ברכה רוזנפלד

 

​

הייתי אשתו של איש המערות

 

כְּמוֹ הָיִיתִי הַמַּטָּרָה לְחִצֵּי הַצֹּר שֶׁלּוֹ

תַּחַת תִּפְרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַפְּתוּחָה

הִצִּיתוּ בָּרָק בְּעֵינַי

נוֹצָה אַחַר נוֹצָה שֶׁל אוֹר

וּכְמִיהוֹת

 

אַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לָבוֹא לְהִצְטָרֵף אֶל מְעָרָתוֹ

נֶעְתַּרְתִּי לוֹ, כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לוֹ

וּלְיָפְיוֹ   

הַמַּכֶּה תַּדְהֵמוֹת

 

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלָיו

שְׂרָכִים לַחִים זָהֲרוּ לְאוֹר הַלְּבָנָה

וְשָׁכַבְתִּי אִתּוֹ עַל מַצָּע שָׁל עָלִים וַעֲשָׂבִים

וְהָרוּחַ הַטּוֹבָה

וְטַעַם טוֹב הָיָה לְעוֹרוֹ

וְצֶבַע חֲמַקְמַק לַחֲשֵׁכוֹת הַמְּחַפּוֹת

וְהָיִיתִי אִשְׁתּוֹ

 

וְרִבּוֹא יָדַיִם חֲזָקוֹת הָיוּ לָשׁוֹת בְּגוּפִי הַמּוּכָן לַבָּאוֹת

הַנִּמְתָּח אֶל הֶעָתִיד לָבוֹא

הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים

כֻּלָּם הֻנְּחוּ לִמְרַאֲשׁוֹתֵינוּ

 

מִדֵּי בֹּקֶר בְּבָקְרוֹ הִדְלַקְתִּי אֶת הַטַּל

וְאֶת הָאֵשׁ הִבְעַרְתִּי לְמַעֲנוֹ

וּבָכִיתִי אֶת קִינַת הָעֵצִים הַמּוּבָאִים לִמְדוּרָה

 

וּבְטֶרֶם יִבְלְעוּ הָעֲטַלֵּפִים אֶת שֶׁמֶשׁ יוֹם

הָיָה חוֹזֵר מִיַּעֲרוֹת הַצַּיִד הָרְחָבִים

וְגוּפוֹ הָיָה מָלֵא גַּעְגּוּעִים

וְשָׁכַבְנוּ עַל עֶרֶשׂ הַמַּיִם הַמֻּפְלָגִים

וְקָרַצְנוּ אֶל הַכּוֹכָבִים וְהֵם הֵשִׁיבוּ לָנוּ

בְּכֵן וְלֹא

וְיָדַעְנוּ שֶׁזֶּה הַדָּבָר הַנָּכוֹן לַעֲשׂוֹתוֹ

 

וְהוּא אֵרֵשׂ אוֹתִי בְּבִיאָה

וְשָׁגַל אוֹתִי יוֹמְיוֹם

וְיָלַדְתִּי לוֹ יְלָדִים לָרֹב

 

אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת רָאִיתִי בְּכָל לֵדָה

יוֹרֵד אֵלַי מִן הֶהָרִים

וּפַחַד נוֹרָא

וְיָכֹלְתִּי לוֹ

כִּי הָיִיתִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִישׁ הַמְּעָרוֹת

 

הַחַיּוֹת הָיוּ נוֹפְלוֹת מֵחִצָּיו

מַצִּיעוֹת עַצְמָן לְמַאֲכָל

וַאֲנִי אָסַפְתִּי זֵרְעוֹנִים

וְהֶאֱכַלְנוּ אֶת יְלָדֵינוּ

וְהָיִינוּ מִשְׁפָּחָה

 

הָיִינוּ תָּמִיד מוּכָנִים לִפְלָאוֹת וּלְסַכָּנוֹת

סוּסִים לְבָנִים שָׁעֲטוּ-פָּעֲמוּ בְּעוֹרְקֵינוּ הַצְּעִירִים

חֲשֵׁכוֹת הִסְמִיקוּ מֵרֹב תְּשׁוּקָה

עַנְנֵי חֲלוֹמוֹתֵינוּ הִמְטִירוּ אֵשׁ

גַּחְלִילִיּוֹת הִבְזִיקוּ

אַהֲבַת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ הָיְתָה נְתוּנָה לָנוּ

כְּמוֹ אַהֲבַת אָב וְאֵם

וְהַיָּרֹק הָיָה שָׁפוּךְ עָלֵינוּ וְשֶׁפַע

 

מֵי מְרִיבָה עֲמֻקִּים הִתְחַבְּאוּ עֲדַיִן בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה

יַחַד עִם מְשׂוּכוֹת הָאֵימָה הַגְּבוֹהוֹת

וְהָיִינוּ בְּרִיּוֹת שֶׁל אַהֲבָה

אַהֲבָה מְלֵאַת תַּהְפּוּכוֹת

נִיצוֹצוֹת שֶׁל כְּאֵב וְאֹשֶׁר הִבְלִיחוּ חֲלִיפוֹת

אַךְ זֶה הָיָה הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת

כִּי הָיִיתִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִישׁ הַמְּעָרוֹת

​

​

לכאורה זהו שיר אהבה רומנטי, כמעט מיתי (המכיל אף אלמנטים המזכירים את שירת טשרניחובסקי), שמתרפק על עבר פרהיסטורי מדומיין, כמה ומחפש אחר ההיוליות, הראשוניות, שאיננה קיימת עוד בחיינו ובהבנתנו את הטבע. שיר כזה כמעט שלא נמצא בשירה בת זמננו. השיר אינו עושה שימוש ציני, ביקורתי, חברתי או פוליטי מובהק בחומרים שלו.

