top of page

על שירי יחיאל חזק

ארוטיקה ורוח נעורים מול זקנה ומוות בספרו "שירים על הסף"

הוצאת חבר לעט, 2016

שמעון רוזנברג

בספר שיריו ה-15 של יחיאל חזק יש עושר רב ומגוון נושאים השלובים זה בתוך זה, שבסקירה קצרה זו אי אפשר כלל להקיפם. נסתפק בתיאור האופן שבו המשורר-אדם עתיר חכמת הימים משמר בעיקשות תאוות חיים נלהבת, סקרנות ותום נעורים. אלה – אל מול הזקנה – מעניקים לו יכולת להביט בפיקחון עיניים ובגילוי לב נוכח הזִקנה והמוות הניכרים אפילו בשם הספר "על הסף", שיש בו משום רמז ל"סוף".

תום וחוכמה ניכרים בהכרת התודה של המשורר על הזכות שנפלה בחלקו ליהנות ולהפיק מהם חיוניות וחיות נעורים מצעירים ממנו. על אלה נמנים רעייתו, ולצידה ילדיו ונכדיו (לנכדתו שי מוקדש שיר המהלל את ילדותה שבזכותה  "אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים אַחֶרֶת בְּתוֹךְ מְלֵאוּת אֲגַמִּית שֶׁל אֹשֶׁר"). הקרבה  אליהם, עד כדי הזדהות עמם, כמו מולידה אותו מחדש "בצלמם".

מול אלה מקננת כל העת  הידיעה על המוות המרחף, שסופו להגיע, וגם אם יתמהמה בוא יבוא, כפי שעולה בפתח השיר האומר "כְּשֶׁמַּשֶּׁהוּ טוֹב עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם/אֵין צְעָקָה שֶׁתַּעֲצֹר אוֹתוֹ/בִּצְעָקָה שֶׁלֹּא תּוֹעִיל…אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זֶה מִשֶּׁכְּבָר/כְּשֶׁכָּל יָמַי הָלְכוּ אֶל מְקוֹרָם….). וזאת משום שהיסוד הנערי שבו אינו תמים לגמרי וככזה אינו חי בהכחשה מול צל המוות, אלא רואה בו איום הרובץ לפתחו, המובע מפורשות במילה איום עצמה, החוזרת בספר מספר פעמים רב.

ודומה גם שאין המשורר יכול למצוא נחמה באמונה דתית נוכח איום המוות. ואכן, בשיר מוות (עמ' 18) בנוקטו בארמז המקראי של עקדת יצחק, הוא אומר: "אַל תִּשְׁלַח אֶת יָדְךָ אֶל הַתְּפִלִּין וְהַטַּלִּית מֻכְתָּמִים לֹא בְּזָהָב [אלא בדם]" ובהמשך השיר נראה שהמשורר שכח את תפילתו כמי שהתייאש ממנה. ולא זו בלבד, אלא הוא חוזר ושואל את עצמו, ואינו יודע את התשובה: "הַאִם אֲנִי מַאֲמִין בִּכְלָל?" (עמ' 20). ובמקום אחר (עמ' 39) עקשנותו מסרבת לתפילה, אולי מחשש שהיא עלולה להשפיע עליו, כ"כוויית גחלת" (ליודעי ח"ן – ביטוי המרמז לאגדה על משה רבנו התינוק), באופן שיאבד שליטה, שלא מרצונו. לכן נותרת פתוחה השאלה, האם חוכמת המשורר, הכרתו החילונית ובגרותו חזקים דיים כדי להתמודד להשלים עם המוות, ובאיזו דרך. שכן בחלק מהשירים השלמה זו אמנם מצויה, אך בחלקם האחר היא מתוארת כאיום כבד, בשורה של מטפורות מקוריות ומושכות את הלב ביופיין האפל. כך למשל בשיר המסיים את הספר, המסתיים ב"צֵל מְטַפֵּס עָלֵינוּ וּמְכַסֶּה אוֹתָנוּ לְלֹא רַחֲמִים" (עמ' 82). ומצד שני מוצעת אופציית הבחירה החופשית במוות תוך זיהוי יופיו:

…אֶפְשָׁרוּת הַבְּחִירָה לָמוּת מִתּוֹך חֵרוּת אוֹ אוּלַי

לַחֲתֹך עֵת הָאֵינְסוֹף

וְלָמוּת,

וְאָז לִרְאוֹת אֶת יָפְיָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהָרוּחַ

כְּלִוּוּי לַהוֹלֵךְ אֶל מוֹתוֹ (עמ' 25).

