אפי הלפרין

 

​

אוֹוֶן

 

אנוכי במערב ירושלים ולבי במזרח צִ'יבּוֹגָה. בעוד שעה קלה, במרחק של כ- 3500 ק"מ מבֵיתי, יתיצבו ראשוני חולי הסכרת במרפאה הייחודית שאת הקמתה יזמתי יחד עם רעות ושי בעיירה האוגנדית הנידחת הזו לפני כשנתיים וחצי. אבל אוֹוֶן לא יהיה בינהם. הוא - כך דיווחו לי בוואטסאפ ג'ואל הנהג ופיטר הרופא המקומי - נמצא ללא רוח חיים במיטתו. לא, לא בגלל המגיפה שמתפשטת בחודשים האחרונים כרוח סערה בכל רחבי העולם אלא כנראה עקב היפּוֹגְלִיקֶמְיה- ערך נמוך מדי של גְלוּקוֹז בדם. בן 16 בלבד היה במותו.

גם רוברט בן השנה שאושפז לאחרונה בבית החולים המחוזי בצ'יבוגה לא מת מ'קורונה' אלא מתת-תזונה קשה. ואליזבט בת הארבע מתה מקדחת. ופיליפ- חולה האיידס בן העשרים ותשע, מת משחפת. וג'ויס בת החמישים, שסבלה מלחץ דם גבוה, מתה אחרי שעברה שבץ מוחי. והבחור האלמוני, שהובא לבית החולים לאחר שנפגע בתאונת דרכים, דימם למוות מטחול קרוע כיוון שלא היה מי שינתח אותו. ורֵיצ'ל בת השלושה חודשים, שנולדה עם מום לב כִּחְלוֹני, מתה באמצע הלילה בגלל שהיתה הפסקת חשמל ומחולל החמצן הפסיק לעבוד. באוגנדה לא מחכים לנגיפים מתוקשרים כדי למות מהם דווקא.

פגשתי את אוֹוֶן לראשונה בערב יום הכיפורים תשע"ח לאחר שאושפז לצורך איזון סכרת הנעורים שממנה סבל. ולמחרת היום, כשנודע לו מהיכן באתי, הוא ביקש ממני שאקח אותו עמי לישראל לכשאחזור. אפילו בתוך מזוודה אם אין ברירה. האנגלית שלו היתה לא רעה למרות שחדל לאחרונה ללכת לבית הספר, עקב מחלתו, ואת פערי השפה המעטים שבינינו השלימה אחותו הגדולה שהתלוותה אליו. את אביו ואמו לא ראיתי אז בבית החולים. הם היו עסוקים בטיפול בשדה המֵייז, במטע המָטוֹקֶה ובערוגות הקסָאוָה שמסביב לביתם הקטן בכפר גוֹיֶרוֹ- מרחק של כשעתיים הליכה, ולא יכולים היו להתפנות כדי לשבת לצד מיטתו.

אוֹוֶן הבטיח לי שאם אעתר לבקשתו הוא יתנהג יפה ויעשה את כל מה שאורה לו. יאכל רק את מה שמותר. יבדוק את ערכי הסוכר בדמו שלוש פעמים ביום - ואם יהיה צורך אפילו יותר - ויזריק לעצמו את האינסולין מתחת לעור בטנו או ירכיו באופן מסודר. ילך לבית הספר וילמד בחריצות. יעזור לי ולזוגתי בכל עבודות הבית והגינה. ושכשיגדל גם יתגייס לצה"ל שגבורתו והשגיו מוכרים עד היום בכל רחבי אוגנדה. כמו ילדים רבים במדינה המזרח אפריקאית הזו הוא כבר ידע שאני מגיע ממקום של יש, בעוד שהוא וחבריו חיים במקום של אין.

בעת שאוֹוֶן נקבר מתחת לעץ הגדול בחלקת הקבר המשפחתית הצמודה לבית הוריו, יצאתי אני לרחוב הירושלמי כדי להרגע ולשאוף קצת אוויר צח. שמש אביבית קידמה את פני כאילו כלום לא קרה. הכביש היה ריק ממכוניות ורק הולכי רגל בודדים נראו עושים את דרכם למכולת השכונתית או ממנה. על חלק מהמרפסות ומתחתיהן עמדו אנשים עטופי טליתות והתפללו במניינים מאולתרים. מסוק חג מעל לראשי כדי לוודא שההנחיות המחמירות של הסֶגֶר נשמרות. ואני בחנתי את מאה המֶטרים שהוקצו לי על ידי השלטונות לצורך התרעננות ומצאתי שיש בהם, או לידם, כמעט הכל. יש רופאים, אחיות, מרפאות קהילתיות ובתי חולים המצוידים במיטב השכלולים. כאלו שלמרות העומס החריג יעניקו טיפול מיטבי לכל דורש ובכל זמן. יש ביטוח לאומי ושרותי רווחה. יש תמיכה ומענקים לאנשים שהפכו בִּן לילה למובטלים בעל כורחם. יש מרכולים גדולים ועמוסים בכל טוב. יש.

