שמעון רוזנברג - על אשליית השלווה ועל הקרבה למוֹלֵךְ האידיאולוגיה

​

גיורא גריפל - "קִפּוּחַנֶפֶשׁ" 

הוצאת עיתון77, 2017

​

במוקד ספר שיריו היפה עד כאב של גיורא גריפל מצוי השער "קִפּוּחַנֶפֶשׁ", המעניק לספר את שמו, ולא בכדי (נוכח רוחב היריעה הפואטית שהספר פורס אאלץ לעסוק כמעט רק בו). שכן מוות שורה בו לאורכו ורוחבו, ותיאור המציאות העולה ממנו נורא ונטול תקווה. כמה מהתיאורים הדמיוניים שבו (בייחוד בשיר הראוי לשם " מבוך הצרצר", עמ' 66)  מביעים יפה את תפיסת עולמו הפוליטית החברתית של המשורר, ואף מזכירים לכותב שורות אלה את תיאורי הגיהינום באמנות, כמו בציורי ברויגל, בשירת דנטה, או בתיאור השאול במיתולוגיה היוונית. אולם, הגיהינום ומחשבות על מוות, מצויים גם בשגרה היומיומית, מוגשים בשלווה, המקדימה תפנית מפתיעה, עוכרת שלווה. כך בשיר הבא, שבשער הראשון (המכונה "הסקרנות שהרגה את החתול") נרמז באופן בו יתוארו הדברים בשער בו אעסוק:  

​

הַגֵּיהִנּוֹם נִרְאֶה כְּמוֹ בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ

יוֹם שַׁבָּת הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

טוּרֵי מִסְפָּרִים אָבִיב חַמִּים וְנוֹאָשׁ מַפְנֶה

אֶת גַּבּוֹ  הַטֵּלֵוִיזְיָה בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ  מַכְרִיזָה

עַל קֵץ הָעוֹלָם יוֹם אֶחָד...

...כָּל הַתַּאֲווֹת

הַחֲשָׁקִים הַיָּהֳרָה הַשִּׂנְאָה חַסְרַת הַפֵּשֶׁר

וְטוּרֵי הַמִּסְפָּרִים יִדְהֲרוּ דַּרְכֵּנוּ יַרְאוּ

לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ    

​

לצד זאת, מרבית "חומרי הגלם" בשירים אלה לקוחים הישר מהעולם המציאותי הקשה המתרחש כעת בעיקר באזורנו, והמשורר אף "מודה" שהם נכתבו בתקופה שקדמה למבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, ובמהלכו. ועם זאת המסופר בחלק מהשירים יכול להתאים גם למתרחש בסוריה, בעירק, ובכמה ממדינות אפריקה, ובזמנים אחרים בכל מקום אחר בעולם. גם ההימנעות ממתן שמות לשירים בשער זה (למעט אחד), וגם הניתוק מהקונקרטי והמקומי במרבית השירים מסייע לאווירה ה"קוסמופוליטית" שבהם.

תחושה של בהילות ניכרת בקריאת חלק ניכר מהשירים הן בשער זה והן גם בכמה מקומות אחרים. מצוי בהם קצב מהיר, מואץ לכדי חוסר נשימה, באמצעות ויתור על סימני פיסוק, ומיעוט מקומות לעצירה, כגון אי הפרדה לבתים. השירים ברובם קצרים, ולכן מרגע שפותח הקורא הוא דוהר בהם כלפי מטה אל סיומם, עוד בטרם הספיק לעכל אותם, כך שמתבקש מיד לשוב ולקרוא בהם, כדי לברר: "מה החמצתי?" ויש מה להחמיץ.. כמו את העובדה הברורה שבדרך כלל השירים מרובדים במשמעויות ותובנות, ואינם רק טעונים ברגש עז.     

בשירים רבים נעזר המשורר ב"תרמית" השירים פותחים במשפט או ביטוי פסטורלי קצר  האמור להשרות שלווה, או בביטוי כזה השזור בגוף השיר. כעבור כמה שירים כאלה נעשה הקורא מנוסה, ולומד לזהות, כמו צופה בסרטי מתח, אימה, או מלחמה (כדוגמת "צייד הצבאים"), שהשלווה היא אות אזהרה, סימן מעיד, שמשהו רע עומד להתרחש. בכך היא הופכת לאמצעי להעצמת הדרמה, ברגע בו חל המהפך. גם בכך השיר משמש ראי למציאות בה אנו חיים: עלינו תמיד לצפות לסערה שאחרי השקט.  

