דן אלבו

​

​

דברים אחדים על "עכשיו הזמן לומר אמת"

​

ספרה השלישי של חני שטרנברג, "עכשיו הזמן לומר אמת" (גוונים, 2009), פותח בשיר מכונן המוליך כאלומת אור לשאר שירי הספר. שטרנברג מתמסרת למה שהנפש דוחפת אותה לעשות, והתוצאה היא ספר מרשים, מלא שירים יפים וכואבים. חיטוט בפצע יכול להגיר פרצי דם, אך ריפויו אינו אפשרי בלא לשפשף אותו באופן נמרץ בפד חיטוי טבול בנוזל אלכוהולי - אנטיביוטי תחילה. אכן, יש ושירה משקפת פעולת חיטוי ושפשוף נמרץ בזיכרון.   

השיר הראשון "אבי" מדמה את אביה לסיזיפוס ולמשה רבנו בה בעת, יש בו התרפקות על ילדוּת עטופת חסד ואהבה על אב ש"נגזר" עליו לעבוד ללא קץ, אב שנגזר עליו לגרור את חייו לבדו מהבית לעבודה וחזרה מידי יום ביומו, כמו היה איש מקולל. יש ואנו חשים אהבה לבן משפחה, גם כשנותרים בנו, אך רסיסי זיכרונות ילדות לְצִדּוֹ. יש וְאֵינֶנּוּ מעיזים לפגוש את הילד הפגוע והשברירי הזה השוכן בתוכנו, במשך עשרות שנים וביום אחד בלא התראה, סבלו נגלה לעינינו וקולו נשמע, כפצוע בשדה קרב, הקורא לעזרה. כולנו חווינו זמנים של קושי או אי הבנה ביחסינו עם בני משפחה יקרים או עם חברי ילדות, שעמם שיחקנו בחצר בית הספר או בפינת הרחוב הסמוכה לבית. רבים מאתנו גם חוו פגיעה או טראומה מאותן מערכות יחסים. כדי להגן על עצמנו אנו נוטים להדחיק את החוויות הללו פנימה אל המעמקים. בשלב מסוים, המסכות הדקיקות שעטינו, מכבידות מדי, ואנו נאלצים לומר לעצמנו, לאחר התלבטות ארוכת שנים ואולי ברגע של פיקחון מבוהל: "עכשיו הזמן לומר אמת". אמירת אמת, יכולה להיות קשה ומעיקה יותר מאמירת שקר. עבור אדם  פגוע, מופנם, או ביישן, שהעדיף כל חייו להימצא מאחורי הקלעים על פני קדמת הבמה, שהעדיף להימצא בצל מאשר מול פני אור הזרקורים - אמירת אמת יכולה להיות מייסרת כְּעַיִן הנחשפת באחת, לאור מסנוור. ועם זאת, אמירת אמת יכולה להיות גם משחררת ומקלה כְּסַבָּל שנשא לאורך דרך ארוכה משא כבד, וברגע פריקתו, הוא חש בלבו ובריאותיו הקלה גדולה.

​

אבי

הָלוֹךְ וָשׁוֹב נָסַע אָבִי בָּאוֹטוֹבּוּס

מֵהַבַּיִת לָעֲבוֹדָה, מֵהָעֲבוֹדָה לַבַּיִת,

סִיזִיפוּס מוֹדֶרְנִי, מֹשֶׁה חָדָשׁ

עֹלֶה וְיוֹרֵד בְּגֶרֶם מַדְרְגוֹת עָשׂוּי מַתֶּכֶת

נוֹשֵׂא בְּתִיקוֹ לוּחוֹת שְׁבוּרִים שֶׁל אֶבֶן

שֶׁחֲקוּקָה בָּהֶם עֶשֶׂר פְּעָמִים

הַמִּלָּה "אַהֲבָה".