נראה כי מי שמעניקה לו כוחות לעמוד מול אימת המוות זו בעיקר רעייתו העומדת במרכזם של רבים מהשירים כמושא אהבתו ותשוקתו. ממנה הוא סופג רגשות וחוויות ארוטיות, לומד שטרם נס לחו, ויודע להיות אסיר תודה על כך. לעתים די לו במבט בה כשהיא מהלכת או ישנה בחיק הטבע, כדי להתענג על יופייה ולשאוב ממנה כוחות. אחד השירים (עמ' 37) פותח בתיאור ירידתה האטית – כמעין מלכה (או כקוסמת שיש בכוחה  להפוך את "קללת הבצורת" לברכה): "מַלְכוּתֵךְ חוֹצָה אֶת אֵינְסוֹפָהּ… בֵּינְתַיִם נִרְדֶּמֶת… אֲפִלּוּ פַּרְחֵי הַבָּר שֶׁנָּבְטוּ מְנַסִּים לְהָגֵן עַל מַלְכוּתֵךְ וּמְזַמְּנִים דְּבוֹרִים לְזַמְזֵם שִׁירֵי אָבִיב שֶׁיַּחְלִיקוּ עַל עוֹר פָּנָיִךְ". במקומות אחרים ניכרת אף הסתפקות בנחמה שהנעורים והעוררות הארוטית מעניקה לו, מעצם המגע עם מי שנעוריהם או חיותם הפיסית והמינית עודה קיימת.

בשיר הפותח את הספר המשורר אמנם מכיר כי "נָכוֹן שֶׁכָּהוּ עֵינַי"… אבל חוש הריח שלו לא כהה, ומאפשר לו לפחות להתענג על "רֵיחוֹת עֲנֻגִּים מִתְפּוֹצְצִים מֵעוֹרֵךְ, מְשַׁעֲרֵךְ…" והוא יכול למצוא – ולהסתפק – עונג ונחמה, אפילו "בָּעֲזוּבָה שֶׁהִשְׁאִירָה לִי חֶמְלָתֵךְ" (עמ 8). אגב, אנו נגלה כי המילה "עזובה" חוזרת בכמה שירים בעיקר לתיאור התפוררות והזדקנות.

חושים אלה, ובראשם חוש הריח המתווך בין המשורר למושא האהבה, מצויים בשירים נוספים. אלא שאין די בהסתמכות על חושים, שטרם כהו, כדי להגן מפני ההזדקנות. נדרשת תכונה מרכזית אחרת המודגשת בכמה משיריו – עקשנות, המאפיינת אותו כאדם צעיר ברוחו, שמעניקה לו כוחות להיאבק, ולא לוותר על חייו. אמנם תכונה זו מוצגת כ"עַקְשָׁנוּת הִיא כָּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר לְךָ לִהְיוֹת אַתָּה" (עמ' 8), בבחינת המנוע האחרון שהמשורר "מפעיל" כדי להכריח את גופו להתעורר, "עַד שֶׁיִּשְׁטְפוּ אוֹתְּךָ וְתַעֲלֶה בְּךָ הַתְּשׁוּקָה לְלַקֵּט אוֹתִי לְתוֹךְ אֵיבָרַיִךְ". כשלצד זאת משמשת גם האהובה עצמה כ"סירת הצלה" השולחת ידיה "לִמְשׁוֹת אֶת גּוּפִי מִן הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֲרָה" (עמ' 24).

באמצעות עקשנות זו הוא מצליח לגייס – מטפורית – את "איתני הטבע", במטרה להילחם ב"תופעות טבע" אישיות, המכלות את חיוניותו (או כדי להיאבק בכאב המלווה אותו מאז שנהרג אחיו). כך (עמ' 79): "אַל תְּוַתֵּר. תִּתְעַקֵּשׁ אַחֲרֵי שֶׁצָּמַחְתָּ מִן הָאֲדָמָה מִן הָאֵשׁ.. אָז אַל תְּוַתֵּר אוּלַי עוֹד תָּקוּם אֵיזוֹ רוּחַ…". ובאמצעות עקשנותו עולה בידו לעורר בעצמו את היסוד הארוטי ולהריץ בתוך עצמו את "סְעָרוֹת הַדָּם… עַד שֶׁיִּשְׁטְפוּ אוֹתָךְ" (עמ' 8).

