לאה צבי דובזינסקי

 

​

*

​

הָרְעָמִים הַבּוֹקְעִים מִגְּרוֹנְךָ

מַזְכִּירִים לִי,

כַּמָּה קְטַנָּה אֲנִי

בִּזְמַן סְעָרָה.

 

​

*

​

חַסְרַת הֲגָנָה נוֹתַרְתְּ,

הַבַּיִת אֲשֶׁר

עָטַף בִּשְׁכָבוֹת

טִיח וּבֵטוֹן,

הֵחֵל לְהִסָּדֵק,

מַעֲרֶכֶת אַזְעָקָה

יָצְאָה מִכְּלַל שְׁלִיטָה,

בַּפִּנּוֹת בָּהֶן מִצְטַלְּבִים קִירוֹת

קוּרֵי עַכָּבִישׁ מְאַיְּמִים,

אוֹרְבִים תִּסְכּוּלִים

בָּאַמְבַּטְיָה מַטְבִּיעִים

מֵימַי הַפַּחַד.

 

​

חלום

 

צָרִיךְ לַעֲטֹף אֶת הַחֲלוֹם

טוֹב, טוֹב, שֶׁמָּא יֵעָלֵם

לְהַנִּיחַ בִּמְגֵרָה

לִנְעֹל בְּמַפְתֵּחַ

וְאָז

לְהַמְתִּין לִשְׁעַת חֲצוֹת,

לֹא לְהָסִיר נַעֲלַיִם

פֶּן יֵעָלֵם הַחֲלוֹם

פֶּן נָשׁוּב לִהְיוֹת

אָנוּ.