הצד האחר הוא – שאילו היה עמו יותר בחייו לא היה נזקק לכתוב עליו. והשאלה היא באיזו מידה יש בכך נחמה פורתא, שאולי "זכה" לדחף והשראה לכתוב עליו, כדי להשלים את החסר:

​

אָבִי , בְּשִׁירַי אַתָּה אִתִּי יוֹתֵר

מִשֶּׁהָיִיתָ בְּחַיַּי.

 

אִם הָיִיתִי אִתְּךָ יוֹתֵר בְּחַיַּי

הָיִיתִי פָּחוֹת אִתְּךָ בְּשִׁירַי

​

אבל בשיר הבא "אני מתנצל אבי" (עמ' 14) המשורר מודה כי גם עתה, ודווקא בעלותו לקברו אביו אינו תמיד אתו, שמחשבותיו נודדות ממנו והלאה, ושהמילים שאנו – והוא – אומרים מעל הקבר, קדיש ותהילים, מתגלות רק מילים שמתבשמים מהן, ועל כן יש בהן משהו מצועצע, מזויף וחלול, שאינן מביעות את רגשותיו. גם בכך יש כדי לרמז על חרטה, הנשענת לא רק על מעשיו בבית הקברות בהווה, אלא גם על שום העבר, כיוון שהיום אינו עושה למען אביו את מה שהיה זה רוצה שבנו ייעשה בימי חייו. ואולי הוא מרמז על איזו "התפקרות", זניחת דרך אביו ואמונתו, שהיה מסורתי ואולי אף דתי. וזאת ניתן לסמוך על  "שיר אמיתי" (עמ' 27) המתאר בהומור כיצד המשורר ויתר על הכיפה: "אַחַר כָּךְ קוֹמָתִי הִתְיַצְּבָה וְלֹא הָיְתָה עוֹד כִּפָּה עַל רָאשִׁי", או בשיר "אני איש מוזר" (עמ' 100) בו הוא מבקש לרשת את טליתו של אביו.

​

אם נוצר מרחק בין האב בימי חייו לבנו, אפשר שהדבר נבע ממהותו של אביו, כניצול שואה, שנשא כרבים אחרים את טראומת אסונם, ואנחנו, בני הדור השני, התקשינו להבין בנעורינו, לעתים התכחשנו לה, ורק לעת בגרותנו אנו שבים לעסוק ולחפור בה. על כן אפשר שהמשורר משקף את ייסורי מצפון שלנו על אותה "נטישה", בושה והתנכרות, שנבעה גם מתוך שאיפה ל"ארצישראליות" צברית זקופת קומה, או בשל הרצון שלא לעורר שדים רגשיים מרבצם. בשיר "פרענק" (עמ' 21), כאשר כינו את המשורר-הילד האשכנזי (ויוצא גרמניה) כ"דוד היטלר", מבין הילד "שֶׁאֶת זֶה אֶסְפֹּג לְבַד וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַבָּא שֶׁהוֹצִיא בַּזַּעַם מֵאַלְבּוּמִי אֶת בּוּלֵי גֶּרְמַנְיָה", והוא מבקש לא להרגיז את אביו, ואף לא להכאיב לו, על ידי "גרוד" שכבת ההגנה הדקה שעטה על עצמו, לאחר שהשתלב ושיקם עצמו בישראל.   

​

בעקבות אדלר - כמה מילים על שירה אוטוביוגרפית 

​

שפת שירתו ה"מאוזנת" והבוגרת מאפשרת למשורר לתאר את העבר ואף להתעמת עמו  (לספר על חרטותיו, אכזבותיו, וכד'), מבלי "להסתכן" בחשפנות יתירה. שירה מטבעה יש בה שפע אמצעים לעשות זאת ברמז, משום שיש לה היתר "אומנותי" לערבב "עובדות", עם "כזב" ובדיון, המשרתים אמת עמוקה, רעיון, או רמז על סוד עמוק. והרי שירה אוטוביוגרפית אינה "סיפור חיים", יומן, או ספר זכרונות. אמנם גם פרוזה בדיונית יכולה להכיל בתוכה ולהסתיר סיפור אוטוביוגרפי. אך מרבית האוטוביוגרפיה (בישראל) אינה נכתבת מתוך כוונות ספרותיות, אלא באה לא אחת להלל את הכותב ולהשתבח בעשייתו. זאת בנוסף לרצונו להנציח ולהניח מעין מצבה לחייו, אולי אף להקנות לחייו חשיבות גדולה ממה שאחרים מייחסים לו.