ובו זמנית הוא מכיר במגבלות כוחותיו, שעה שמאיימים עליו הזדקנות ומוות שהם כמו יסוד קבוע ובלתי מתפשר בטבע: "כְּמוֹ תָּמִיד הַמִּדְבָּר סָבִיב יַגִּיד אֶת דְּבָרוֹ" (עמ' 8), והוא ער לכך שיכולתו לבלום את המפולת היא זמנית (עמ' 10): "וַאֲנִי רָצִיתִי לַעֲצֹר לִפְנֵי שְׁהַכֹּל יִתְפָּרֵק וְיֶאֱסֹף גַּם אוֹתִי לְטַבּוּר הַמַּפֹּלֶת". עצירה או השהיה זו נעשית – אם לא באמצעות המעשה המיני, אזי למצער, שוב, באמצעות חוש הריח, שלא אבד, המאפשר לחוש בניחוח הארוטי של מי שמצויה לצדו ואף סובבת-עוטפת אותו, ששמה אף נרמז: "תְּנִינִי וְאָרִיחַ אוֹתָךְ/צֹמֶת רֵיחוֹת הָאָבִיב שֶׁבְּעוֹלָם".

היסוד הארוטי, הולך ונחשף ללא מעצורים בשירים נוספים, שבהם מאיימים כוחות הטבע החזקים – בדמות עונות השנה, ועל כן המשורר העיקש אינו מוכן להרפות מכמיהתו – עד כדי תחינה – אל הגוף הנשי, אשר כלפיו – כמו יחסו לטבע בכללו – הוא חש עדיין התפעמות. כך, בשיר בו הוא מבקש "אַל תַּרְפִּי מֵעֵינַי, מִשְּׂפָתַי, מִן הַהֶמְשֵׁךְ הַצָּפוּי שֶׁאֵינֶנִּי מוֹחֵל עָלָיו…וְ..הָאֵד הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָסִיס יְרֵכַיִךְ" (עמ' 76). כמיהתו הארוטית בולטת עוד יותר בשירים המתארים ללא כחל וסרק את שיער הערווה ב"גִּבְעַת וֵנוּס שֶׁלָּךְ" (עמ' 21) ובדומה לכך בשיר המצוטט להלן. באופן זה, בו זמנית ניכרת תלותו בגוף זה, כמו היה מנגנון חיים המשמר את חיותו, ומשמש לו מעין "מעיין נעורים":

הַסְּתָו הַמְּשַׁכֵּר הַזֶּה

מַחְלִיק מִתּוֹךְ יָדִי

וְאֵינֶנִּי מוּכָן לִמְחֹק אוֹתוֹ

רַק לֶאֱחֹז בּוֹ וּבִזְרָמָיו הָאֲפֵלִים

עַל עוֹרֵךְ…

…אֲהָבוֹת שְׂרוּפוֹת מִן הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן…

כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בָּךְ מְלוֹן אוֹרְחִים

וַעֲדַיִן יוֹקֵד מוּל תַּלְתַּלַּי מִפְשַׂעְתֵךְ… (עמ' 16)

 

הַלֹּא אִם תֵּיטִיבִי שְׂאֵת וְאִם

לֹא

לַפֶּתַח הַחֹרֶף אוֹרֵב

עַנְנֵי הַזֶּרַע מְבַקְּשִׁים אֶת

גּוּפֵךְ…

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן תָּצִיץ פִּתְאוֹם

הָאֱמֶת שֶׁל הַחֹרֶף הַמְּדַמְדֵּם

וְכַמָּה קְרוֹבָה הָאֵימָה (עמ' 17).