​

האב הוא גם סיזיפוס וגם משה רבנו, גם מלך מקולל וגם נביא הנביאים נביא האהבה הצרופה והמוחלטת. לְּפִי הַמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית, על סִיזִיפוּס מֶלֶךְ קוֹרִינְתוֹס, נִגְזַר לְגַלְגֵּל בַּשְּׁאוֹל לָעַד בְּמַעֲלֶה הַגִּבְעָה סֶלַע. יש גם את מבטו של קאמי על סיזיפוס, שנידון לחיים של סבל לא נגמר, סבל החוזר על עצמו באופן מעגלי, כמטפורה לחייהם של אנשים העובדים באופן משמים ושגרתי במשרדים ובבתי חרושת, תוך השלמה מתמיהה עם סבלם היום יומי. הרגע הטראגי ביותר לתפיסתו של קאמי הוא בזמן ההליכה של סיזיפוס חזרה אל תחתית ההר - כאשר הוא מעמיק להבין, שאין סוף ואין התחלה, הגם שסיים את משימתו, אותה המשימה עוד לא התחילה. כך נגזר על אביה לצאת מידי יום לעבודה להביא שכר ופרנסה לבני ביתו. ובתיקו שני לוחות שבורים, אשר רשומה בהם דיברה אחת ויחידה. במקום עשר דיברות שעניינן רחב יריעה, על הלוח שהוריד אביה מן השמיים, רשומה עשר פעמים המילה "אהבה". בשיר זה, יש ניסיון לתת שם לצער, לתת בו סימן. בכדי שנוכל לכאוב אִתָּהּ את צערה על צערו של אביה. בחלקו הראשון של הספר, היא משוררת על אביה אמה וסבתה. השיר השני עוסק בסבתה, בְּאִמָּהּ ובה.

 

שושלת נשית

 

1.

סָבָתִי נִפְטְרָה צְעִירָה מִדַּי

לִפְנֵי לְפָנַי שֶׁהִסְפִּיקָה לָטַעַת דֵּי בִּטָּחוֹן בְּאִמִּי

שֶׁגַּם הִיא בְּתוֹרָהּ לֹא הִסְפִּיקָה.

זוֹ לְצַד זוֹ הֻנַּחְנוּ

שְׁלֹשָׁה חֲרוּזִים שְׁבוּרִים, סְדוּקִים,

עַל חוּט דַּק, קָרוּעַ.

אֵלָא שֶׁבְּיוֹם אֶחָד בְּבַגְרוּתִי,

זִנְּקָה פִּתְאוֹם מִתּוֹךְ רֹאשִׁי הַכּוֹאֵב

אִשָּׁה אִשָּׁהּ חֲמוּשָׁה,

וְהִתְחִילָה לָשִׁיר בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

שִׁיר מִלְחָמָה

פָּרוּעַ.

 

2.

מֵאָז נִגְדְּעוּ סִפּוּרֵי אִמָּהוֹתַי

נִגְדַּע גַּם סִפּוּרִי.

וְהֵחֵל מְגַדֵּל שָׁרְשֵׁי אֲוִיר.

לָאַחֲרוֹנָה דִּמִּיתִי,

נִמְצְאָה לוֹ פִּסַּת קַרְקַע,

אַךְ גַּם הִיא, מִסְתַּבֵּר,

תְּלוּיָה בָּאֲוִיר.

 

3.

עוֹד מְעַט רָאִיָּתִי תִּתְחַדֵּד

כְּמוֹ רְאִיָּה שֶׁל עוֹף לַיְלָה דּוֹרֵס,

וְאַבְחִין  בִּקְרָעַי הַפְּזוּרִים עַל הַחוֹף

וְאֶאֱסֹף אוֹתָם וְאֶתְפֹּר

עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ וְיֵהָפְכוּ לְחֻפָּה

מֵעַל לָרֹאשׁ.

 

הדמויות בספר מורות כי באמירת אמת עכשיו, יש בכוונתה לחדול ממראית העין ומהאופטימיות הצברית הרווחת, המשדרת איזה חוסן פסיכולוגי מדומה, נטול היסוסים וספקות, נטול חמיצות ומרירות העשויים להעכיר את נפלאות החלום הציוני המוגשם כאן, או את האמונה התמימה בצדקת הדרך. בקיצור, הספר עוסק באמת של השקר, בחקר האידיליה המושלת בחיינו, ובעריכת חשבון נפש פנימי נוקב בין אמת ושקר.

הגלותיות והרדיפות האנטישמיות שליוו אותה, מוקעות באמצעות האידיאליזציה של הילידות. הצבריות האופטימית היהירה והבוטחת בעצמה מוצבת מול הפחדנות הגלותית של הורינו, סבינו וסבתותינו. ועם זאת, למרות כל הלחצים הפסיכולוגיים והאידיאיים, המשוררת רואה עצמה כיהודייה. בלא משים וללא אומר מופנית אצבע מאשימה כלפי הורינו, סבינו וסבתותינו. בשקט אלים נגזר על אבותינו להיות היפוכו של הצבר הפרוטגוניסט בעלילה הדברים ההיסטורית.