​

אמנם גם משוררים צעירים עוסקים לא אחת בכתיבה אוטוביוגרפית, אך זו לא אחת חשפנית יותר מהדרוש, עד התערטלות נפשית ו/או פיסית (תצוין למשל כתיבה נשית אוטוביוגרפית בעלת אופי ארוטי מובהק). אך לרוב כתיבתם אינה מתארת "תולדות" חיים, שהם קצרים מכדי שיהיה בהם את ניסיון החיים והפרספקטיבה שיש לכתיבה בוגרת. מכל מקום, מרבית השירה הצעירה בה נתקלתי עוסקת בהווה או בעבר קרוב. אבל משורר כאדלר, שנעוריו חלפו, וחוויותיו נושאות חמישה או ששה עשרות שנים, וכוללות גם פרקים כאובים ומרכזיים בהיסטוריה הלאומית – זה כבר "סיפור אחר".

​

ירושלים בין עבר פרטי להווה כללי

​

שירי אדלר, שעניינם ירושלים, מתפצלים לשני סוגים, לפחות. שלושת הראשונים בספר מרחיבים את תמונת הגעגועים והאהבה לעבר. לכאורה הם תמימים ונטולי מסר או ביקורת פוליטית, או שהביקורת מעודנת ונחבאת היטב. למשל השיר "ראיתי רכבת נוסעת" (עמ' 24), המשתלב גם בזיכרונותיו על אביו ומתאר ארוע דרמטי מחד ותמים לכאורה מאידך, על רכבת שאיבדה את בלמיה ופרצה את חומת האבנים לעבר מלון קינג דיויד. מועד האירוע אינו ידוע, אך הניסוח הישן של שם המלון (אחר כך הוא יקרא בספר מלון המלך דוד) מרמז על ימי המנדט, שלקראת סיומם נולד המשורר.

​

במקביל זהו שיר על ימי התום הביטחון, שבהליכה כילד קטן יד ביד עם אביו בירושלים,  בשבת, שאף בה יש כדי להרגיעו, מאחר שרכבות לא נוסעות בשבת ולא יכולות לאבד את בלמיהן. וכך העיר האב והשבת הופכים לאחדות אחת של ביטחון ושלווה שהתקיימה בעבר. אם כן, מה מצא המשורר, שחי בירושלים, להיזכר דווקא בסיפור הרכבת שפרצה את המעצור האחרון? שמא יש לפרש את השיר גם כ"סיפור-נבואי", בדיעבד, לאקט הטרור היהודי-ימיני שעתיד היה להתרחש במלון קינג דוד ב-1946, ואולי אף לתת בו משמעויות ישראליות מאוחרות הרבה יותר, על אובדן בלמים פוליטי, או חברתי, עכשווי?

​

לעומתו השיר "היו פה לפני" (עמ' 25) אכן מתאר את הליכתו בהווה, אך המתואר בעיר אינו בנייניה החדשים, אלא תפארתה מימי המנדט, כמו מלון המלך דוד, "בַּהֲדָרוֹ הֶחָבוּי, הַקּוֹלוֹנְיָאלִי". בתוך כך הוא מספר על בדידותו בה, המרמזת גם על תחושת זרות. וכאן גם נרמזת ביקורת על מה שהפכה העיר הזו להיות. הביקורת בולטת במיוחד בשיר "בית מידות" (עמ' 26) שבו סיפורו של בניין ערבי בעל עבר מפואר והווה עלוב (לאחר שעברה לידי קק"ל) משמש אילוסטרציה להידרדרות בעיר, שזכורה לו מימי ילדותו כ"הרואית", וכיום פושה בה, או בחלקיה הערביים, הזנחה ומוות. שיר זה שייך אם כן גם לסוג השני של שירי ירושלים העוסק בהווה, בנימה ביקורתית שכרגיל היא מעודנת מתחת לציפוי של סיפורים קטנים.

