דן אלבו

​

​

לִצְעֹד לְעֵבֶר שְׂדוֹת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלִים

 

תְּחִלָּה, אַתָּה צוֹעֵד בְּכִוּוּן אֶחָד עִם כָּל הָאֲנָשִׁים,

מְנַסֶּה בַּחֲרִיצוּת כְּכֻלָּם לְהִתְגַּנֵּב דֶּרֶךְ צַמְרוֹת הַתְּמָרִים

אֶל לְטִיפוֹת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָרַכּוֹת

וְאֵיפְשֶׁהוּ בְּרֶגַע מְסֻיָּם,

אַתָּה מַתְחִיל לִצְעֹד לְעֵבֶר שְׂדוֹת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלִים,

לְכַבּוֹת, אֶת הַלֶּהָבוֹת הַבּוֹעֲרוֹת אוֹתְךָ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן,

לוֹמַר לְעַצְמְךָ, דְּבַר מַה כּוֹאֵב.

 

*ניתוח השיר בתחתית העמוד

​

הֶחָלָל שֶׁהוֹתַרְתְּ בִּי

​

הֶחָלָל שֶׁהוֹתַרְתְּ בִּי

מַנִּיחַ  צִיצִיּוֹתָיו אַפִּילוֹ בַּשָּׁמַיִם.

כַּמָּה קָרוֹב יֵשׁ לְהִתְקָרֵב,

כְּדֵי שֶׁלַּקִּרְבָה תְּהֵא בֶּאֱמֶת מַשְׁמָעוּת

בָּרְגָעִים הַנּוֹטִים לְהִבָּלַע בַּחֲמִימוּת בְּחֵיקֵנוּ,

כִּלְקוּטַת אוֹר דַּקִּיקָה בַּצֵּל?

 

 

טִבְעָן שֶׁל מִלִּים

 

רְצוֹנָן שֶׁל מִלִּים בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הוּא:

לַעֲלוֹת הַשָּׁמַיְמָה.

מֵרֹב דִּבּוּר,

מִּלִּים נִשְׁחָקוֹת כְּמוֹ שְׂפָתוֹן עַל שְׂפָתַיִם,

לְפִיכָךְ רָאוּי לִמְשֹׁחַ אוֹתָן בְּלִיפְּסגְּלוֹס,

צֶבַע דְּבַשׁ־אַרְגָּמָן עָמֹק

פְּגָמִים לְהַסְתִּיר בְּקוֹנְסִילֶר,

בִּמְקוֹם מֵיְיק־אָפּ מְשַׁזֵּף טִבְעִי בְּצֶבַע חוּם עָמֹק

לִמְרֹחַ סֹמֶק וָרֹד רַךְ עַל לְחַיֵּיהֶן,

קַו תּוֹחֵם לָרִיסִים הָעֶלְיוֹנִים בְּצֶבַע אָפֹר

צְלָלִית תְּכוּלָה-לְבָנָה מִתַּחַת לַגַּבּוֹת

בְּנַצְנַצִים כְּסוּפִים

כְּדֵי לְהַעֲנִיק אֵיזוֹ נִימַת תִּפְאֶרֶת לַחֲלוֹמוֹתֵינוּ

תְּנוּעָהלְמִלֹּתֵינוּ הָעֲצֵלוֹת,

יֹפִי מְסֻיָּם שֶׁחָסֵר לְחָמְרֵי הַחַיִּים הָרַכִּים.

​

​

​

על "לצעוד לעבר שדות האש הגדולים"

​

גם בשיר הזה מתוארת הליכת המשורר, אך בניגוד להליכתם של קמחי ושל רומם, היוצאים בהליכתם מהפרט אל הכלל, בשירו של אלבו התנועה היא הפוכה: תחילה הוא צועד עם כולם, וברגע מסוים הוא פונה  אל תוך עצמו וכאבו הפנימי, ועוזב את האחרים.

השיר מתאר את כל מי שמעצם טבעו הוא שונה מהכלל ואינו "מיישר קו" עם הכלל. ככל הנראה מדובר באדם יוצר, אמן, המזהה את כאבו ויודע לומר לעצמו, לספר או  "להגדיר" באמצעים לוגיים או רגשיים מהו הכאב שהוא חש.