ובעודי צועד הלוך ושוב שישים פעם ברחוב הנטוש כדי להשלים את מכסת הפעילות הגופנית שהצבתי לעצמי באותו יום, נדדו מחשבותיי שוב לצ'יבוגה הרחוקה - לעמיתים ולמטופלים שהשארתי מאחור. לאלו שבמאה הקילומטרים שמסביבם אין כמעט כלום. אין ביטוח בריאות. אין קופות חולים. אין מספיק צוותים רפואיים או סיעודיים. ובבית החולים "שלי" - זה שאליו נסעתי להתנדב כבר ארבע פעמים, גם ברוח נבואות ישעיהו, "כי מציון תצא תורה" ו"ונתתיך לאור גויים" - אין ולו מכונת הנשמה אחת. אלו שאין בבעלותם כלֵי רכב ולכן, עקב הטלת האיסור על הנסיעה בתחבורה הציבורית, מתקשים להגיע לשווקים הקטנים כדי למכור בהם את תוצרתם החקלאית הדלה. אלו שאין ברשותם חשבונות בנק שיכולים להעניק קצת מרווח נשימה בימי סגריר, ואין להם מצנחים מטאפורים למקרה שיפלו ממטוס באמצע הלילה. פשוט אין.

בפעם הראשונה שסיפרתי לאוֹוֶן על כך שאני מת;כוון לבקר אותו בכפרו המרוחק כדי לשוחח עם משפחתו על המשך הטיפול בו הוא לא האמין לי. נראה שהיה רגיל לכך שה'מוּזוּנגוּ'- האנשים הלבנים, מבטיחים הרבה דברים ל'מוּגָנְדָה'- התושבים המקומיים, אבל לא ממש טורחים לקיים אותם. ולאחר שבאחת השבתות בכל זאת הגעתי, תוך התעלמות מהגשם הטרופי ומהבוץ הסמיך שהקשו על התנועה, הוא מאד שמח אבל בוודאי החליט שאני גם קצת משוגע. בעיקר בגלל שכמו רבים ממכריו עשיתי את כל הדרך מבית החולים - כתריסר קילומטרים - ברגל, למרות שעמד לרשותי רכב 4X4 שאפשר לי להגיע לשם בנסיעה קצרה ונוחה. מאז הייתי בביתו במספר הזדמנויות נוספות ופגשתי את אביו ואמו, את אחַיו ואחת מגיסותיו ואפילו את סבו. הבאתי להם - נוצרים מאמינים ואדוקים - תשורות קטנות מכנסיית הבשורה בנצרת ומאתר הטבילה בנהר הירדן, ולפציינט הצעיר שלי - מתנות טעימות וחינוכיות, כמו עוגיות נטולות סוכר ו'סְטוֹנִי זִירוֹ', וכמובן שגם אספקה של דוקרנים ו'סְטִיקִים' לצורך ביצוע בדיקות הגלוקוז העצמיות שלו. פרטתי בפניהם את מיני המזונות שמומלץ לו לאכול, והדגשתי שנערים עם סכרת יכולים, בעזרת שילוב של דיאטה מתאימה, מעקב רפואי הדוק וטיפול נכון, לחיות כמעט כמו אנשים בריאים ולהגשים את חלומותיהם. ניסיתי לשכנע את הוריו להחזיר אותו לבית הספר כדי שישלים את חוק לימודיו. והסברתי לאוֹוֶן, שוב ושוב, שאמנם לא אוכל לקחתו עמי לירושלים לכשאסיים את שליחותי בצ'יבוגה אבל אם הוא יעבור בהצלחה את בחינות הבגרות שלו, אעשה מאמץ כדי להביא אותו, יחד עם אחד מקרוביו המבוגרים, לביקור בארץ הקודש.