​

שירים מסוג שני מופיעים בעיקר תחת השער "חומות". באחד מהם אי אפשר לטעות: "החומה השניה" (עמ' 93) היא חומת ההפרדה שנבנתה בשל הפיגועים, באינתיפאדת אל-אקצא. ברי למשורר, כי ההשוואה בינה לחומת העיר העתיקה מופרכת: אמנם שתיהן מוארות, הוא אומר, אך "מְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת". חומת העיר העתיקה היא רק תפאורה, כמו אינה אמיתית, ודאי שאינה משמשת מחסום, ולפחות לכאורה לא מנעה את איחודה של העיר. בדומה לכך, בשיר "תפר" (עמ' 85), שיש בו בו-זמנית גם אופטימיות וגם פסימיות, המשורר חולם (כמעין "חזון נביאים") על שיבתו של דו-קיום יהודי ערבי, שיתגשם במשחק משותף בכדור שלג בחורף, משחק שאין בו מנצחים ומפסידים, עליונים ותחתונים.   

​

ביקורת פוליטית בהשראה ירושלמית אפשר למצוא אפילו בשיר "תמים" נוסף, "ישעהו ליבוביץ" (עמ' 35), המתאר לכאורה רק את אורח חייו, כמי שהולך כמנהגו אל הספרייה הלאומית, בחורף ירושלמי, ואין הקורא למד על משמעותו הפוליטית של שיר זה, אלא בהגיעו לשורה האחרונה, כשליבוביץ, "נביא הזעם", צורח "אָמַרְתִּי לָכֶם", והקורא מבין שהוא צורח לא אי שם בימי חייו, אלא כעת, כשהמשורר רואה כיצד נבואתו, על הכיבוש המשחית, מתגשמת מול עיניו.

​

ומיד אחרי שיר זה שואב המשורר השראה מסרטו של פליני "והספינה שטה" (עמ' 36) אשר גם אותו אפשר לקרוא כפשוטו – כסיפור התרשמותו/חווייתו של המשורר מהסרט. דא-עקא שיש לסרט משמעויות פוליטיות וחברתיות ידועות, על החברה החומרנית, הדקדנטית השטחית-מלאכותית (כגלי פלסטיק) השוקעת והסובלת מעיוורון פוליטי וכהות חושים חברתית, ערב מלחמת העולם הראשונה. וראוי להזכיר כי השפעותיה של התקופה לא רק על העולם, אלא על גורל קהילות העם היהודי ואף על הישוב בארץ לאחר מכן, היו מרחיקות לכת. אפשר למתוח קו משווה בין כוונת הסרט למתרחש בישראל, ובפרט בירושלים כסמלה של ישראל, כמרכז השלטון, כסמל לקיטוב ולהקצנה דתית-לאומנית לעיוורון פוליטי וחברתי.         

​

ומאין תבוא הצלתה של ירושלים? בשיר "כשתבואו לירושלים" (עמ' 94) המשורר מבקש מתושבי החוף  - שהעיר תל אביב היא אולי סמלם המובהק, שיביאו עמם הרבה חול לכסות על הקדושה הצומחת בכל "חור" בירושלים, עד שלא נותר בה מקום לחילוניות. וברור שאין כוונתו לחול סתם, והרי חול אינו יכול לכסות ולהסתיר (שלא לומר – לקבור) קדושה. ברי שכוונתו לחולין. זוהי בקשה, שיש בה אף תחינה, להציל את העיר מהקצנתה הדתית ולהשיב לה את איזונה שאבד. עיר נורמלית הוא מבקש, ככל הערים הרגילות שיש בהן פשטות ושמחת חיים, ולא רק תרבות גבוהה, שתהיה כפי שהייתה עד ל"איחודה" עקבות מלחמת ששת הימים.

