הרהורים פסימיים על רוע, על גורל היצירה ועל שבר קולו של היקום
קריאה בספר שיריו של דוד פלמה
"כשהגענו מן הים", הוצאת "עמדה", 2019, ערך - עודד פלד
מאת: שמעון רוזנברג
ספר שיריו של פלמה הוא מהספרים הפסימיים ורבי העוצמה ביותר שקראתי. תמונת העולם העולה ממנו – ובייחוד זו הישראלית – מחולקת בחלוקה דיכוטומית, בין רוע מוחלט לטוב מוחלט, בין מקריב לבין קורבן. זוהי תמונה אכזרית, אלימה, שבורה, ולכן מחייבת תיקון. אולם המשורר מטיל ספק רב (אם לא ביטחון מלא), באפשרות של תיקון עולם, שאינו מצוי בידיים אנושיות.
יותר מכך, התיקון, הטוב והצדק, אינם בידי שמיים. להפך! אף שיש לאלוהים ייצוג רב בספר, אין למשורר ציפייה לגאולה טרנסצנדנטלית (כך או כך, קרוב לוודאי שהמשורר אינו מאמין בקיומו). אלוהים המונותאיסטי, ו"התגלמותו" הארצית בדמות מאמיניו הפנאטיים – לצד נציגים אחרים של הרשע האנושי – הוא והם הסיבה העיקרית לשיברונו של העולם.
אני פותח בדברים אלה, משום שהספר סגור בקצותיו (ושזור לאורכו) בתמונות רוע והרס. השיר הפותח, נקרא "בראשית סוף", כמבקש לומר שהראשית כבר מבשרת את הקץ, ושההתחלה והסוף דומים – בשניהם מצב של כאוס, תוהו ובוהו. בשיר הראשון "דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ" של אלוהים מתואר "בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה...אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה", וזה טבעו "מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית". ולכן גם תמונת הסיום של ספר זה היא של חורבן מוחלט, של אפוקליפסה. אבל, אף שהסוף יגיע מן השמיים – מגרם שמימי – לא נגלה בו רמז למעורבות אלוהית, לא נדע אם הוא הגורם להרס, אך ברור שהוא גם לא ימנע אותו.
ובכל זאת קיימת בעולמו של המשורר גם אלוהות מופלאה. אך אין היא ישות על-אנושית שתפקידה להשגיח על העולם ולדאוג לצדיקים ולהעניש את הרשעים. אלוהיו של המשורר מתגלמת ביצירתם של האומנים וההוגים הגדולים: "אלוהיו" של פלמה מתגלה לו במלוא נשגבותו, בשיר אחד בלבד, "אלהי מיכאנג'לו" (עמ' 39), כשהוא מבקר בקפלה הסיסטינית ורואה את יצירתו של האמן על התקרה הנהדרת, "וּלְפֶתַע רָאִיתִי מֵעָלַי אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו הַמִּשְׁתּוֹקְקִים לָגַעַת שֶׁל מִיכְלַנְגְ'לוֹ, וּמֵאָז אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיו".
לכן, ראוי שלא תבלבל אתכם קריאת השיר "סליחה", ההומוריסטי-סרקסטי, שמופיע לקראת סופו של הספר (עמוד 70). שם, בחילופי תפקידים לעגניים עם אלוהים, המשורר הוא שזועם עליו על שום חטאיו. אופיו של האל בשיר מופרך מיסודו, ואנושי – הוא "מְבֻיָּשׁ וְנִכְלָם...עוֹנֶה בְּקוֹל חָנוּק מִדְּמָעוֹת", והמשורר הוא שמתכוון להכרית אותו מתוכו, אבל שב וסולח לו בכל יום כיפור, "רַק עוֹד פַּעַם וְדַי".
***
הספר פותח בשער, קודר ברובו, בשם "הבלדה על הפרש הכחול". במילה בלדה, "מסגיר" פלמה את אופיים של חלק משירי הספר, ואת שיריו בכלל. הבלדות של פלמה אינן "קלאסיות" – הן נטולות חריזה, ולפעמים אינן "בלדות" במובן הסגנוני-מבני. ועדיין לפנינו שירי סיפור, שמתח וקונפליקט שזורים בהם, כמקובל בבלדות. גיבוריהם נושאי אידיאות של צדק ותיקון עולם, הנקלעים או מעורבים ביודעין במאבקים חברתיים ופוליטיים. מעבר לכך שיריו של פלמה רוויי אירוניה ולעתים סרקזם, וניכר בהם כאב עמוק וחוסר תקווה.
השיר הנושא שם זה (עמ' 14) מספר על קבוצת הציירים האקספרסיוניסטיים שהוקמה בגרמניה בשנת 1911, בהם פרנץ מארק הגרמני, שנהרג בקרב ורדן בצרפת במלחמת העולם הראשונה, אוגוסט מאקה, שפרש מהקבוצה, ונהרג אף הוא בצרפת, וסילי קנדינסקי הרוסי, פאול קליי, ונוספים. כאן ראוי לציין כמובן את עובדת היותו של פלמה צייר בעצמו, ושיש יסוד אקספרסיוניסטי בציוריו ובקריקטורות שלו, שהן כמעט תמיד פוליטיות ו"מוכוונות מטרה" ברורה, כמו שיריו.