השיר פונה אל נמען, "אתה", אך סביר שהנמען הוא הדובר, או המשורר, שבתחילת דרכו מתואר כאחד מ"כולם". אבל בשעה שהוא צועד  כמותם ובדרכם, הוא  מגלה שאיננו כמו כולם ואינו מזדהה עם דרכם, והוא עושה זאת יותר מהכרח מאשר מבחירה. הכרח זה הוא  האש בוערת. רגע הזיהוי שלה הוא המבחין בין הנמען ליתר האנשים, עושה אותו ייחודי ומעצב את חייו, תודעתו ואת מודעותו לדבר החשוב ביותר בחייו. 

אמנם השיר נוקט בזמן הווה, כאילו ההתרחשות היא ברגע זה ממש, אבל הוא מתאר התפתחות, מעבר משלב זמן אחד לשני,שביניהם מצוי רקע "קסום" של התגלות. "התמשכותו" של ההווה משמשת אמצעי בידי המשורר לתיאור תהליך ושינוי, כאילו התרחש בזמן קצר, שבו קיימת אחדות מקום וזמן בעלילה. הוא בונה סצנה של הליכה קיבוצית "סימבולית", ממקום אחד לא ברור ליעד לא מוגדר די צרכו (המזכירה כמה מהצעדות בסרטיו של פליני). אף שסביר מאוד כי במציאות ההתפתחות הזו בחיי אדם אינה מתרחשת בין רגע, אלא לעתים בתהליך ממושך. מכל מקום שלב ההליכה עם כולם אינו רגע קצר מועד בין עבר לעתיד, ורק התפנית המתוארת בשיר יכולה להיות פרי הארה פתאומית, "ברגע מסוים", ומאותו רגע מתחיל שלב חדש ומתמשך בחיי הדובר.  גם לשון הפנייה אל הנמען בגוף שני היא אמצעי לצורך סיווג בני אדם וצאי דופן כמוהו, אך היא יכולה להיות מכוונת אל הדובר עצמו.

יעד ההליכה אמנם אינו מוגדר, אך הוא מתואר כמקום נעים (לְטִיפוֹת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָרַכּוֹת) אליהן מבקשים הכל להגיע דרך צמרות התמרים. ברם כדי לעבור דרך צמרות נדרשת יכולת תעופה או רחיפה, ומכאן שהקבוצה מנסה לבצע מעשה בלתי אפשרי, ולכן אפשר שגם היעד שלה הוא אשליה. עבור הנמען זהו רגע של התפכחות ותפנית, ובמקום אל הצמרות הוא פונה אל שדות האש הגדולים, ומגלה שהלהבות בוערות בתוך הבטן. במקום השמש הנעימה והרכה הוא בוחר בכאב, באש הבוערת בתוכו, באיזו אמת גדולה, גם אם קשה ומרה, שאין הוא  יכול להתכחש לה עוד ולהדחיקה, כמו "הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", העומד בפני משה ומכריח אותו לעמוד בפני ייעודו.

כפי שנאמר לעיל, אפשר שהמשורר הוא הפוסח על הסעיפים בין שני עולמות אפשריים הנצבים בפניו, ולמעשה אפשר ששניהם מצויים בתוכו: מחד הפיתוי שבבריחה והבחירה בעולם נעים, פשוט (שכאמור בפועל אינה ניתנת להשגה), ומאידך הכורח לבחור לעסוק בדבר האמיתי, בכאב. והוא בוחר באפשרות השניה, משום שאינו יכול להפנות עורף לעוצמתה ההופכת לכאב ממשי, פיסי. אמנם הדובר אינו מדבר על כאב ספציפי, ואיננו יודעים מהו, והדבר מחזק את ההבנה, שהשיר הוא פילוסופי, המכליל את כל סוגי הכאב ואת כל סוגי ההחלטות והבחירות היוצרות מפנה, שמקבל אדם בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמרחב הפרטי, אולי בתחום האמנותי, אך אפשר גם שמדובר בבחירה בתחום החברתי, ואף הפוליטי.