אמנם אין בשירה של רוזנפלד רמזים ממשיים על תקופתנו ו"תחלואינו", תקופה שבה חיה המשוררת. ועדיין השיר הזה, על פניו, הוא תמים וטהור, ומצביע על רצונה של הדוברת לחוות את עצמה במעין גלגול נשמות קדום, כאשתו של איש מערות: החיים היו טובים, מפני שהם היו ברורים, חלוקת התפקידים בין הגבר לאשה הייתה ברורה מאד, משום ששאבה את כוחותיה מעצם נוכחותו המגינה של איש המערות בחייה, וחוותה עמו תשוקה עצומה. זאת למרות שהחיים היו קלים, היו בהם סכנות וכאב והתמודדות יומיומית עם המוות (אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת רָאִיתִי בְּכָל לֵדָה/יוֹרֵד אֵלַי מִן הֶהָרִים/וּפַחַד נוֹרָא וְיָכֹלְתִּי לוֹ/כִּי הָיִיתִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִישׁ הַמְּעָרוֹת).

ראוי לציין כי מדובר בתיאור לא ריאליסטי של יחסי גבר ואשה, בתקופה ובתרבות שאיננו יודעים עליה מספיק,שלא לומר שאין לנו מושג אילו שאלות שאלו ואילו תשובות נתנו לעצמם אנשי המערות, על תופעות הטבע המופלאות מבינתם, וזאת בטרם התפתחה התרבות הפרה היסטורית המאוחרת, ועמה המיתוסים המסבירים את העולם הקדום.

זהו אם כן שיר עם יסודות של הז'אנר הפנטסטי (עבר מדומיין וגלגול נשמות), המשולב במקביל בגישה הרומנטית הקלאסית, אך השונה ממנה, של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שבה הייתה התרפקות על הטבע, על בסיס הידע המוכר למשוררים בתקופתם. אמנם סגנונית – יותר מאשר מבחינת התוכן – השיר מזכיר מעט את התפישה הרומנטית: שם הייתה זו כמיהה לעזוב את הכל ולחזור אל הראשוניות הנקייה, ללא טכנולוגיה, ובמקרה דנן –לעזוב את העידן המודרני של המאה העשרים ואחת, עידן ממוחשב ומנוכר.

בשיר זה, בעולמו של איש המערות, הגבולות והחוקים ברורים ופשוטים. כל אחד ידע מה תפקידו החברתי והמשפחתי: הגבר צד והאישה ליקטה. הם יודעים מה נכון וטוב להם לעשות, בחייהם, המשולבים באופן הכי טבעי בעולם הטבעי, המוכר להם בצורתו הראשונית, התמימה, החזקה והמסוכנת. והרי כוחם והשפעתם של הטבע על חייהם ניכר באופן התמים, הפשוט, בו הם חיים, והתמודדותם עם עוצמתו וסכנותיו נעשית ללא כלים מתקדמים ובלי פרשנות והבנה "מדעית" של הטבע. האישה יולדת ילדים רבים,בני הזוג חיים את חיי המשפחה, בשלווה, למרות הסכנות של הטבע, וללא תכנון ומחשבה יתירה.

מאחר שהמשוררת נשענת על השירה הפולנית (ואף תרגמה לאחרונה ספר שירה מפולנית לעברית), אי אפשר שלא להשוות את גישתה כאן לזו של שימבורסקה. בספר "בשבח החלומות", בשיר "החיים הקצרים של אבות אבותינו" מוצגים חייהם ללא כחל וסרק באור קשה, ריאליסט ולא רומנטי, הניכר כבר בשם השיר, ולכל אורכו עד הסיכום הריאליסטי והמר: "טוֹב וְרֹעַ–יָדְעוּ עַל כָּךְ מְעַט, אַךְ הַכֹּל: כְּשֶׁהָרֹעַ חוֹגֵג הַטּוֹב מִסְתַּתֵּר; כְּשֶׁהַטּוֹב נִגְלֶה הָרַע אוֹרֵב בַּמִּסְתָּרִים. לָכֵן אִם שִׂמְחָה, אָז קֹרְטוֹב חֲרָדָה בְּצִדָּהּ..." אך יש גם קו דמיון מסוים לשירה של רוזנפלד המצביעה על קשיי החיים בעידן איש המערות, שהיו בה "נִיצוֹצוֹת שֶׁל כְּאֵב וְאֹשֶׁר הִבְלִיחוּ חֲלִיפוֹת". וזאת, גם אם בפרספקטיבה היסטורית ואולי רומנטית, "זה היה הטוב בעולמות".