וכך, כמכלול, השם "הבלדה על הפרש הכחול" מרמז על יוצרים הדבקים באומנותם ובצדקת דרכם האוונגרדית, פורצי דרך, בהם כאלה שנרדפו (או לא הובנו), בשל דעותיהם ויצירתם, חיי חלקם נגדעו במלחמה ובשל אלימות, גם כזו שהיו קורבן שלה כבני התקופה, או שהקריבו את חייהם או רווחתם במאבק נגד האלימות והאכזריות שכוונה כלפיהם או התרחשה מסביבם.
באמצעותם מחדד פלמה את עמדתו המוסרית במובהק, עמדה בלתי מתפשרת: העולם נחלק בין רע לטוב, בין עוול ובריונות, בעיקר מצד כוחות שליטים ושלוחיהם, לבין הצדק המזוהה עם הצד המדוכא והנשלט, והרוע הוא שמנצח במרבית המקרים. אבל אם בכל זאת אי שם בעתיד (למרות כל האמור לעיל, ובעיקר להלן) הטוב והצדק ינצחו, יהיה זה בזכות הקול המצפוני של היוצרים וההוגים, אנשי המוסר.
ולא רק בשיר בשם זה ובשער זה. חלק מהשירים עוסק או מזכיר יוצרים גדולים שכתיבתם סבבה סביב הטרגדיה האנושית בכלל, השואה, גורל הפליטים וסבלם של הפלסטינים. חלקם עסקו בפעילות חברתית, חינוכית ופוליטית. היוצרים, וביניהם ציירים, מופיעים או נרמזים בשירים, כמצפן, מראה כיוון, באשר לנכון ולראוי, והם מתריסים – בידיו של פלמה – כנגד המציאות האכזרית ומעשי העוולה.
בייחוד בולט בכמה וכמה מהשירים האופן בו פלמה רותם יוצרים, כמו גם את אמו , שחוו על בשרם את זוועות השואה, כבעלי הסמכות והזכות המוסרית להעמיד מראת ביקורת קשה, בין אם במפורש ובין אם ברמז דק, נגד הגל הלאומני הגואה בימינו, בעולם ובישראל, ובעיקר כנגד ההתקרנפות והאכזריות כלפי האחר, הפלסטינים והפליטים. ואדגים בפסקאות הבאות בשורה של יוצרים (בנפרד אדון, ביתר הרחבה, בביטויי הביקורת והמחאה בשיר המספיד את מותו של אהרון אפלפלד, הסופר שכתיבתו עסקה בעיקר בשואה).
כך, בשיר "ואלס הזיכרון ומארש העצמאות" (עמ' 16), מצטט פלמה שורה מרכזית מהשיר "פוגת מוות" של המשורר הגדול פאול צלאן, ניצול השואה הטראומטי שהתאבד: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל לַיְלָה אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים לַיְלָה". וברי כי את החלב השחור של המוות אנו שותים היום, ב"חגיגה" לאומנית, המקדשת את הכוח והמוות, שבעיניה "יִמְתַּק הַמָּוֶת בִּשְׂדֵה הַקְּרָב", בלא להבין שאין נחמה "...לֹא בְּשִׁפְעַת הַמָּוֶת, לֹא בַּטָּעוּיוֹת לֹא בַּטִּפְּשׁוֹת וְלֹא בַּבְּרוּטָלִיּוּת". וכל זאת במדינה שהקמתה הייתה אמורה לשמש לקח הומני ותיקון לטראומת המוות והברוטליות של השואה.
ובשיר "אלברכט דירר מתבונן במראה" (עמ' 12), הצייר הגרמני הגדול מביט במראת העתיד ומנבא, בעיני רוחו של פלמה, את שעתידים בני עמו לחולל בשואה, ותוהה מה עליו לעשות כדי להבדיל את עצמו מחוקי נירנברג (עיר הולדתו) "בְּעוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים". וגם קנדינסקי, בשיר "הבלדה על הפרש הכחול", נזעק בגין על מה שעתיד היה להתרחש בגרמניה (ועוד על כך בהמשך).
השיר "מי באש ומי במים" (עמ' 18), מזכיר את שירו של לאונרד כהן ויש בו ארמז גם לזלדה, אך בהיפוך משמעות טראגית: "וּלְאִישׁ אֵין עוֹד שֵׁם, מִלְּבַד לַנִּשְׂרָפִים". השיר מוקדש למשה סילמן ששרף את עצמו במהלך הפגנה לציון יום השנה הראשון למחאת האוהלים, אך אפשר למצוא בו גם רמז לשואה. אך בעיקרו של דבר הוא מספר על הבנאליות של הרוע, על שחיקה, סבל, עוני ומוות, מזה, ושל גילויי רשעות ועושק מזה, המתגלים בחיי היום יום, בשגרה, גורמים אשר הדליקו את המחאה דאז, עד שמוסמסה והוכרעה בידי השלטון.
את ארז ביטון וזוהרה אלפסיה, משורר וזמרת, פאר תרבותה של יהדות מרוקו, פלמה רותם בשיר "תמותי כבר יא כחבה" (עמ' 47) כניגוד זועק לאכזריות החיילים הישראלים ואטימותם אל מול נערה פלסטינית גוססת. הללו בנוקטם בביטוי כחבה, תוך שהם מגמדים ומסרסים את מסורת מרוקו ואת שפתם של ארז ביטון וזוהרה אלפסיה, אינם ראויים לנשק את שולי שמלתה של זוהרה. ואילו השחקן ג'וליאנו מר (בשיר ג'וליאנו עמ' 13) שנרצח, ומותו כיהודי וכערבי כאחד, משמש כתמונת ראי לחיבוק המוות הדואלי, הישראלי-פלסטיני, שאי אפשר לנתקו ולכן עתיד להימשך.
