מיקי אלטמן

 

​

שנאפס

 

איך שגמרתי את חדר הילדים קראה לי הגברת לבוא לסלון.

עכשיו, תבינו. לי יש את הסדר שלי. קודם שירותים, אחר כך חדר הילדים וחדר שינה הורים, ואז המטבח ורק בסוף הסלון. ככה זה תמיד אצלי. לא רק בבית של הגברת הזאתי אלא בכל הבתים שאני עושה בהם משק בית. ככה הגברת יכולה לשבת בסלון עם ה burda שלה בזמן שאני מחליפה סדינים, מצפה שמיכות וכריות, מקפלת, שמה במקום, עושה אבק וספונג'ה. לא, אני לא מבשלת. יש גבול כמה אפשר להכניס בארבע שעות ואל תשכחו שיש לי עוד בית אחד להספיק עד שאני חוזרת ממוטטת בערב לצרות שלי.

כשהגברת קראה לי לסלון, הייתי בטוחה שהיא רוצה לבלבל לי את הסדר וכבר התחלתי לחשוב איך להסביר לה שאי אפשר לשנות כי ככה זה אצלי. שאני כמו מכונה אוטומטית. אותו הדבר בכל הבתים שיש לי, ומכונה יכולה להישבר ולהפסיק לעבוד אם מתחילים לשנות אצלה דברים.

אז הגברת באמת ביקשה לשנות אבל לא את הסדר. היא הפתיעה אותי כשאמרה לי "בואי שבי לידי קצת ותשתי איתי". באלו המילים באמת התורה.

נבהלתי. שום גברת לא ביקשה ממני לשבת לידה. לחזור על איזה חדר כי פספסתי בתקרה שלו קורי עכביש או שלא פרסתי טוב את השטיח, זה כן. אבל לשתות אתה? אף פעם.

"אבל גברת, איך אני אספיק הכל, אני הרי הולכת באחת".

הקול שלה רעד כשאמרה לי שוב "בואי שבי". היא כאילו שלא שמעה אותי.

הבנתי שקרה משהו כי הקול של הגברת אף פעם לא רועד. וחוץ מזה היה נדמה לי שאני רואה  דמעות בעיניים שלה. לא בטוחה בזה. מה לעשות שהסלונים של האשכנזים חשוכים  ככה שאי אפשר לראות בהם כמעט כלום.

התיישבתי.

"שנאפס?" שאלה הגברת.

אנא עארף? מאיפה לי להכיר את היינות שלהם. בקושי את שלנו אני מכירה בשם. בחינה של אחותי מרגלית, ראיתי איך אלברט בעלי גומר לבדו חצי בקבוק 777 ואחר כך מקיא את הנשמה שלו. אז 777 אני יודעת שיש וגם עראק שאלברט מחביא הכי למעלה בארון מטבח  והוא חושב שאני לא יודעת. אבל פעם בחודש כשמתחילים לי הכאבים האלה שלפני הדם שם למטה, אני עולה על כיסא איך שאלברט יוצא מהבית ומוזגת לי רבע כוסית מהעראק שלו. זה הורג את הכאבים עוד כשהם קטנים. אחר כך כוס קפה שחור בשביל לסלק הריח של העראק מהפה וכשאלברט חוזר, אני כמו חדשה והוא לא מרגיש כלום. לא את הכאבים שלי ולא שהעראק בבקבוק ירד.

הגברת לא חיכתה לתשובה שלי ומזגה לי חצי כוס מהשנאפס הזה שלה. לעצמה לקחה כוס שלמה. היא סגרה את הפקק חזק כל כך עד שפחדתי שהזכוכית של הבקבוק תישבר. אולי השנאפס שלהם הוא כמו סודה שהגזים קופצים ממנו? לא יודעת.

הגברת שתתה בבת אחת חצי כוס ולמרות החושך יכולתי לראות איך מיד הלחיים שלה נהיות אדומות כמו עגבניה טובה בשוק. היא הצביעה על הכוס שלי וחיכתה שאשתה.

קירבתי את הכוס לפה. זה הריח ממש כמו עובש מעורבב עם הנוזל שאני שופכת בדלי לפני הספונג'ה. הבפנים של האף כמעט נשרף לי מהריח החזק. מה הם שותים? מי אש? עשיתי כאילו שאני שותה והנחתי את הכוס. רק זה חסר לי. להגיע שיכורה לבית הבא.

הגברת לקחה עוד לגימה ואז אמרה "ארווין עזב את הבית". ככה בקול כזה רגיל כמו שהיא אומרת לי לפעמים שהגיע הזמן לכבס את הווילונות שבסלון. אני, אם אלברט היה עוזב אותי, עם כל זה שהוא שיכור ומובטל, הייתי יוצאת לבלקון וצורחת עליו ומקללת אותו וזורקת לרחוב את כל הבגדים שלו ואפילו קורעת את החליפה שלו, זו שהביא אתו כל הדרך מתוניס, וזורקת עליו מלמעלה שרוול אחרי שרוול. מצד שני, אני חכמה גדולה בלדבר. אלברט הרי בחיים לא יעז לעזוב אותי כי מי מביא לו פרנסה בזמן שהוא יושב בבית קפה ומשחק קלפים עם החברים המובטלים שלו.

עכשיו, כשישבתי קרוב לגברת, יכולתי לראות שאשכרה היא בוכה. לא שמעו כלום בקול שלה אבל דמעות יצאו לה מהעיניים ועשו שביל דרך האיפור שלה. ופתאום, כל האיפור שלה, זה שהיא מחזיקה בקופסת הזהב שלפני המראה בחדר השינה, היה נראה עליה כמו בוץ.  ממש כמו זה שנהיה בגשם אצלנו בשכונה.