נקל אם כן לזהות, ששיריו של חזק מרבים לשאול מעולם הטבע ומתופעות פיסיות מסביבו, שעמן הוא חש הזדהות, מחד, ומהן מוקרן איום המוות, מאידך. לכן הפגיעה בנוף הפיסי היא פגיעה בו עצמו, ככזו היא יותר מאמצעי אמנותי, מטפורה, המשמשת לתיאור חייו ואסונותיו, כדוגמת מותו של אחיו המשורר בארי חזק, במלחמת יום כיפורים, המתואר בשירים רבים בספריו, וגם בספר זה הוא נזכר רבות. בחלק מהמקרים אחיו האהוב, בדומה לגוף המשורר, ובדומה לנוף הארץ (ואף בדומה למעיין נעורים שחרב), נרמז בתיאור של בארות ובורות שחרבו. במקרים אחרים הוא נזכר מפורשות, אם על ידי ציון קבר האח, ואם בשיר שבו הוא פותח בציון נגיעתו ב"תַּחְתִּית הַבְּאֵר/בְּאֵרִי/ שֶׁאַהֲבָתִי" (עמ' 46).

בייחוד ראוי לציון אחד השירים הקצרים, הקודרים ועזי ההבעה, שבו משמשת כארמז נבואת ירמיהו שהתגשמה, "כי מצפון תפתח הרעה". אמנם אפשר לראות בשיר זה תיאור אסון "לאומי" בלבד, אך אי אפשר שלא להתרשם שהוא מכוון בעיקר לפצע הפתוח, שהותיר אסון מותו של אחיו בארי במלחמה שנפתחה עלינו ב-1973 הן מצפון והן מדרום:

הָרָעָה תָּמִיד תָּבוֹא מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ.

מִן הַבְּאֵר הָעֲזוּבָה

זֶה לֹא אוֹתוֹ הַפֶּצַע הַחַי

שֶׁעוֹדֶנּוּ פָּתוּחַ לְהַזְמָנָה

לֹא דָּרוֹם וְלֹא צָפוֹן

אֶל הַסְּבַךְ שֶׁמִּמֶּנּוּ תִּפָּתַח הָרָעָה

רַק הַנְּבוּאָה וְהָאֵימָה מִן הָרָעָה שֶׁבָּאָה

כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם הַקְּרוּעִים לְרַאֲוָה

את הסבך אפשר למצוא שוב כמטפורה משותפת לקולקטיבי ולאישי בשיר (עמ' 11) המתאר "- "סְבַךְ וְעוֹד סְבַךְ… שִׂיחִים עֲבֻתִּים שֶׁהִצִּיבוּ לָנוּ מַלְכּוֹדוֹת". ובדומה לבאר העזובה בשיר דלעיל, ניכרת התפרקות, זקנה, וכאב ישן כ"חֲלוּדָה שֶׁחָדְרָה לַבָּשָׂר/מַחֲרֵשָׁה יְשָׁנָה מֻטֶּלֶת בַּחֲצַר עֲזוּבָה מְלוֹא הַיָּד/חֲלוּדָה חוֹרֶכֶת אוֹתָהּ"…(עמ' 12).

כאמור, תיאור הבליה בנוף ואף בסביבה הבנויה בידי אדם הם משום מטפורה לבליית הגוף הפרטי של המשורר ,אך גם סמל להידרדרות ולהתפרקות של הסביבה החברתית והנוף הישראליים, שדמותם אינם עוד כפי שהכיר בימי נעוריו ובחרותו. כל אלה נרמזים לא אחת באמצעות תיאור של הזנחה, או פגיעה מכוונת בנוף הטבעי, או בנוף שהוא מעשי ידי האדם. כך בשיר (עמ' 78) המתאר את "שְׁקִיעָתָהּ שֶׁל הַכִּנֶּרֶת מְבַשֶּׂרֶת וִתּוּר/וִתּוּר עַל סֵמֶל…וִתּוּר עַל מַרְאִית עַיִן אִידִילִית שֶׁהוֹפֶכֶת לִטְרָגֶדְיָה, עַל מֵאַרְבֵי מָוֶת…", או כהתפתחות נורמלית, כ"חוק טבע", כגון בשיר בו יש "מִלְחָמָה בֵּין הַשָּׁרָב וְהַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ. מִלְחָמָה שֶׁל הַבְּאֵרוֹת הַמִּתְיַבְּשׁוֹת.. הַאִם הוּבַסְנוּ גַּם בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת?"