קפקא (איך לא?!) מופיע יותר מפעם אחת. בשיר "כל הלילה חגו מטוסים" (עמ' 22) – המתאר כנראה את מטוסי ישראל העושים בסוריה כבשלהם, ו"מַפְצִיצִים לְיַד דַּמֶּשֶׂק", ואת אימי האלימות חסרת ההיגיון, "בְּנִסּוּי כֵּלִים מְטֹרָף שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁהִשְׁתַּבְּשָׁה עֲלֵיהֶם דַּעְתָּם". והמשורר צופה שתבוא מהלומת נגד (ישראל?) שלבואה "הַצָּפוֹן מַמְתִּין בְּהַכְנָעָה עֲיֵפָה". ומאחר שביצירת המציאות המטורפת בסוריה נוטלים חלק רוסיה (שנרמזת בשיר באירוניה וכמעט במפורש), תורכיה, איראן, חזבאללה, ארה"ב, סוריה עצמה, וארגוני טרור האסלאמי-פנטי, "קַפְקָא הָיָה וַדַּאי כּוֹתֵב אֶת זֶה יָפֶה וּמַבְעִית יוֹתֵר".
אולם, קיים חשש שפוחתים והולכים מקומם והשפעתם של היוצרים הגדולים. כך השיר "חיים גורי מת" (עמ' 38). אין זה רק שיר על מותו, אלא בעיקר "הולך ופוחת הדור". כי ביחד עם התחושה שגורי עצמו הולך ונדחק עד לשכחה, מבשר מותו, לצד נוספים כמותו, את השתלטות תרבות ההמונים השטחית, בעידן תקשורת ההמונים והאינטרנט ("מְיֹאָשׁ כָּתַבְתִּי בְּגוּגֶל 'חַיִּים גּוּרִי' וְקִבַּלְתִּי 'גּוּרִי אַלְפִי'") הכרוכה בירידת מעמדם של גדולי היוצרים.
בדומה לכך, אפשר שגורל דומה מאיים גם על ג'ון לנון, שנרצח, הנרמז בשיר "לאט נמוג" (עמ' 44), שבו יוקו מופיעה בשמה. ואף ששיריו אינם עומדים להיעלם, מאחר שהפכו, באמצעות האוקיאנוס, ל"רכושו" הנצחי של היקום, עדיין לנון עצמו וגם יוקו נמוגים אט אט ונשכחים "כְּמוֹ פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁכַּח צָמוּד בְּמַגְנֵט לְדֶלֶת הַמְּקָרֵר".
אחד השירים עוסק במשוררת, ששמה אינו נזכר (הרמז היחיד לזהותה הוא כנראה היותה "מִיַּרְכְּתֵי הַצָּפוֹן", ולכן ייתכן שכוונת המשורר לסירקה טורקה הפינית). היא שמעוררת לרגע באמצעות שירתה איזה שביב תקווה קטן, זמני ככל שיהיה, ברוח האדם ויצירתו (בשיר "אין בנמצא מילים שתוכלנה", עמ' 51). אך עד מהרה תגווע תקווה זו, עם היעלמות שיריה, ותשקף בכך גם את ייאושו של המשורר:
"...לִפְעָמִים מִתְרַחֵשׁ נָס
וּתְהוֹם לִתְהוֹם קוֹרֵאת,
וְכָל צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר שֶׁהִשְׁלִיכָה
בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ
אֶל חֲלַל הַדַּף הַלָּבָן
הִצְלִיחוּ לְהַמְרִיא לְמָעוֹף קָצָר
מַרְהִיב וְחַד-פַּעֲמִי
וְצָנְחוּ לִרְגָלַי כְּשֶׁהֵן מְפַרְפְּרוֹת
כְּפַרְפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים אֶל הָאוֹר.
וּבְעֵינֵי רוּחִי רָאִיתִי
אֶת דְּמוּתָהּ הַנֶּעֱלָמָה
קַדָּה קִדָּה קְטַנָּה
כְּקוֹסֵם נוֹאָשׁ בְּקִרְקַס הַחַיִּים".
***
כמה מהשירים מזכירים ברוחם ואף בסגנונם את שירי ברטולד ברכט, משורר-לוחם, וקומוניסט כמו אביו של המשורר, לו מייחד פלמה "טריפטיך" פואטי ושירים נוספים. וגם אם לא זיהיתי אמירות מפורשות או מרומזות משירי ברכט, דומני שיצירתו הייתה לנגד עיניו של פלמה. מכל מקום בתוכן שיריו של פלמה ורעיונותיו יש מקבילות ברורות לברכט. כך בולט בשירים העיסוק במלחמות מיותרות ובהרג חסר ההבחנה וההצדקה, במשטרים שריח פשיזם דורסני עולה מהם, במיעוטים מדוכאים, הנשלטים בעל כורחם, בפגיעה בזכויות אדם ודיכוי רוחו. וביתר ספציפיות, אני מוצא לא מעט ממנו בסגנון, לא רק בתוכן, בשירים "נאמנות" (עמ' 66) ו"דיכרון" (עמ' 54), על אמו של פלמה, ניצולת השואה המסויטת. כמוהו גם ברכט מבכה את אמו, שחוותה יסורים, בשיריו "שיר על אמי" ו"אל אמי", בספר "גלות השוררים".