לא ידעתי מה לעשות. להביא לה מטפחת לנגב את הדמעות? להחזיק לה את היד? בכלל, ממתי עובדת משק בית מחזיקה לגברת שלה את היד? למה מה קרה, המשיח הגיע? אצלנו כשקורה אסון יודעים בדיוק איך להתנהג. הנה, כשבעלה של מרגלית אחותי נפל מהבניין שבו עבד ומת חודש אחרי החתונה, כולם ידעו מה צריך לעשות. מרגלית בכתה בלי הפסקה. אלברט היה הולך שלוש פעמים ביום למניין בבית הכנסת ואני בישלתי כמו משוגעת לאנשים שבאו לאוהל אבלים. וכל לילה הייתי ישנה עם מרגלית ומחבקת אותה כאילו שהיא התינוקת שלי. לרגע לא נתתי לה לזוז ממני בלילה. לשירותים הייתי הולכת אחריה. וזה אפילו שידעתי שהיא בכלל לא רצתה אותו  אבל אבא הוריד לה שתי סטירות בגלל כספים שההוא הלווה לאבא ועכשיו כשקיבל את מרגלית אבא לא צריך להחזיר לו.

אבל את כל זה אני לא יכולה לספר לגברת. מה זה מעניין אותה בכלל איך מתנהגים אצלנו?

"ארווין עזב" היא אמרה שוב והסתכלה לכיוון שלי בעיניים כאלה כמו של עיוורת ככה שלא ידעתי אם היא מסתכלת עלי, או על הספרים שלו שהיו מסודרים בכוננית שמאחורה. טוב טוב אני מכירה את הספרים האלה. כל פעם אני צריכה להוציא אותם אחד אחרי השני מהמדף ולנקות אותם  מאבק. אפילו שאין עליהם אבק כי ניקיתי אותם בחודש שלפני כן ובזה שלפניו. אבל אולי עכשיו הארווין שלה ייקח אותם אתו ומישהי אחרת תצטרך לנקות אותם ואולי אז כן יהיה עליהם אבק, כי מי יודע איך היא תהיה העובדת משק בית החדשה שלו.

הגברת המשיכה להסתכל בלי למצמץ. העיניים האלה שלה הפחידו אותי. אם זה מה שהשנאפס שלהם עושה לעיניים, כמה טוב שלא שתיתי ממנו.

הדמעות של הגברת הבריקו בחושך שהיה בסלון. ראיתי איך הן שטפו את כל הלחיים שלה. היא בכתה בלי קול. רציתי  לחבק אותה. כבר הרמתי את הידיים אבל הם נעצרו באמצע הדרך. לא ידעתי אם היא בכלל צריכה את החיבוק שלי. ואולי אצלם לא מתחבקים כמו אצלנו. הרי אף פעם לא ראיתי את הגברת מחבקת את הילדים שלה ובטח לא ראיתי אותה מחבקת את בעלה. וחוץ מזה, אני כולי ריח של לובן קלין שלא מתאים לבושם היקר שעליה, זה עם הבלון הקטן בראש שלו שליד הקופסת איפור שפעם עשיתי בו שפריץ קטן, רק בשביל לדעת איך זה בושם צרפתי.

ואז הגברת הביטה בי שוב במבט הזה שלה ואמרה "ארווין" וכל הפנים שלה התעקמו מהבכי. בפעם הבאה שהיא אמרה "ארווין" תוך כדי הבכי, פתאום זה יצא לי. המילים ברחו מהפה שלי בלי חשבון ואני שמעתי ולא האמנתי:

"ארווין שמרווין" ככה אמרתי לה באלו המילים באמת התורה. "יאללה גברת, חלאס עם הדמעות. הרי אם הייתי צריכה לספר לך על הצרות שלי, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל. ואצלך מה? אז הארווין הזה יימח שמו החליט לעזוב אבל את הרי לא תישארי עירומה ברחוב. אפילו חצי מהבית הזה יספיק לך לקנות דירה בשכונה טובה, שמלות יש לך בארון להתפוצץ וכסף של מזונות אין לו שום בעיה לשלם לך. אז תפסיקי ליילל. וחוץ מזה תסתכלי על עצמך. מה את בוכה, הלוואי עלי להיראות ככה בגיל שלך. ואל תשכחי שיש לך את הגנן. כן הגנן. מה, את חושבת שאני לא רואה את מה שאתם עושים בשקט  כשאני מנקה במטבח?. אז הנה, מעכשיו לא תצטרכי יותר להסתיר אותו. די, את חופשיה. עכשיו תזוזי בשביל שלפחות את הסלון אני עוד אצליח להספיק". הגברת כמעט נחנקה. היא מיהרה לגמור את השנאפס שלה עד הטיפה האחרונה ויצאה בשקט מהסלון. ככה בדיוק זה היה באמת התורה.

כמה חודשים אחר כך היא עברה לדירה חדשה וביקשה ממני להמשיך לעשות לה משק בית גם שם.

אז הכל הסתדר חוץ מדבר אחד. עד היום אני לא מבינה מה גרם לי לדבר אליה ככה. הרי אני בכלל לא שתיתי מהשנאפס הזה שלה. מי יודע, אולי זה קרה בגלל שלא הייתה לי סבלנות לשטויות שלה, כי היה לי עוד בית להספיק. ואולי רק הריח של השנאפס השפיע עלי ככה. לכו תבינו יין של אשכנזים.