​

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם

הָבִיאוּ הַרְבֵּה חוֹל לְכַסּוֹת

אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁצּוֹמַחַת

מִכָּל סֶלַע מְחֹרָץ אוֹ בָּקוּעַ

מִכָּל אֶבֶן מְנֻקֶּדֶת בְּחֲזָזִיּוֹת וְטַחַב.

 

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם

אַל תָּבִיאוּ סְפָרִים

אַל תָּבִיאוּ דְּגָלִים

הָבִיאוּ גַּלִּים שׁוֹבָבִים

הָבִיאוּ יָם

כְּמוֹ שֶׁטֶּדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ

פַּעַם.

​

מקומם של שירי אדלר בשירת ירושלים החדשה

​

המוטיבים שבלטו לעין בשיריו של אדלר על ירושלים משתלבים בחלקם עם השירה עליה ובהשראתה, הנכתבת בידי משוררים שגדלו בעיר, להבדיל משיריהם של תושבי תל אביב, בייחוד חילוניים מובהקים (כמוני), הם מתקשים לחוש אהבה לעיר, שהייתה פעם יפה וצנועה, ואיבדה לפחות חלקית את נשמתה ואופייה המקוריים, לאחר שתפחה לממדי מטרופולין מפלצתית משהו, תוך השתלטות על אזורים שלא היו מעולם חלק ממנה ומעברה ההיסטורי, בנייה פראית חסרת חן, לצד הזנחה ועוני בחלק ניכר ממנה, עיר שהשתבש בה האיזון היפה שהיה בה בין חילוניים לבין דתיים שהקצינו, ושזוהתה כאינטלקטואלית בזכות מרכזיות האוניברסיטה שלה.

​

תופעות אלה עלולים לעורר אצל המשורר "הזר" ביקורת וריחוק, ללא הזדהות עמוקה עמה ונחמת ההתרפקות על חוויות חייו בה בעבר. בעיני המשורר הירושלמי הם יעוררו צער וכאב נוסטלגי, וחיפוש בעיר העכשווית, ומתוכם תבצבץ הביקורת. ודי להזכיר את שירו של עמיחי "ראש עיר" (אפרופו טדי קולק שנזכר קודם):

​

"עָצוּב לִהְיוֹת

רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?

נוֹרָא הוּא

מָה יַעֲשֶׂה בָּהּ?

יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.

 

וּבַלַּיְלָה יִקְרְבוּ אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב

אֶל הַבָּתִּים,

כְּמוֹ זְאֵבִים הַבָּאִים לְיִלֵּל עַל כְּלָבִים

שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי אָדָם.  

 

ראוי להוסיף כי אדלר, כמו משוררים ירושלמים נוספים, דוגמת אביחי קמחי (ששיריו על ירושלים מופיעים גם בגיליון זה), טרם נואש מירושלים, והוא תר בה, תוך כדי הליכה בה, אחר סימנים ליפי העבר ושימורו. ראוי לציין כי "תופעת ההליכה" בעיר ירושלים ובשכונותיה, כהתבוננות בעבר מול הווה, וזיהוי מאפייניה המגוונים והסותרים של העיר, היא מוטיב משותף לאדלר ולקמחי. אפשר למצוא אצלם ואצל משוררים נוספים, כבוד לאמונה דתית (אפשר גם בזכות הרקע הדתי של אדלר) לצד זיהוי רוחניות חילונית, שבאה לידי ביטוי בקיומה של השירה עצמה. והם מבקשים לאתר בעיר שיתוף פעולה וגשרים בין הקבוצות והתרבויות השונות (חילונים ודתיים, יהודים וערבים), בשעה שבפועל קיימים ביניהן מתחים אינהרנטיים ואף עימות אלים.