אך אם יש שיר שמסמל בעיני מכל את הרוח ה"ברכטיאנית", הרי זה השיר "הבלדה על הפרש הכחול" שכבר זכה להתייחסות מרחיבה בגיליון מס 20 של "נתיבים". השיר אינו עוסק רק בתיאור קבוצת הציירים האקספרסיוניסטיים שהוקמה בגרמניה, אלא בעיקר ב"תיקון עולם". שם הקבוצה לקוח מאגדה לילדים על אביר המכונה "הפרש הכחול", שיצא לתקן ולשחרר את העולם ממעשי עוול. בהתאם חברי הקבוצה בקשו לתקן את העולם ולשחררו מכבלי האמנות המסורתית. אולם, בשיר מביא פלמה להתנגשות בין שאיפה זו עם מה שהתרחש בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. ציירי הקבוצה וסגנונם – ורוח האקספרסיוניזם הגרמני בכללו - לא תאמו את האידיאה הנאצית שדיכאה את חופש היצירה והיוצרים – או רוחם - נאלצו לצאת לגלות בין אם מחוץ לגרמניה ובין – לגלות של אלם ושתיקה בתוכה.
ספר שירי ברכט - "גלות המשוררים" – וגלותו של ברכט עצמו מגרמניה – היא כגלות הציירים בשיר. קנדינסקי גלה לצרפת. אמנים נוספים נאלצו לברוח מגרמניה הנאצית מחמת השתייכותם למיעוט חברתי, או דתי (יהודי) נרדף, שדעותיהם הפוליטיות נאסרו, או שיצירתם השתתקה מכיוון שלא תאמה את דרישות המשטר, ונחשבה לדקדנטית. אך מסתבר, שלא לעולם חוסן. ואכן דוקא השיר על הפרש הכחול מסתיים במשב של רוח אופטימית, בניצחון הפרש הכחול ורוכבו, קנדינסקי: האמנות ורוח החופש ניצחו, הנאצים הובסו, רוחה של גרמניה עצמה השתחררה.
ובישראל? אפשר שהשיר מרמז גם על יחס של דיכוי האמנות החופשית והביקורתית בישראל בימים אלה. השיר מביע חשש – ואף מעין נבואה קודרת – בדבר "גלות האומנים" ויצירתם בעתיד הלא רחוק (וממש בימים אלה הם גם "גולים" או נידחים כלכלית, כשפרנסתם משותקת בשל מגפת הקורונה, ונוכח אי מתן תמיכה ממשלתית ראויה). לא מעט אמנים יצאו את הארץ לגלות שאחת הבולטות שבהן מצויה – צחוק הגורל – בברלין...
אך גם אין צורך לצאת מהארץ או לאבד פרנסה בה כדי שהגלות תתקיים. השכחה של יוצרי העבר והחלפתה ברדידות תרבותית, כמתואר בשיר על חיים גורי, התעלמות או דחיקה אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות, של כל מי שמביע דעות לא מקובלות על המשטר ותומכיו, או שנאה שמובילה לרצח אמן, כמו במקרה של ג'וליאנו מר, או תחושתו של אמן שארצו בוגדת בעקרונות הבסיסיים שעבורם המדינה הוקמה, שאין לגיטימיות לקיומה בלעדיהם, ושהם לא חשים בה בביתם, כפי שחש ומספר פלמה על עצמו, ובהביאו אמנים אחרים כמייצגי תפיסתו זו.
וזהו בדיוק הדבר שמציעה הקריאה בשיר "אהרון אפלפלד מת" (עמ' 9). השיר מצביע על "שיתוק" של הרוח והצדק. ולא משום שאפלפלד שתק, אלא שמותו הוא הסמל המבשר את התקרנפותה וצביעותה של המדינה והחברה, שלא למדה לקח הומני מהשואה (ובמקום זאת מקדשת לקח אחד, של "עוצמה יהודית"), זו שאפלפלד תיאר והזהיר מפניה. לכן מותו "בִּשֵּׂר אֶת בֹּאָהּ שֶׁל סְעָרָה מִתְקָרֶבֶת... וּבְכָל מִקְרֶה מָה הָיָה לוֹ לְהַמְשִׁיךְ וְלִחְיוֹת בִּמְדִינָה הַמְּגָרֶשֶׁת פְּלִיטִים לְאֶרֶץ גְּזֵרָה".
הייתי רוצה להאמין, אומר פלמה, בלא להסתתר מאחורי ארמזים מיותרים, "שֶׁאַפֶּלְפֵלְד מֵת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכֹל לָשֵׂאת עוֹד מֶרְחַב מִחְיָה יְהוּדִי הַבּוֹנֶה מַחֲנוֹת רִכּוּז לִשְׁחֹרִים... פְּלִיטִים בְּנֵי פְּלִיטִים שֶׁמְּגָרְשִׁים פְּלִיטִים וּבוֹכִים עַל לֶכְתּוֹ שֶׁל אֶחָד אַפֶּלְפֵלְד שֶׁכֹּה הֵיטִיב לְתָאֵר בִּסְפָרָיו מָה עוֹמֵד לִקְרוֹת לָנוּ בְּקָרוֹב...", ולכן מי שהיו פליטים ובניהם של הפליטים הם שגודעים במו ידיהם את זכותנו המוסרית להמשיך לחיות כאן, ולכן אין זכות מוסרית ל"מרחב מחיה היהודי" - למדינה היהודית - להתקיים. האם תוכל חברה ומדינה נטולת זכות מוסרית להמשיך להתקיים, או שסופה יגיע כשם שהגיע קץ שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, או סופו של המשטר הנאצי בגרמניה?