תבניות סגנוניות אלה מעצימות את תחושת ההלם, האובדן, המוות ובעיקר את הייאוש הנובע ממעגל דמים חסר מוצא ועתיד נטול תקווה. הדבר ניכר היטב בשיר "פרפטום מובילה" (עמ' 65), ששמו  אינו מעיד על תוכנו, אלא על מעגליות, סגורה וחסרת מוצא. חלק ניכר מהשורות מסתיים במילה הפותחת משפט חדש, וללא הפרדה מקודמו, הוא ממשיך בשורה הבאה. כך נפרשת שורה של אירועים ומצבים, הנובעים זה מזה, מובילים זה אל זה, להידרדרות מהירה לקראת אסון, אלימות קשה, דם ומוות. וגם אם בין ההתרחשויות לא קיים תמיד קשר לוגי, או רצף של סיפור, עדיין המתואר מקיף הוויה מוכרת, ישראלית-פלסטינית, שבמחזוריות כמעט קבועה מניעה את עצמה שוב ושוב. השיר פותח ומסיים בתיאור שורת נמלים וחול, לכאורה מדובר בתיאור טבע שליו, אבל נוכח תוכן השיר נקל לדמיין את הנמלים כפצועות, ואת קינן ההרוס, לאחר שדרכה עליהם רגל גסה שאת עוצמתה אינן  יכולות לשער:

​

"שׁוּרַת הַנְּמָלִים

הַחוֹל

הַדָּם הַקָּרוּשׁ הַחֹר

הַפֶּה הַנִּפְעָר הַמַּבָּט

הַקָּפוּא הַבָּתִּים הַקּוֹרְסִים הָאֶצְבַּע

הַסּוֹחֶטֶת הַהֶדֶק הַנּוֹקֵשׁ הַמְּפַקֵּד הַמַּחָ"ט אַלּוּף הַפִּקּוּד

שִׂיחַת הַטֶּלֶפוֹן הַמַּזְכִּירָה

רֹאשׁ הַלִּשְׁכָּה סְגָן הַשַּׂר הַשַּׂר

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

הַיְּשִׁיבָה

הַהֲמוֹנִים הַזּוֹעֲקִים קְרִיאוֹת

הַזַּעַם הָאֶגְרוֹפִים הַקְּמוּצִים

הַשְּׁמָשׁוֹת הַמְּנֻפָּצוֹת כּוֹתְרוֹת

הָעִתּוֹן צֶלַע הָהָר הַיֶּלֶד הַגּוּף הֶחָנוּק

הַזּוֹעֵק הַשָּׂרוּף הָרֶכֶב הָעוֹצֵר

בַּחֲרִיקָה הַנְּעָרִים

כִּתְמֵי הַדָּם הַחוֹל

שׁוּרַת הַנְּמָלִים הַלְּחִישָׁה

הַמַּבַּט

הַקּוֹפֵא

​

יסוד מטעה, היוצר אשליה של שלווה המופרת מניה וביה מצוי גם בשירים בעלי תבנית קלאסית (בתים מרובעים, משקל וחריזה). באחד השירים היפים ביותר, הוא "מבוך הצרצר" (כיניתיו כך על שם ביטוי/מוטיב חוזר בו), מתערבבת האימה והמוות בתיאורים כמו–פסטורליים, שחלקם מסתירים מיד אחריהם הפתעה מרה, והפסטורליה מתגלה כאשליה מסוכנת.  

כך, השיר פותח בביטוי בן שתי המלים "הערב ירד" אך מיד אחריו מתרחשת סופה, השמיים נוטפים דם ואש. והוא מסתיים במות "נַעֲרִי", שאין לו כל סיכוי ותקווה לצאת בחיים ממלכודת המוות, המתוארת כעולם שטני, כגיהינום, הוא "מבוך הצרצר". והנורא מכל הוא, שהדובר הוא המפתה את "נערו" – קרי את ילדו! – להכנס אליו, כשגם הדובר נכנס עמו, בידיעה ברורה מה מצפה להם: "הִכָּנֵס הִכָּנֵס אַל חֲשָׁשׁ נַעֲרִי זֶה הַזְּמַן לְגַלּוֹת אֶת מְבוֹך הַצְּרָצַר". הפיתוי להכנס מועצם בתיאורו המקום כשליו ופסטורלי, שלכאורה מי שנמצאים בו אינם מסוגלים לפגוע בנכנס, אלא שהם שדים. אולי אלה "שדי הנפש", או "שדי האמונה", שהכתיבה את דרך חייהם של הדובר ובנו, ושלחה אותם למות:

​

בִּמְבוֹךְ הַצְּרָצַר דְּמָמָה אֲפֵלָה

וְרוּחַ טוֹבָה מְלַחֶשֶׁת...

וְכָל הַשֵּׁדִים רַכִּים וּכְנוּעִים

נָמִים אֶת שְׁנָתָם הַרוֹגַעַת.

