יוסי גל

 

​

הכתובת על הקיר 

 

את הסיפור הזה סיפר לי יחיעם בסוף מרץ השנה בימי הקורונה הראשונים כשמילים ומושגים כמו סגר, קבוצת סיכון ו10,000 מתים. היו במרכז כל מהדורת חדשות ונתנו פרספקטיבה מעיקה משהו על שגרת חיינו.
יחיעם הוא בן קבוצת שקד, קבוצת הילדים הראשונה בקיבוץ גל און. היום הוא נושק  לשנתו ה80  מלמעלה אך בסיפור חזרנו לשנת 1956. כשיחיעם וחנה הצעירה ממנו בשנה יצאו לטיול בגבעות ממזרח לקיבוץ.
קיבוץ גל און קם ב 1946. ב 14 ביולי 1948 חווה הקיבוץ התקפה של הצבא המצרי.
חברי גל און וחילי גבעתי  שנשלחו לתגבור הגנו על הקיבוץ בגופם. בתום ליל הקרב נסוג הצבא המצרי לבסיסו בבית ג'וברין כשהוא משאיר אחריו אבדות וציוד.
מרץ 1956 חנה ויחיעם בני העשרה חיפשו פרחי בר בגבעות ממזרח לקיבוץ, או לפחות זה מה שהם סיפרו שעשו.
- "ואז" מספר לי יחיעם עם ניצוץ שמחזיר אותו לחנהל'ה תמירת הגו וירוקת העיניים.
"בין השיחים הירוקים זיהינו פתח של מערה". מה שהיום מוכר לכל תושבי גל און כמערה הלבנה.
"למרות החשש" ממשיך יחיעם. "החלטנו להכנס פנימה ולאחר זחילה קצרה הגענו לחלל המואר בקרני השמש המגיעות דרך חרכים בתקרת המערה.
- "היום זה כבר דהה" הוא מסביר "אבל אז לפני 64 שנה על קיר המערה על אבן הגיר ראינו בכתב שחור ברור אותיות ומספרים בערבית".
"קצת פחדנו" ממשיך יחיעם בקול שגם בגיל 80 נשמע בו צליל של אכזבה שקשורה אולי להחמצה של הנשיקה הראשונה. "אז חזרנו בריצה לקיבוץ וסיפרנו על המערה לזליג המורה המיתולוגי של כיתת שקד". למחרת יצאנו, זליג עם כל בני ובנות קבוצת שקד לטיול למערה, כשבתרמילו של זליג אקדח הפרבלום אותו הוא לקח שלל אחרי אותו קרב ב 48".
את זליג אני זוכר טוב כילד. את האמת לדמיין אותו שולף אקדח מול אויב נראה לי קצת הזוי אבל יתר הפרטים בסיפור של יחיעם כמו המערה הלבנה, וקבוצת שקד מתיישבים עם המציאות כפי שאני הצעיר מיחיעם בכמה וכמה שנים זוכר.
יחיעם המשיך וסיפר שזליג שידע ערבית, קרא את הכתובת על הקיר, העתיק אותה לפנקס שהיה תמיד בתרמילו, אך רק בערב לאחר שאימת את הכתוב במילון וכשסיפר על הכתובת לחברים  על צלוחית לבנייה בארוחת הערב בחדר האוכל, הוא החוויר כשהבין את משמעותה.
הכיתוב כפי שתרגם זליג כלל  שם- "טוראי אחמד אל זהלן"; כתובת – "רחוב אטברה 22 קהיר"; תאריך- "ספטמבר  1948" ; ומסר קצר- "אני חוזר הביתה, שאללה יעזור לי".
- "השאלה שזליג לא פתר" הסביר לי יחיעם, "היתה מה עשה חייל מצרי במערה פחות מקילומטר מן הקיבוץ בספטמבר 1948 כאשר הקרב על גל און הסתיים בליל ה 14 ביולי 1948. קרב שבסיומו נטשו המצרים את בסיסם בבית ג'וברין ונסוגו לעזה".
"בסיורים נוספים במערה" המשיך יחיעם "אותם ערכנו למרות האיסור החמור של יעקב המא"ז שחשש ממיקוש, גילינו שרידי מדורה ומגוון סימנים לכך שהמערה שימשה מסתור לאדם".

 