אולי עונה על כך פלמה, בשיר "כשהגענו מן הים" (עמ' 64) ששם הספר לקוח ממנו, ויש להניח שהשם נבחר כמיצגו של רעיון מרכזי בספר: מהו "החטא הקדמון", שאין מנוס ממנו, האירוע המכונן והגורם המחולל, שתוצאתו היא אובדן הלגיטימיות המוסרית לקיומה של המדינה היהודית.
מחוללי החטא הקדמון הם מי שהגיעו מן הים ונחתו בארץ והקימו בה מדינה, תוך שלילת זכויותיהם, שלא לומר ביטול קיומם בארץ, של תושביה הקודמים. השיר כתוב כצופה מן העבר ההיולי של ראשית הציונות ו"מנבא" את "הֶעָתִיד הַדּוֹהֵר" (בניגוד ל"עתיד הזוהר" שייחסנו לעצמנו), שסופו להתרחש, ש"מוכרח" היה להתרחש – גירושם מ"גן העדן", גלותם והפיכתם לפליטים של הפלסטינים, במעין תמונת ראי לפליטות והגלות היהודית, ובנייתה, רוויית המלחמות וההרג, של המולדת היהודית החדשה:
"עוֹד מְעַט יֵלְכוּ מֵאַרְצָם וּמִמּוֹלַדְתָּם
אֶל מְקוֹמוֹת בָּהֶם לְאִישׁ לֹא יִהְיֶה חֵפֶץ בָּם
שָׁם יַמְשִׁיכוּ לִכְמֹהַּ אֶל אַרְצָם הַמְּקֻפֶּלֶת
בְּמַפְתֵּחַ מַחֲלִיד עַל צַוָּאר, וְהָאָרֶץ
תִּוָּתֵר סוֹפְסוֹף כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
הַקָּשָׁה שֶׁל חֲלוֹמוֹתֵינוּ הַבּוֹעֲרִים.
אֲבָל עֵינֵינוּ הַבְּהִירוֹת לֹא רָאוּ אוֹתָם
הוֹ לֹא, הֵן רָאוּ רַק עָתִיד דּוֹהֵר לִקְרָאתֵנוּ
בִּלְתִּי נִמְנָע רוֹחֵשׁ כְּאֵב וְצַעַר.
כַּאֲשֶׁר אָטַמְנוּ עֵינֵינוּ רָאִינוּ מַהַלְכֵי קְרָב....
בְּעֵינֵי רוּחֵנוּ הָעֲצוּמוֹת
רָאִינוּ אֶת עֲרֵמוֹת הַגְּוִיּוֹת
שֶׁמֵּהֶן בּוֹנִים מוֹלֶדֶת
וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים".
***
הצייר פרנץ מארק, חבר דומיננטי בקבוצת "הפרש הכחול", סבר כי עולם החי, שיסוד מרכזי בציוריו (בייחוד סדרת עבודות אפוקליפטיות ששיאן הציור "גורל החיות(", דומה לאנושות, ושניהם זקוקים לאקט טיהור אפוקליפטי שישיב להם את תמימותם ההיולית, הראשונית, תמימות גן-העדן, שאבדה.
יסודות אלה צצים בשיר "שלושה קולות הולכים מקצה העולם ועד קצהו" (עמ' 25), בהכרזה מחשמלת המזכירה במעט את בוא יום הדין בנוסחתו הנוצרית. קולות אלה הם, מחד, "קוֹל נְשָׁמָה בְּצֵאתָהּ", ומאידך "קוֹל חַיָּה עַל הַמַּשְׁבֵּר". אך את הקול השלישי המשורר "אינו זוכר" בתחילה, וכשהוא נזכר הרי זה "בִּגְלַל הַהֲסָתָה וְהַהַשְׁתָּקָה וְהַהַחְנָקָה", הוא "קוֹל שְׁתִיקָה שֶׁנִּשְׁבַּר".
נראה כי המשורר שואב את ההשראה ממדרש-שיר, בפרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ד, הפותח ב"שישה דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע" ומסיים בקול השישי – "בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". לכאורה יתר חמשת הקולות אינם שייכים כלל לענייננו. אולם, מציינת רחל אדלמן, במאמרה "הקול מסוף העולם" , שבכל ששת הקולות יש יסוד אלים, או כדברי גלית חזן-רוקם, המצוטט במאמר: "כולם מעברים טרנספורמטיביים בלתי הפיכים הטעונים אבדה ואפילו אלימות". הפעלים באותו מדרש-שיר הם "כורתים", "מפשיט", "מתגרשת", "נבעל", "ויוצא" (פעמיים) – הם קשורים למעשה של קריעה, או הפרדה מוחלטת. ואוסיף, שהם מתארים כמה מהיסודות הבסיסיים של הקיום האנושי, ומכאן שעצם קיומו של העולם, ושל מחזור החיים האנושי כרוך בהכרח באלימות, מלידה ועד מוות.