...נַעֲרִי הֶהָרוּג נַעֲרִי הַשָּׂרוּף

נַעֲרִי הַנּוֹשֵׁם אֵשׁ וְדָם וְעָפָר

תַּן לִי יָד וַנֵּלֶךְ וְנַגִּיעַ עַד כְּלוֹת

עַד לִבּוֹ הַדּוֹמֵם שֶׁל מְבוֹךְ הַצְּרָצַר  

​

כך משמש הבן גם סמל ל"קולקטיב" של לוחמים צעירים, הבנים של "כולנו", הנכנסים למלכודת מוות באחת מזירות הקרב, בעבר או בהווה, כאן או בכל מקום אחר, בעידוד החברה המגויסת, המגייסת את ההורים לשלוח את ילדיה למלחמה, ומכל מקום להתנדב לצאת למשימה, או לאזור שסכנת הקיום בו ידועה מראש.   

גם בשיר הפותח שער זה (עמ' 63), רגע לאחר הפתיחה הפסטורלית : "עָנָן מְשׁוֹטֵט/אַיֶּלֶת תּוֹעָה", כבר "רוּחוֹת מִלְחָמָה בַּאֲוִיר/מֵעוֹלָם לֹא נִרְאֶה הָעוֹלָם בָּאָבִיב/כָּל כָּךְ אַוְרִירִי וְשָׁבִיר". תרמית! יזדעק הקורא: האמנם מעולם לא נראה כך העולם באביב? האם לא היו מלחמות נוראות באביב? אבל התרמית היא עיקר עניינו של השיר. לא מה שנראה הוא מה מתרחש בפועל. וממילא האביב האוורירי הוא שביר. האווריריות, קרי הקלילות, אינה "חסינה". כך גם חיינו הנוחים, הם אשליה (ובניגוד לכך, לכאורה, גם השיר הפותח ללא כחל וסרק במילים "קַל לָמוּת", וגם מסיים בהן, מתאר קיץ פסטורלי יפה, כזמן המתאים לאהבה, שאין זה "הגיוני" למות בו, עמ' 69). והסיום הוא חסר תקווה: המשורר כמו פוכר ידיו, ואין לו אל מי לפנות, לא לאל, לא לחבר, לא לבת קול שתקשיב, וכמובן שגם הצר והמענה אינם נענים לקריאת מצוקתו.  

באחד משיאיה הקשים של תרמית זו נפתח השיר בתמונת שלווה של "שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד   יְלָדִים שְׂרוּעִים עַל הַחוֹף" (עמ' 68), אולם רמז עוכר שלוה מתחבא במספרם של הילדים, ועד מהרה מתברר כי הם מתים, קרועים, כמו לוויתנים או דולפינים שתעו בדרך, "אוּלַי הִתְקַלְקֵל לָהֶם הַסּוֹנָר", אולי נמשכו למקום מותם בידי "חֲלִילָן". והשיר כמעט בכל משפט נורא נוקט בשפת "נוף" שליו ונקי: "הַמַּיִם שׁוֹטְפִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם" וחוזר ומסיים בתמונה "נורמלית", המרמזת על מעשי האהבה שאפשרו לברוא את הילדים, וכאילו לא קרה להם הדבר הנורא של מוות המוני, פרי ה"טעות", או קלות הדעת, שגרמה לחברה – להורים  - להזמין את האויב, הוא ה"חלילן", המוביל כמלאך המוות את הילדים.

בשני שירים אחרים משמש בתפקיד זה התליין, המתואר אף כ"אחיו" של הדובר, המחבק אותו ומזמין אותו לראות "מִמָּה עָשׂוּי הָעוֹלָם", ובמשתמע הוא יוכל לעשות בו כחפצו (עמ' 73), בשיר אחר (עמ' 72) הדובר משמש בעצמו כמעין תליין, הנועץ סכין במרואיין (או נחקר?). הם, וכמותם החלילן, משמשים גם אמצעי להעצמת האירוניה המושחזת והסרקזם, לחיזוק האמירה שאין ולא יכולה להיות הצדקה להרג, וודאי לא להרג ילדים, ולהפיכתם לקורבנותיה התמימים של חברה לוחמנית, שבויה באידאולוגיה ואמונה פנטית בצדקתה. והרי תחושת הצדק הפנטי היא המוליכה לעוד ועוד הרג בשני הצדדים (אך דומה שהסרקזם והלעג מופנה כלפי הצד הישראלי ובעיקר המתנחלים).

