ארכיון נתיבים
2018
פטריק בן ישי
סינסתזיה
נְקִישָׁה לַחָה,
מַשָּׁק יָבֵשׁ שֶׁל יוֹנִים נוֹסְקוֹת,
טְעִימַת קוֹלוֹת הַחוּץ
הַנִּשְׁמָעִים סָמוּךְ לְרֹאשִׁי.
כְּלוּם נִיחוֹחַ הַשֶּׁקֶט הַפְּנִימִי
מֵיטִיב עִם עוֹרִי?
כָּל יוֹם אֲנִי חָשׁ אֶת הֶעְדֵּר
הַחַיִּים שֶׁאוֹתָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ
לְלַטֵּף בְּעֵינַי,
אֲבָל אֲנִי עִוֵּר שֶׁחוּשָׁיו הָאֲחֵרִים
מִתְחַדְּדִים אֶל תּוֹךְ הַכְּלוּם.
נְקִישָׁה לַחָה
עַל דֶּלֶת הָרָצוֹן
הִשְׁמִיעָה קוֹלוֹת טְעִימִים
שֶׁל חוּץ.
מִמֶּנִּי.
כמו מנגינה יפנית
עַל שְׁלוֹשָׁה קַוֵּי מֶתַח
הִתְווּ שִׁשָּׁה דְּרוֹרִים
סוֹנָטָה אַחַת אִלֶּמֶת.
אבני שפה 2.
אַתָּה חוֹשֵׁב מַשְׁמָע אַתָּה מְדַבֵּר
בִּבְדִידוּת מִלוֹנִית, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל
מַדָּף חָדָשׁ בַּשּׁוּלַיִם הַמִּתְרַחֲבִים שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה.
אֲבָל אֵיךְ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ
גִּדְרוֹת הָאִידְיוֹסִינְקְרֶטְיָה?
שׁוֹבְרִים בְּשִׁנַּיִים חֲרַכִּים מְדֻיָּקֵים
עַד שֶׁפּוֹרְצוֹת אֲלֻמּוֹת אוֹר יְשָׁרוֹת.
זוֹ הַתְחָלָה
שם השיר "אבני שפה 2" פותח פתח לכמה אפשרויות פרשניות, הנובעות מכךֹ שאיננו יודעים למה הכוונה ב"2": האם זהו שיר שני בסדרת שירים בנושא? ואם כן ייתכן שהשיר הראשון מתאר שלב ראשון בהבניית שפה בכלל, וכאן מדובר בשלב השני של התפתחותה.
לא ברור גם מהי "בדידות מילונית"? אפשר שהכוונה היא לאדם הלומד שפה חדשה, בארץ חדשה, שבה הוא מצוי בבדידות,לעומת שפת האם שלו,שלתוכה גדל ובה הוא "מרגיש בבית", בקרב דוברי השפה והתרבות שלו. בשלב השני, ככל שהשפה מתרחבת, כך מחשבתו (ואחר כך גם יצירתו) יכולה לעבור אל השפה החדשה. ההתרחבות המילונית מרחיבה את מחשבתו ואת כושר הביטוי שלו בדיבור, עד לחילוצו מבדידותו: למידת השפה החדשה מדומה בשיר לשבירת שיניים, ולדימוי של תריס (חרכים מדויקים) ואלומות אור שפורצות דרכו ומרחיבות את גבולות השפה, עד שהוא יכול להתחיל לדבר. השיר אף רומז לוויכוח ישן (שחומסקי היה אחד מצדדיו) בשאלה האם המלה נוצרה ראשונה, האם דפוסי התחביר הם מולדים, ועליהם נבנית השפה, או להפך.
הדובר משתמש בביטוי הדומה ל"אני חושב משמע אני קיים" של רנה דקרט, ומשחק עם אופן הניסוח. הפתיחה "אתה חושב משמע..." יוצרת אצל הקורא ציפייה להמשך המפורסם "אתה קיים", אבל בהיפוך מסוים המשורר משנה את הביטוי ל"אתה מדבר": הדיבור ולא המחשבה הוא הקובע ומגדיר את קיומו. אמנם השפה היא הכלי באמצעותו אנו חושבים ומביעים רעיונות ולכן שפה ומחשבה הם היינו הך במידה רבה. אך בדיבור – בהבעה בקול של המחשבה – יש משום צעד נוסף, המגדיר לא את הקיום בכלל אלא את הייחוד האנושי, והדיבור הכתוב – מאפיין את המשורר (והסופר), אשר בעת היצירה מצוי במצב של בדידות גדולה, מכאן שהמשורר הוא כמי שמדבר אל עצמו. יתר על כן, הוא חווה "בדידות מילונית", משום היותו משורר, ששפה היא מרכזית בעולמו, הוא מחויב לעושרה, ואף מפתח שפה (וסגנון שפתי) משלו, הזרה בעיקר במשמעויותיה הנסתרות למרבית האנשים, שהם כ"עילגים" בהשוואה אליו.