נילי דגן

 

​

כמו עצמך

 

אַתָּה מִתְנַהֵג כְּמוֹ עַצְמְךָ

וּפִתְאוֹם נֶעֱלָם,

נוֹסֵעַ וְשׁוּב נוֹסֵעַ,

דּוֹהֵר בְּעַרְבוֹת קֶרַח,

חוֹתֵר בַּאֲשָׁדִים תְּלוּלִים,

חוֹצֶה אֶת נְהַר הַתַּנִּינִים

לְאִיסְלַס דֶּה לַאס קוֹבְּרַס.

מִי שֶׁטּוֹבֵעַ בַּיָּם יֵאָחֵז אֲפִלּוּ בְּנָחָשׁ.

אֲנָשִׁים הוֹרְגִים בִּגְלַל קַו בַּחוֹל

וּבְכָל זֹאת לֹא הָיִיתָ רוֹצֶה לִחְיוֹת לְלֹא גְּבוּלוֹת.

הַשֵּׂג לְעַצְמְךָ כָּפִיל וּבְרַח –

לֹא נִשְׁאַר שׁוּם דָּבָר מְקוֹרִי בָּעוֹלָם.

בִּקְתוֹת בֹּץ נֶחְרָבוֹת בִּרְעִידַת אֲדָמָה,

בְּמַחֲנֵה הַפְּלִיטִים שׂוֹרְפִים רָהִיטִים לְהִתְחַמֵּם,

הָעוֹלָם קְעָרָה מַהְבִּילָה

וְהַנַּעֲלַיִם שֶׁלְּךָ תָּמִיד מְצֻחְצָחוֹת.

 

​

כישוף

 

כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מֵהָאַהֲבָה

דַּי לְהַקִּיף אֶת הַשָּׂדֶה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים,

לִשְׁרֹק לַצִּפּוֹרִים,

לִלְעֹס תּוּתִים שְׁחֹרִים מְלַכְלְכִים,

וּלְבַצֵּעַ אֶת הַפְּעֻלּוֹת בִּמְהֻפָּךְ.

לִלְעֹס, לִשְׁרֹק, לַעֲקֹף

עֲרֵמַת לְבֵנִים, שְׂרִידֵי מְדוּרָה,                                                         

תִּלֵּי נְמָלִים, גְּרוּטָאוֹת,

מַחְשָׁבוֹת שֶׁרָצוּי לְהִמָּנַע מֵהֶן –

וְאַל תִּשְׁאַל לָמָּה אֲנִי כּוֹעֶסֶת עָלֶיךָ!

מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת תְּנָאֵי הַחֹרֶף

הַקָּשִׁים שֶׁיַּעֲזֹב בַּסְּתָו.

דַּיָּה שְׁחֹרָה מַטָּה זְנָבָהּ נְכוֹנָה לְמֶחְטָף,

שַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן מִתְעוֹפְפוֹת בָּאֲוִיר.

אֶפְשָׁר לְטַנֵּף אֲפִלּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם.

​

​

השיר נע במרחב שבין ה"לא רציונלי" ל"רציונלי". בחלקו הראשון של השיר, הדוברת,הנאבקת ברגש האהבה, מנסה להתחמק ממנו באמצעים טקסיים, כמו לקוחים מהעולם הפגני-מיתי. היא נוקטת בסדרת פעולות מעין-פולחניות וכישוף (לעקוף את השדה שלוש פעמים, לשרוק, וכו').

למעשה זוהי נקיטה בפעולה ילדותית, מעין משחק ילדים. אבל, למרות שבמבט ראשון הטקסים נראים חסרי רציונליות וללא תועלת, יש בהם טעם מסוים: הם מסייעים להסחת דעתה של הדוברת מהאהבה, ואף ניתן לייחס להם השפעה פסיכולוגית, אוטו-סוגסטיבית, בדומה לתפקיד הפולחן והכישוף, לצורך גרוש שדים ורוחות, ולשחרר בני אדם מ"דיבוק".

חלקו השני של השיר מצביע על כישלונה של הפעילות הטקסית: הדוברת לא הרחיקה את "דיבוק האהבה", ולכן היא נאלצת לעבור לדיון בסיבה שבגינה היא ניסתה להרחיק את האהבה. עתה היא "מתחשבנת" עם מושא האהבה. אולם, אין היא מסבירה, קונקרטית, מה עורר את כעסה עליו. במקום זאת היא מתארת את מבחן "תנאי החורף הקשים" שבו צריכה האהבה לעמוד, זוהי "אהבה חורפית" ומי שלא יכול לעמוד בה – מן הסתם זו הדוברת עצמה (והרי היא זו שביקשה להתרחק ממנה) – רצוי שיקדים ויעזוב בסתיו, "לפני הסערה". סערת החורף מתוארת הן כעוף דורס בשמיים - דיה שחורה העומדת לצוד ולהתנפל על קורבנה (ומי הוא הניצוד, אפשר אף זאת לתאר), והן כשקיות נילון מעופפות ברוח הסערה ומטנפות את שמי האהבה הנקיים. ועם זאת אנו יכולים גם להירמז, כי מי שנוטש בשעת  המבחן הוא דווקא מושא האהבה (ועל כך היא כועסת), והמלצתה, לפי המטאפורה הזאת, היא שיקדים ויעזוב לפני שיפגע בה, או היא תפגע בו: מוטב להיפרד בטרם תהפוך הפרידה למכוערת.