- "הסיפור של חנה, זליג, שלי ושל ילדי שקד יכול היה להסתיים פה בלי פאנץ' לין", אומר יחיעם.
"כי למעט תמונה מצהיבה של הכתובת על הקיר שנותרה בארכיון הקיבוץ. תמונה אשר צולמה על ידי ישראל חבר הקיבוץ שהחזיק במצלמת לייקה רוסית ישנה. המצלמה היחידה שהייתה בקיבוץ באותם ימים. לא נותר שום זיכרון מן הסיפור. גם הכתובת על הקיר דהתה, כוסתה בקקי של עטלפים ושמות חרוטים של מטילים.
- "מצד שני" ממשיך יחיעם "חשתי סוג של בעלות על הכתובת והצורך להבנת המקרה לא חלף, נהפוכו. אחת הסיבות שבחרתי ללמוד מזרחנות ובהמשך להיות למורה לערבית היתה הסיפור הלא פתור של הכתובת על הקיר".  
- "ואז" הוא מוסיף כשרעד בקולו "במלחמת יום כיפור הנוראה בשנת 1973 נפלתי בשבי המצרי לאחר שנותרנו טנק בודד מול גדוד מצרי שלם בגזרת בלוזה בצפון סיני.
עברנו מסכת של ייסורים שגם היום אין לי כוונה ויכולת לדבר עליהם. אבל, לקראת יום השחרור נפתחו הלבבות בקרב החוקרים המצרים. כשקצין מבוגר בדרגת ראא'ד המקבילה לרב סרן אמר את שמו "אחמד אל זהלן", החסרתי נשימה ואף נזכרתי איך בחקירה הקשה הוריד הקצין את עיניו כשהצבעתי על גבי מפה על מקום מגורי גל און".
תמונת הכתובת על הקיר עלתה בראשי, התחברה להשפלת המבט ולשמו של הקצין.
מחשבה קטנה על סגירת מעגל עלתה בעיני רוחי אך כמובן שלא העזתי להביע אותה או אפילו להראות סימן כל שהוא כאילו אני מחבר בין הקצין המצרי לכתובת ההיא על הקיר".
יום השחרור הגיע ושאלת הכתובת על הקיר נותרה לא פתורה.
למרות הרמזים נותר יחיעם עם יותר שאלות אף מאילו שהיו לו, לזליג ולחנהל'ה לפני 17 שנה. 
- "בשנת 1988 נקשרו סוף סוף קצוות הסיפור" ממשיך יחיעם בסיפורו.
"כמו ישראלים רבים נסענו לטיול במצריים של אחרי הסכם השלום. עבורי היה זה גם נסיון מאוד לא מוצלח, להתמודד עם הזכרונות הקשים מן המלחמה והשבי.
כמעט הכרחתי את עצמי ולשמחתי נאוה אשתי תמכה, לצאת עם מדריך מקומי לרחוב אטברה 22 בקהיר כשהעתק מן התמונה הדהויה מלפני כמעט 40 שנה של הכתובת על הקיר טמונה במעמקי תרמיל הצד שלי".
"החסרתי נשימה של פחד מהול בסקרנות כשראינו את השם "אל זהלן" על הדלת. נאווה היתה זו שאזרה אומץ ולחצה על הפעמון".
"המבט והדמעות בעיניו של האיש המבוגר מולנו כשהראיתי לו את התמונה הדהויה רמז שגם הוא, אחמד אל זהלן התקשה לעמוד מול מגוון הרגשות ולהפכם למעשה". 
- "בסוף על כוס תה מתוק כשהוא נמנע מכל אזכור של תפקידו כחוקר שבויים במלחמת יום הכיפורים אחמד סיפר לנו איך אחרי הקרב על גל און כשהוא פצוע ברגלו הוא מצא במקרה את המערה והסתתר בה. במערה נותרו גבי מים שאפשרו לו לנקות את פצעיו.
בימים שלאחר הקרב הבין אחמד שהצבא המצרי נסוג מבסיסו בבית ג'וברין ושלמעשה הוא נותר לבד סגור ומבודד. זרדים שקושש אפשרו לו להדליק מדורה. בתחילה הוא ניזון בעיקר מצמחי בר אבל לאחר מספר ימים כשהפצע ברגלו הגליד, אזר אומץ, הלך בעקבות קרקור התרנגולות לכיוון הקיבוץ, עבר את הגדר, וכמה אירוני, כמו פלמחניק טוב גנב תרנגולת מן הלול ומילא את המימייה במים".
- "חייתי" סיפר אחמד עם דמעה בעינו "סגור במערה ניזונתי מתרנגולות ביצים וירקות שגנבתי מגן הירק הקיבוצי.
ואז בליל ספטמבר לפני תחילת החורף, כתבתי עם הגחלים את כתובת הזיכרון על הקיר והתחלתי את המסע הביתה מסע שכלל לא ידעתי כיצד יסתיים".
"שלושה לילות תמימים ערך מסעו הרגלי בן ה 40 קילומטר של אחמד לעזה כשהוא נזהר שלא להיתקל בחילי יחידת שועלי שימשון שפטרלו באזור הדרום.
צחוק הגורל שדווקא סיפור המערה הוביל את אחמד של תחילת שנות ה 50 ללמוד עברית מה שהכין אותו לתפקיד חוקר השבויים ולמפגש בנסיבות הכל כך כאובות, איתי אחרי מלחמת יום כיפור".
- "בסיפור הזה" מסכם יחיעם בפואטיות של מורה. עולמו של אחמד וגם עולמי שלי השתנה בעת מלחמה. שנינו מצאנו כוחות ויכולת הסתגלות במציאות משתנה ומפתיעה. אני בן 80 היום ואחמד אם הוא עדין חי צריך להיות בן 90 בערך, אבל במיוחד בימים כאלו לך תדע איזה עוד שינוים והפתעות צופן לנו העתיד ומה היא "הכתובת על הקיר" שתכוון אותנו.