האמנם בשירו של פלמה מדובר בקולות נפרדים, שונים במהותם, או שגם הם חלקים הכרחיים של קולו האחוד של העולם כולו, כמו גם במדרש המצוטט? וכי מה ההבדל בין שני הקולות הראשונים, אם בעיניים הומניות גם קול החיה הוא קול הנשמה, וקול הנשמה הוא קולה של החיה. ועוד, ניתן למצוא המשכיות הדרגתית בין קול אחד לקול שני, בבחינת "הא בהא תליא": אם "קול הנשמה בצאתה" הוא קולו של המוות, שבר החיים, גם "קול חיה על המשבר" הוא קול שנשבר. ושמא זהו קולו של אדם שהפך לחיה משנשברה אנושיותו? ושבירת שניהם מוליכה אל הקול השלישי - קול השתיקה שנשבר גם הוא. שלשתם הם קולו השבור של העולם, בגין המציאות המשחיתה, ועד שלא יתוקן הקול לא יתקון גם העולם ולא ישוב "גן העדן".
אם ישוב גן העדן, הרי זה בטיהור אפוקליפטי שישמיד הכל, כדי שתשוב תמימותו ההיולית, נוסח פרנץ מארק, אם לשוב ולמשוך חוט מקשר מה"פרש הכחול". שבירת קול השתיקה מסמלת את שבירת "תמימות גן העדן". התמימות - אומר פרנץ מארק - חדלה להתקיים גם אצל החיות כשהושחת העולם. בהיגזל התמימות מרגע שנשברה בידי האכזריות האנושית, הופך קול השתיקה התמימה לקול שתיקה שבורה, זועקת ביתר עוצמה מקול הזעקה, עד שהיא מחרישת אוזניים, ואין עולם הרשע שומעה. הקול השלישי הוא הקול שנדם של ההומניות האנושית ושל חיה שהושפלה ועונתה, והוא ישוב וישמע "מקצה העולם ועד קצהו" רק ביום הדין.
עוד מזכיר השיר את "חזון יוחנן" בברית החדשה, את יום הדין הנוצרי, האפוקליפסה, שמבשרת אותה תרועת שופרות או חצוצרות שמימית-נשגבת, קול נורא-הוד, ושבסיומה יפתח החותם השביעי "בקול דממה דקה". אולם, בשיר של פלמה הקולות המבשרים את יום הדין הם שבורים, ארציים/אנושיים וחייתיים.
וביהדות? – אליהו הנביא יופיע "לפני בוא יום-ה' הגדול והנורא", כדברי הנביא מיכה (פרק ג, פסוק כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". לפי חז"ל אליהו הנביא יופיע בעידן הגאולה שלוש פעמים: לפני מלחמת גוג ומגוג (האפוקליפטית), לפני התגלותו הסופית של המשיח ולפני תחיית המתים. ואגב גם בתיאורים אלה בדבר הופעתו של אליהו אין משום נשגבות ויופי, וגם לא הביטוי "קול דממה דקה".
אבל לאליהו עומדת בכל זאת ה"זכות" לשמוע "קול דממה דקה", המופיע רק פעם אחת במקרא, בעת ההתגלות האלוהית אליו כששהה במערה: "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', פרק יט, פסוק יב), ואחרי כן "מתוודה" אליהו בפני אלוהיו, כי "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב..." וכל זאת אחרי שכבר טבח ושחט את מאות נביאי הבעל בנחל קישון.
פלמה מצטט את הביטוי "קול דממה דקה" בשניים משירי הספר. בפעם הראשונה, בהקשר ברור לאל בעל, בסיום השיר "ורחל לקחה איתה את אל שנקרא אילו" (עמ' 20), שבו בעל מצוין ארבע פעמים בשמו המפורש. השיר מתאר את מעשה גניבת התרפים, הם האלילים, בידי רחל, מבית אחיה לבן, בעת שיעקב, נשותיו, ילדיו ורכושו יוצאים חזרה לכנען. בניגוד לגישה המונותיאיסטית הקנאית, שאלוהיה הוא שיקוף של מאמיניה הפנאטים, שאינם סובלים כל דת אחרת, ושאליהו הוא סמלה הבולט ביותר, רחל בשיר מבצעת אקט פוליתאיסטי, ומודגשת העדפתה על פני האל היחיד את ריבוי האלים, כולם מפנתיאון האל בעל. או – במבט מודרני וחילוני – עדיפה דת מרובת אלים, שיש בה פלורליזם וסובלנות, וקבלת מגוון אמונות, השונות משלך. רחל – אם האומה – רואה את היופי ואת הטוב (ובשיר זה נשמע מעט כהתרסה) שיש ב"כָּל הַשֶּׁפַע הָאֱלִילִי הַמַּרְהִיב... הַנּוֹצֵר וְעוֹטֵף אוֹתָהּ בְּחֶסֶד וְרַחֲמִים".
אליהו הקנאי עתיד יהיה לשחוט בשליחות יהוה את נביאי הבעל, ויחסל את פולחן הפנתיאון רב האלים שלו, ובמקומם יקבלו צאצאי רחל אל, המתגלה "בְּקוֹל הַדְּמָמָה הַדַּקָּה שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵיהֶם". כך מקבל "קול דממה דקה" משמעות רצחנית, אכזרית, חסרת סובלנות לאמונות אחרות, והארץ עתידה להישלט מאז בידי שילוש דתות מונותיאיסטיות, שיתנגדו לחופש הפולחן וחירות האדם, ויהיו אחראיות למלחמות דת איומות ולמותם של מיליונים. כך תוכלו גם למצוא בשיר רמז דק למהותה של ההזיה המשיחית, כאן בימינו, בישראל, שמקבלת בין היתר ביטוי – אבוי – בפולחן קבר רחל.