לא תמיד ברור האם המוות המאיים על המשורר – ותיאורי ההרס ותחושת האימה – נובעים מזקנתו ומחשש מאובדן חיותו, או שמא הם (גם) הד לאסונו הפרטי, הנמשך ומלווה אותו מאז נהרג אחיו בארי, והאם מול אסון זה, ולא רק מול הזדקנותו, הוא נזקק לתמיכה (בלתי פוסקת) של אהבת רעייתו. האם למשל "מַפֹּלֶת סְלָעִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ" (עמ' 10) היא גם הד פואטי לאסון זה, או ש"טַבּוּר הַמַּפֹּלֶת", המבקש לאסוף אליו את המשורר, הוא אימת המוות הטבעי. שאלה זו מתחדדת נוכח מילות השיר שבעמ' 15, המרמז ביתר בהירות על מות אחיו, אף שהוא כלל לא נזכר במישרין: "שְׁלוֹשָׁה לוֹחֲמֵי צַנְחָנִים נֶהֶרְגוּ הַלַּיְלָה". והנה גם מול המוות החטוף הזה הוא שב ותוהה במידה של השלמה: "מָתַי תָּבִיא לַאֲדָמָה אֶת הַמִּנְחָה שֶׁכָּל כָּךְ הִשְׁתּוֹקְקָה אֵלֶיהָ" – קרי את גופו של המשורר לכשימות.

וכך, רבים משיריו של חזק בספר זה ניתנים להגדרה כנעים במתח שבין ארוס לזקנה. והרי לכאורה קיים ניגוד שלא לומר "מאבק" על דומיננטיות ביניהם, שכן הנעורים הם שנתפסים כבני ברית לארוס ואילו הזיקנה כאויבתו. זאת בשעה שחזק צמח בדור ובחברה צברית שקידשו את הנעורים, ששלטו ואפיינו את האמנות בכלל והשירה בתוכה, החל משנות ה-50 המאוחרות. והנה היום הוא נחשב לנציג של דור ה"זקנים". אולם אצל חזק ניכרת – כלשונו הוא – התעקשות לדבוק בחיים ובארוס, וזאת הן בשל אופיו תאב החיים, הנעזר בארוס ככלי מאבק בזקנה ובמוות המאיימים – קרי מאבק אקזיסטנציאליסטי, והן, כנרמז, גם כעין אידיאולוגיה: הוא מעמיד ראי מולנו, האחרים, ומציע לנו "כזה ראה וקדש".

בכך יש ב"שיטתו" של חזק משום התרסה לא רק נגד המוות אלא כנגד דור המשוררים הצעירים של ימינו. במובן זה אני חפץ לראות בו משורר מוביל, אוונגרד, הנלחם ב"שלטון" התרבותי של הצעירים ומגייס למאבקו את בן בריתו של הדור הצעיר – את הארוס. רוצה לומר: "לא רק בידיכם הנעורים והמין". והרי בימינו הזקנה נדחקת לגילאים מאוחרים יותר, ומיניות בגילם של בני דורו שוב אינה טאבו. ומה מבשר יותר את כוחו וחיוניותו של "הארוס הזקן" אם לא ספר שירים זה? ובכלל – גם בכוח היצירה והשירה הבוגרת מצויים ארוס ויכולת להביס את המוות – את יצר המוות (תנאטוס), ליצור ולהתחדש.

שתי הערות לסיום

זהו הספר השני ברציפות שאנו סוקרים בנתיבים שבו משוררים בגיל זקנה חושפים את מיניותם באומץ. אולם אין בכך כדי לומר שהם (או אנו) מבקשים במודע לשאת עובדה זו בראש חוצות ולהכריז על אומץ לבם, כאילו היה עניין מרכזי בהווייתם. נראה כי עבורם – האמנים –  אומץ הוא "לחם חוק", כלי ביטוי טריוויאלי. פחות ברור מאליו הדבר עבור קהל הקוראים, העלול לתמוה ולהתפעל מאומץ זה, כאיזו חריגות, וזאת בשל קיום סטריאוטיפ חברתי, המתקשה לקבל כטבעי את הצירוף של זקנה ומיניות.

שירתו של חזק "קולעת בול למטרה" לסוג היצירה, בייחוד בתחום השירה, אליה מכוון את עצמו כתב העת שלנו, כפי שהגדרנו בדף "אודות נתיבים והעורכים": " מטרתנו לשמש במה ליצירה שהיא נטולת גבולות ומשוכות של גיל: יצירה בשלה, חכמה, מתוחכמת ולא מתחכמת". ואכן השירה ניכרת בעושרה התרבותי, בחיבור העמוק לנוף מולדת, לטבע ולשימוש בארמזים מקראיים שחלקם נזכרו כאן.

bottom of page