בצומת הרחובות ישעיהו והנביאים הבהבו אורותיה הכחולים של ניידת משטרה, ואני חשבתי בלבי שבגבול מאה המטרים שלי מחכה מישהו שכנראה ינזוף בי, אם וכאשר אנסה לחצות אותו או, במקרה הרע, יתן לי קנס בסכום של 500 ש"ח. ומה עשוי לקרות לחברַי באוגנדה, שמחויבים גם הם לעמוד בהנחיות הנוקשות של הסֶגֶר וה'טוֹנְסֶמְבֶּרֶרָה' - הריחוק החברתי? שם, במקרה הטוב, ימתינו להם שוטרים חסרי סבלנות שיצעקו עליהם או יכו אותם, אך זה עלול להיות גם חייל עצבני ולהוט מדי, שיירה בהם למוות. ואז נזכרתי גם ב-25 בפברואר 2018. אז, בתחילת תקופת התנדבותי השניה בצ'יבוגה, הגיע יוֹוֶרִי מוּסֶוֶנִי, נשיא המדינה הכל יכול שנמצא בשלטון כבר 32 שנה, לעיירה הקטנה הזו במסגרת אחד ממסעותיו הפוליטיים. רבים מהתושבים רצו להיות נוכחים בקבלת הפנים החגיגית שאורגנה לכבודו על מגרש הכדורגל המקומי, אך האירוע היה מוגבל לחברי מפלגה ולאוהדים בלבד, והמתחם היה מגודר ומוקף בשרשרת של שוטרים ובחיילים מזויינים שמנעו את כניסתם של אנשים בלתי רצויים. כרופא לבן לא נזקקתי להזמנה כלשהי, ולבקשתו של אוֹוֶן לקחתי אותו עִמי כדי לצפות במפגן המרהיב מבלי שאיש מבין השומרים חמורי הסבר ינסה למנוע מאתנו להכנס. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שבהן ראיתי אותו מחייך מכל הלב.

חזרתי הביתה. על מסך המחשב שלי הופיעו הסטטיסטיקות העדכניות של הפָּנדֶמְיָה ודיווחים על המטיילים הישראלים שנתקעו בחו"ל והעושים עתה את דרכם חזרה במטוסים שנשלחו במימון המדינה כדי לחלץ אותם. על הציוד הרפואי שנקנה בכסף רב בארצות נכר ומועבר בימים אלו ארצה בעזרת רכבת אווירית מיוחדת. על מתחמי הטיפול הנמרץ הזמניים המוקמים במגרשי החניה ובמרתפים של בתי החולים הגדולים והמודרניים שנמצאים במרחק כמה דקות נסיעה ממני. על אנשי המקצוע המסורים שהתנדבו להפעיל אותם, ועל חיילי פיקוד העורף העוברים מבית לבית ומחלקים מזון לאותם אזרחים מסוגרים הסובלים ממצוקה כלכלית. ערבות הדדית במיטבה.

ולמרות ההשקעות הכספיות המרשימות, ההערכות הרפואית המקיפה והתמיכה, שחלקנו מעניקים זה לזה, אני יודע היטב שלא הכל ורוד במערכת הבריאות הישראלית, ושגם כאן יוסיפו אנשים לחלות וללכת לעולמם כתוצאה מה'קורונה'. אולי אפילו אני, המתגורר בלבה של שכונה חרדית צפופה, והמשתייך, בשל גילי המתקדם, לקבוצת הסיכון, עלול לפתח את סיבוכיה. אך סביר גם שבעוד מספר חודשים, או לכל היותר שנים, ימצאו פתרונות מניעתיים וטיפוליים הולמים למחלה החדשה והיא תהפוך עבור מרביתנו לזכרון רחוק, גם אם מטריד.

ובאוגנדה? גם בה יהיו בוודאי חולים רבים שלא ישרדו את המגיפה. אבל תושביה של המדינה הענייה הזו לא יפסיקו למות בהמוניהם, גם כשהיא תחלוף. שם ימשיכו עשרות אלפי ילדים לאבד את חייהם - מדי שנה בשנה! - כתוצאה מתחלואה במלריה, בחצבת, בזיהומי מעיים פשוטים ובדלקות ריאה. וגם מרעב. מבוגרים הסובלים ממחלות כרוניות ימשיכו לחפש לשוא מרפאות בשביל לקבל בהן טיפול מונע לסיבוכיהן הקשים. נפגעי טראומה שיילקחו לחדרי המיון של בתי החולים הציבוריים עדיין יתקשו למצוא בהם רופא זמין, או ציוד מספק שיאפשר להחיות אותם. ונערים בני שש עשרה ימשיכו למות שם - כפי שאוֹוֶן המנוח ידאג תמיד להזכיר לי - גם מ"סתם" סכרת נעורים לא מאוזנת.