וכנראה אין זה מקרי, שהשיר הבא אחריו בספר, "ימים נהדרים של אחדות" (שמקבילות בתוכן ובסגנון אני מוצא בו לשירו של ברכט, "אגדה מודרנית" בספר "גלות המשוררים") מספר בסרקזם כואב על אותה קנאות דתית ולאומנית מנוולת, המתענגת על המלחמה:
"...מוּל תֵּבֵל אֲדִישָׁה לְחִידַת קִיּוּמֵנוּ
הֵנַפְנוּ אֶגְרוֹף גָּדוֹל וּמַתְרִיס
תְּשׁוּקוֹתֵינוּ פָּרְצוּ בְּחֶדְוָה מִתְלַהֶמֶת,
חָלַמְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ וְאוּרִים וְתֻמִּים
הָיִינוּ בְּכָל מְאוֹדֵנוּ אוֹר לַגּוֹיִים"
וּבֵין כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים
הִתְפַּנֵּינוּ סוֹף סוֹף
אֶת הַמֵּת הַבָּא לֶאֱסֹף".
וממשיך בשיר "הארץ המובטחת" (עמ' 34), הפותח בפרפרזה אירונית על גן עדן התנ"כי, גן של שוטים, עם טוויסט מר, המרמז מן הסתם על ארץ ישראל, הרחוקה מטוהר ותמימות גן עדן. בארץ זו יש "נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן" המתפצל בין קבוצות אנושיות ומנהיגיהם הדתיים והפוליטיים המתיימרים ומתחזים לייצג לעשות למען אנשיהם: אחד מראשי ה"נהר" הוא "רֹאשׁ לִמְשִׂיחֵי חָלָב וּדְבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנָם הַמִּתְפַּלְפֶּלֶת", השני הוא "רֹאשׁ מִתְחַזֵּי מַלְכוּת ... זְרוֹעָם הַפְּשׁוּטָה לָקַחַת", השלישי – "רֹאשׁ לַעֲמֵלִים שֶׁיּוֹמָם קָשֶׁה" (ודומה שאין דין ה"ראש" כדין העמלים שהוא מתיימר לייצג), הרביעי הוא "נָחָשׁ בְּלַהַט בִּטְנוֹ הַמִּתְהַפֶּכֶת", בפרפרזה על הכרובים שאלוהים מפקידם כדי לשמור על גן העדן כשבידם "להט החרב המתהפכת", לאחר גירוש אדם וחוה ממנו.
השיר השני שמסתיים ב"קול דממה דקה" נקרא "ורוח גדול עבר" (עמ' 36). אף כאן הקול נעשה לסמל לשבר גדול, לאכזריות בת זמננו, שבו "אוֹר מְרַצֵּד שֶׁל פְּצָצוֹת מִצְרָר בִּצְרוֹר הַחַיִּים ...וּשְׁאוֹן מִלְחָמָה רוֹעֵם וְאַנְקַת פְּצוּעִים וּמָוֶת מְהַתֵּל בֵּין הַשּׁוּרוֹת" ואנו נרמזים כי יד אלוהי ישראל התנכי במעל. והרי "רוח גדול עבר" הוא רוחו של אלוהים, כמו זו שעוברת ליד אליהו, לפני התגלותו בקול דממה דקה, ואחר כך "חֹשֶׁךְ חִוֵּר עַל פְּנֵי תְּהוֹם יְהַלֵּךְ" – בווריאציה על "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם", וכמו בשיר הראשון "בראשית סוף", מרמז המשורר שעוד בטרם ברא אלוהים את העולם, כבר התכונן לברוא אותו כעולם של קנאות והרג, ולכן עם סיומם בשיר, כשלא נותרים עוד חיים, "יָבוֹא תָּמִיד קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה", מר, סופי וסופני.
הייתי מבקש שהמשורר יתלה את יהבו ב"תיקון עולם", שיבוא אחרי האפוקליפסה. אולם אין הוא מעניק לנו ולעצמו תקווה זו. אלא - לאחר שפתח את הספר ב"בראשית סוף" – הוא סוגר את מעגל שיריו ומסיים בשיר "רות סוף" (עמוד 73), המתאר חורבן מוחלט שיחולל כוח טבע שמימי, אסטרואיד או כוכב שביט נורא הוד, ללא יד אלוהית שתמנע אותו, או תגרום לו. קרי – אל תצפו ל"יום הדין", לגאולה. ואם כן, השליתי את עצמי ואתכם במהלך הקריאה בשירים, בדבר איזו תקווה של פלמה שהחיזיון האפוקליפטי יסתיים בכי טוב. במקום זאת, הוא מציע לנו כביכול נחמה פורתא, בכך שהסוף יהיה מרהיב, כמעשה של אמנות מוחלטת, נטולת השקפה והבעת דעה, ללא אפשרות לפרשה בידי הצופים בה, לאחר מעשה:
"וְהַצּוֹפֶה עוֹד יַסְפִּיק, עַל כּוֹכָבוֹ הַדּוֹעֵךְ,
שַׁבְרִיר שֶׁל שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל יִסְתַּיֵּם,
לַחֲשֹׁב לְעַצְמוֹ "כַּמָּה יֹפִי" וְדַי".