​

אֵין לְךָ מֻשָּׂג כַּמָּה

אֲנִי צוֹדֵק אָמַרְתִּי אֲנִי

נָחוּשׁ אֲנִי נִזְעַם אֲנִי

פָּצוּעַ וְנִסְעָר אֲבָל מֵעַל

לַכֹּל אֲנִי צוֹדֵק וְהַיֶּלֶד

הַמֵּת נִסְתַּתְּמוּ  טַעֲנוֹתָיו

וְלֹא אָמַר דָּבָר (עמ' 79)

​

באותו עמוד, בהיפוך הכוונה הדתית, הוא מבקש מאלוהים היקר, המוכר גם כ"אל נקם", שלא ינקום את מותו של הילד, ומרמז בכך על הבטוי "נקמת ילד קטן לא ברא השטן" ומכאן צא ולמד מהו בעיניו טיבו של אותו אלוהים, המגויס למעשה כתליין, ושבקשת המשורר נובעת מההכרה הרציונלית שנקמה אינה פותרת דבר, אלא פותחת עוד ועוד מעגלי נקמה והרג, אשר חוללו המבוגרים הפנטים ה"צודקים", ולא רק "אצלנו" (קרי באגף מאוד מסוים בציבור הישראלי, בעיקר בקרב חלק מהמתנחלים).  

​

עֲשֵׂה לִי  טוֹבָה

אֱלהִים יָקָר

וְאַל תִּקֹּם אֶת דָּמוֹ  

​

***

לא לחינם נקרא השער בו בחרתי לעסוק בשם המקורי והמיוחד קיפוחנפש. והרי  יכול היה להיקרא בפשטות "שער המוות", או "שער ההריגה". ולא הייתי נכנס לעובי הקורה של עניין זה, אלמלא נמצא בו רעיון מרכזי, למעשה תפיסת עולם שלמה, העומדת מאחורי כוונת השירים. הוא מעניק משמעות נוספת ונוראה העושה שימוש מושכל בהיפוך הכוונה ל"פיקוח נפש", שאם פיקוח מבקש לומר שיש לשמור בכל מחיר על החיים, ושמדובר במצווה הומנית מרכזית בחיי אדם, כל אדם, הרי קיפוח מצביע על כוונה זדונית. המילה קיפוח העומדת בפני עצמה משמעה אפליה מכוונת של אדם, וקיפוח חיים הוא לא רק אובדן חיים אלא מעשה מכוון של גרימת מוות, של זילות וחוסר כבוד לחיי האדם. לכן לטעמי היה ראוי לתרגם את שמו ל-Deprivation of the soul בעוד שהמשורר בחר ב"to lose a soul" המחמיץ את משמעותו הזדונית. אולי משום שביקש בשם זה להרחיב ולכלול בו גם משמעות לא זדונית, הנכונה יותר לשעריו האחרים של הספר.  

המשמעות השניה של קיפוח נפש מצויה בכך שאין מדובר רק בקיפוח חיים. שהרי הנפש היא לא רק דם. היא מקומו הסמלי של ערכי האדם, המצפון, המוסר. ומי שקיפח את נפשו אינו רק מי שמת. הוא גם מי שגרם למותם של אחרים. לא רק של אויביו, גם של אהוביו.

אמנם, לכאורה אין אדם מזלזל בחיי הקרובים והיקרים לו, וודאי שאין הוא מוכן להקריב את חיי ילדיו. ובכל זאת ראינו בכמה מהשירים שהילדים הם הקורבנות העיקריים לחוסר "מצפן" מוסרי. והאם אין אנו מקריבים את חיי ילדינו – בהתבגרם - כשאנו שולחים אותם להילחם במלחמה ובמקומות "מקודשים", בשעה שיש לחלקנו ספק לגבי ההכרח והזכות להיות בהם ולהילחם למענם? ומה היא הבחירה של חלק מהישראלים לחיות עם ילדיהם בשטחים, בידיעה שאורבת בהם סכנה? ב"מבוך הצרצר"? ושמא מבוך הצרצר הוא ישראל כולה? וכעת גם חלקים ניכרים מהמזרח התיכון?

ברי כי שירי שער זה עוסקים בדילמה מוסרית שהיא פוליטית במובן העמוק של המילה, למעשה אפשר להגדירם כאנטי-פוליטיים, בעלי יסוד פציפיסטי, שירי מחאה, החותרים כנגד תרבות אנושית ואף נגד רבדים קמאיים, אלימים, בנפש האדם. אולם יש בהם גם יסוד לירי רב, רגש מעודן לצד כאב עמוק. אם יש בהם זעקה, היא אינה צווחת. חלקם נמנעים מלהטיח בפני הקורא את עמדתו של המשורר, אינם מרודדים לכלל פמפלט פוליטי, ואינם גוזרים בהכרח משמעויות קונקרטיות צרות. כך, המשורר אינו נוקט עמדה בשאלת ה"סכסוך", אינו מצדד או מצדיק צד זה או אחר. אלא  מבקש שנשאב משיריו משמעויות כלל-אנושיות, "אוניברסליות", הפוסלות כל שפיכות דמים, ואינן מוכנות לקבל את המוות "על קידוש השם", למען רעיון ואמונה כל שהם.

 

​