​

בשיר, "שני שירים בעקבות סילביה פלאת' " היא כותבת:

 

"אֶתְמוֹל קָרָאתִי עַד שָׁעָה מְאֻחֶרֶת/  בְּשִׁירֶיהָ הַמְּאֻחָרִים שֶׁל סִילְבִיָּה פְּלַאת'// וְעַכְשָׁו גַּם אֲנִי מַקְפִּידָה,  כָּמוֹהָ,  / עַל מִבְנֶה שֶׁל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.// רַק לָמוּת אֵינֶנִּי רוֹצָה כָּמוֹהָ,/ יְהוּדִיָּה שֶׁכְּמוֹתִי, מִתְעַקֶּשֶׁת לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת" : (עמ' 84).

 

שטרנברג מתכתבת עם שירה הידוע של סילביה פלאת: Daddy שנכתב זמן קצר לפני התאבדותה, אשר ראה אור לראשונה בספר "אריאל" בשנת 1965. בשיר זה, העוסק ביחסיה עם אביה, שנפטר בהיותה בת שמונה, היא מנופפת בזהותה היהודית. שטרנברג כמותה, ללא התפתלויות, מזדהה כיהודייה (יְהוּדִיָּה שֶׁכְּמוֹתִי) היסוד היהודי בזהותה מקבל משנה תוקף, בשירה ערב ראש השנה תשס"ה.

​

לֹא שָׁכַחְתִּי אֵיךְ

בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם,

בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר,

בָּקְעָה מֵחַלּוֹנוֹתָיו הַפְּתוּחִים

שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל יַלְדוּתִי

שִׁירַת "וְטַהֵר לִבֵּנוּ"

וְאֵיךְ,  לְעִתִּים,

בָּא מִתְפַּלֵּל וּבִקֵּשׁ מֵאָבִי

שֶׁיִּהְיֶה עֲשִׂירִי לַמִּנְיָן.

אֲנַחְנוּ, פְּלִיטִים בְּנֵי פְּלִיטִים,

הִתְנַחַלְנוּ בְּדִירַת שְׁנֵי חֲדָרִים וְהוֹל

שֶׁל "שִׁכּוּן עוֹבְדִים"

​

...

נִשְׁאֲרָה גַּם תְּמוּנָה:

אֲחוֹתִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַכְּבִישׁ,

בִּשְׁעַת מְנוּחָה,

לְבוּשָׁה חֻלְצָה לְבָנָה רְקוּמָה,

עַל רֹאשָׁהּ זֵר,

אֲבָל פָּנֶיהָ חֲמוּצוֹת

כְּאִלּוּ אָכְלָה מַשֶּׁהוּ מַר

כְּאִלּוּ הִיא כְּבָר יוֹדַעַת

אֶת מַה שֶׁלִּי יִוָּדַע

רַק יוֹתֵר מְאֻחָר:

שֶׁנִּתְלַשְׁנוּ,

שֶׁנֶּעֱקַרְנוּ,

שֶׁעֲבָרֵנוּ נִמְחַק.

(ע' 88-87)

 

מנקודת ראותה של הדוברת זהו רגע של חג, רגע של מתן עדיפות לאמת, זהו גם רגע של חשבון-נפש היסטורי וביוגרפי מעין "כל נדרי" ציוני, שבו המשוררת בוחנת את עצמה, מיום לידתה ומעבר לו מיום לידת אמה וסבתה. המשוררת קוראת תיגר על הרעיון הדומיננטי בחברה הסובבת על מערך המסכות והמוסכמות של מדינה יהודית ודמוקרטית, הזוהרת בגאון, בלבבות כל אזרחיה.

 

מֵאָז נִגְדְּעוּ סִפּוּרֵי אִמָּהוֹתַי / נִגְדַּע גַּם סִפּוּרִי. / וְהֵחֵל מְגַדֵּל שָׁרְשֵׁי אֲוִיר. / לָאַחֲרוֹנָה דִּמִּיתִי, / נִמְצְאָה לוֹ פִּסַּת קַרְקַע, / אַךְ גַּם הִיא, מִסְתַּבֵּר, / תְּלוּיָה בָּאֲוִיר.

 

ובכן לא ניתן להצמיח שורשים ולהשתרש באדמת המולדת, בלא להתיר לסיפוריהן הטרגי של אמה וסבתה להחמיץ את הלב ואת הרוח הנושב מתחת לנחיריים. המשוררת מציעה נוסחה עדיפה, כאב ושמחה יחדיו, כדי לאפשר להצמיח שורשי אמת בקרקע. הספר משקף את האומץ המנטאלי, להביט אחורה כדי להשתחרר ממוראות השואה והשלכותיה על הדור השני, שחי לא אחת, לצד הורים מיוסרים ופגועים, שהנחילו לילדיהם שלא במתכוון את פצעיהם.