עוד משהו לסיום
עולם היוצרים, שקולם עולה משיריו של פלמה, אוחז בשני כובעים "הפוכים" זה לזה כביכול: האחד, הוא מאבק למען צדק, שאינו יכול להתקיים במצב של כאוס, של אי סדר חברתי, שחיתות, דיכוי החלשים ומניעת זכויותיהם, ומאיימים עליו תדיר מלחמות בכלל ומלחמות עולם בפרט, שחוללו יותר משואה אחת. ולכן צדק מחייב גם קיומם של כללים וחוקים לבלימת הכאוס. השני – מאבק למען יצירה, שמעצם טבעו צריך לחדש ולכן לערער על הסדר, החוקים והכללים הישנים, השמרניים. בעוד שחסידי הסדר הישן נחרדים מפני שינוי ומבקשים שהזמן יקפא. כי "ישן מפני חדש תוציאו" מערער את ביטחונם ושלוות חייהם, שלא לומר – את האמונות הדתיות מזה והאידיאולוגיות-החילוניות מזה, שבהם הם נאחזים. בעניין זה אני מוצא לנכון לצעוד עוד צעד, אולי מרחיק לכת מדי, אל פרשנות אישית מאוד לשיר "חדשות הבוקר" (עמ' 17), שלכאורה אין בו דבר עם הפוליטי, ולא עם המאבק בין טוב לרע ובין סדר לכאוס:
"הַיּוֹם בְּשָׁעָה 6:23 בַּבֹּקֶר
....לְמַרְגְּלוֹת הַמַּצֵּבָה שֶׁל יִצְחָק עֵדֶר,
פָּרְחוּ שְׁנֵי חֲצָבִים בִּמְלוֹא הֲדָרָם,
בְּלִי לִשְׁאֹל אַף אֶחָד,
בְּלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת,
בְּלִי מַשָּׂא וּמַתָּן...."
פלמה, באחד משיריו (שאינו מצוי בספר זה) מספיד את יצחק עדר, מקיבוץ כפר הנשיא, שבו מתגורר פלמה, ומתארו כ"שומר הזמן", כעין היסטוריון, שישב "בְּאַרְכִיּוֹן הַקִּבּוּץ וּבְקַפְּדָּנוּת רָשַׁם אֶת דִּבְרֵי יָמֵינוּ... הַמָּקוֹם שֶׁיִּצְחָק מָשַׁל בּוֹ בְּיָד רָמָה כְּאִלּוּ הָיָה כְּרוֹן נַהַג הַמַּעְבֹּרֶת עַל נָהָר סְטִיכְּס... הוּא אוּלַי "הַמַּחֲסוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹד מֵגֵן עַל הַקִּבּוּץ מִפְּנֵי הַכָּאוֹס הַמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָעוֹלָם".
והנה דווקא על קברו של איש קפדן זה, שומר הסף של העבר ה"סדור", ההגיוני, החושש מפני אסון שהוא בהכרח מעין-אפוקליפטי, וודאי דיסטופי, ואשר המשורר נוקב בשירו בשעה מדויקת של ההתרחשות, במעין הקדשה מחויכת לאופיו של האיש, צומחים שני לוחמי חופש חסרי פשרות, "במלוא הדרם" - כיוצרים ומחדשים המשוחררים מסד הזמן וכבלי הסדר הישן, הקפוא, שהוא המת שוב אינו יכול להגן עליו. כך אפשר לצרף את שני החצבים הזקופים, כמטפורות, לשורת לוחמי החופש והיוצרים כדוגמת "הפרש הכחול".
מולם מצטייר יצחק עדר – כנראה שלא לפי כוונת המשורר – כמי שפחדו מפני הכאוס הוא פחד מכל שינוי. "שומר הזמן" הוא "שומר הסף", המבקש "להציל" את עולם הקיבוץ, ששוב לא יהיה כשהיה (וברי כי גם פלמה מבכה את הקיבוץ, בכמה מהשירים בשער האחרון, וליבו - בשיר "לוח מודעות", עמ' 59, "נִמְחָץ מִגַּעְגּוּעִים"). והוא היה רוצה לשמר ולחנך את הדורות הבאים באורו של העבר הקיבוצי, שבעיני בניו הוותיקים היה יפה יותר, והגן יותר על חבריו.
אולם גם עולם יפה ומגונן זה אינו יכול להמשיך להתקיים מול כוחות השינוי, ואין זה משנה כמה יתאמץ להחזיר גלגל לאחור. וכמוהו גם גיבור השיר "החצרן" (עמ' 57) אשר "כְּסִיזִיפוּס נוֹאָשׁ לְגַלְגֵּל אֶת עֶגְלַת הֶחָצֵר הַכְּבֵדָה ....לְחַשֵּׁק סְבִיבָה אֶת חִשּׁוּקֵי הַזְּמַן לַעֲצֹר לְלֹא הוֹעִיל אֶת הִתְפּוֹרְרוּתָהּ". דברים אלה אפשר להכיל אותם גם על שינוי תרבותי ואמנותי, וודאי על שינוי חברתי ופוליטי – כל שנותר לקוות הוא שכוחות השינוי לא יאבדו שליטה ולא יהפכו את עולמנו שוב לתוהו ובוהו, אשר על פי הספר הוא נראה כקרב ובא.
***
לסיום, אני מציע לקוראים לעיין בגיליון זה בסקירתי לספר שיריו של אשר גל, "אפוקליפסות קטנות", בשל קווים משותפים לצד "טיפול" שונה בנושאיהם – בשאלות של מוסר, במתח הדיכוטומי שבין טוב ורע, בין רציונליזם הומני לקנאות דתית, בין אחריות האדם לגורלנו לבין היתלות באחריות טרנסצנדנטלית, ורתימת סיפורי בראשית, מחד, ויום דין/אפוקליפסה, מצד שני, לצורך תיאור, או "דיון", בסוגיות אלה.