עמיר סגל

 

הבן

 

הַבֵּן פָּחַד לַהֲפֹךְ לְאַם

בְּעִקָּר כְּשֶׁהָיָה מֻבְטָל

אוֹ כְּשֶׁאָסַף אֶת הַיְּלָדִים

אֶל עוֹד אַחַר צָהֳרָיִם אָרֹךְ

וְעֶרֶב אֵינְסוֹפִי וְלַיְלָה

דָּבָר לֹא נֶעֱלָם

הַגּוּף מִתְרַכֵּך

לֹא סוֹלֵחַ לְעַצְמוֹ

אַחֲרֵי שֶׁהַיְּלָדִים נִרְדָּמִים

עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ עוֹבֵד

שׁוֹתֶה שׁוּב וְנִרְדַּם

אני מודה

 

שלו אבל

 

הַיֶּלֶד הָיָה שֶׁלּוֹ אֲבָל

אֶפְשָׁר הָיָה לַחֲשֹׁב גַּם שֶׁ

הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת

בַּחֲלָקִים שֶׁל הַלַּיְלָה

בְּיָמִים וְלֵילוֹת שֶׁנִּמְצָאִים

בְּיַחַד אוֹ בְּנִפְרָד

הוּא לֹא יָכוֹל לִסְלֹחַ

שֶׁהַדְּבָרִים הֵם כָּךְ

עַל הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ

הִמְשִׁיךְ לְהִכָּשֵׁל

בּוֹ מַטָּרוֹת קוֹפְצוֹת חוֹמְקוֹת

רָאוּי לְהִתְפַּשֵּׁר רָצוּי לְוַתֵּר

יֶלֶד נוֹלָד אֶל עוֹלָם מוּגָן

בּוֹ הוֹרִים חֲשׂוּפִים קָמִים בַּלַּיְלָה

קָמִים לְנַחֵם תִּינוֹק בּוֹכֶה

שֶׁלּוֹ אֲבָל

הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת

​

​

אני מודה

זֶה נִמְשָׁךְ יוֹתֵר מִשֶּׁרָצָה

יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּדַף קוֹרוֹת הַחַיִּים וּבְרַאֲיוֹנוֹת הָעֲבוֹדָה

הָאַבְטָלָה וְהַמַּאֲבָק וְהַפְּשָׁרוֹת

מָקוֹם וּזְמַן שֶׁמְּדַבְּרִים עֲלֵיהֶם

רַק בְּדִיעֲבַד וְגוּף שְׁלִישִׁי

מוֹצִיא כֶּסֶף לְלֹא פַּרְנָסָה

אֵיזוֹ עוֹד תִּקְוָה הָיְתָה לוֹ לְהַמְשִׁיךְ

כְּכָל שֶׁהָיָה יוֹתֵר אָב

נֶאֱלָץ לִהְיוֹת יֶלֶד

לְבַקֵּשׁ כֶּסֶף

לְהִתְנַצֵּל עַל טָעֻיּוֹת

לִצְעֹק, בְּלִי לְהִשָּׁמַע

מוֹדֶה, אַבָּא צָדַק. הוּא צָדַק

לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הוּא צָדַק

אֲנִי מוֹדֶה. אַבָּא שֶׁלִּי צָדַק

בְּגוּף רִאשׁוֹן יָחִיד. בִּזְמַן הֹוֶה.

בְּלִי עָתִיד.

אַבָּא צָדַק.

​

 

למרות ששם השיר הוא "אני מודה",הוא פותח כמי שנסוב על מישהו אחר, אולי אף על אביו של הדובר, המודה כי אביו - סבו של הדובר – הוא שצדק לגביו ("אני מודה, אבא שלי צדק..."). אולם סביר יותר כי הדובר עצמו פותח בגוף שלישי כדי להרחיק את עצמו מעצמו, או מהאירוע, ויוצר "ריחוק אובייקטיבי", כמי שמסתכל מהצד. הדיבור בגוף שלישי מאפשר לו כביכול להרחיק את האחריות מעצמו: "אני מדבר עליו ולא עלי". באמצעות טכניקה זו לא ברור בתחילה למי כוונתו, מי הוא בעל המשפחה שאמור לשאת באחריות ובנטל חובות משפחתיים, אך נקלע למצב שאינו רוצה להיות בו, כמובטל הנאלץ לבקש כסף ולהיות תלוי באחרים. יש בדיבור כזה  הצטדקות והתנצלות, אך רק בחצי פה. זוהי שפה "ילדותית" שיכולה לאפיין אדם בוגר במצב של תחושת אובדן וחוסר שליטה על חייו (ואולי אף נהג בחוסר אחריות כלכלית), וכעת עליו לבקש כסף וטובות מאחרים, מאביו ואולי מאשתו. וכך בשעה שהוא חווה משבר רגשי הוא נדחף ל"טקטיקה" לא בוגרת, של ילד: לא "האני" אחראי למצבו.

בהמשך, כשהוא מציין במפורש: "רק בדיעבד וגוף שלישי",הדיבור הזה מרמז שהוא אכן מדבר על עצמו, ייתכן משום שהגיע כבר לשלב שאחרי המשבר הרגשי, משהגיע להכרה בוגרת המאפשרת תחילתו של וידוי בוגר והשלמה, או לאחר שתם השבר הכלכלי. זאת אף שסמוך מאוד לסיום השיר  הוא מציין שמדובר ב"זמן הווה בלי עתיד", במשמעות שאינה רק "דקדוקית". בשורות אלה הוא עובר שלב נוסף, כשהוא מודה שהכוונה היא אליו, הדובר: "בגוף ראשון יחיד". הוא שב ונוטל אחריות על מעשיו ועל מצבו, וצץ האדם הבוגר, המכיר בטעיותיו ואולי בעקשנותו כצעיר, שלא היה מסוגל להודות בפני עצמו בצדקת אביו, ועתה הוא מסוגל להתמודד עם האמת: "אבא צדק – אני מודה"... במה אביו צדק? נקל לשער כי מדובר בשאלת הפרנסה והמקצוע בו בחר הבן (המשורר) למורת רוחו של האב. ובכל זאת לא לגמרי ברור האם בכך (או רק בכך) מדובר, או שמא האב צדק בנושא רחב יותר או אחר, כאומר לבנו: "כך תעשה –כך לא תעשה",והבן מתנצל כעת על טעויותיו. אך אפשר גם שהאב צדק במשהו שהוא עצמו בחר לעשות (בחר במקצוע "מעשי" ובפרנסה בטוחה, התפשר או ויתר על חלומו) וכעת בנו מכיר בצדקת הבחירה שעשה.