אביבית חזק

​

"מתעברת עם הזמן", הוצ' פיוטית, 2016, (עריכה: יחיאל חזק ונורית צין)

​

שם הספר מרמז על  העיסוק הרוחני שיופיע בשירים. מתעברת עם הזמן – יכול להתפרש כמי שמתעברת באופן רתמי, נשנה, כשהזמן הוא המלווה את העיבור, כפי שהוא מלווה את ההיריון במהלך 9 החודשים עד אשר העובר בשל להיוולד, אך גם יכול להעיד על חשיבותו של הזמן בחיי המשוררת, המתעברת עם הזמן, כלומר, מתקיים כאן זיווג עם הזמן והעיבור הוא לא פיסי, אלא רוחני, הוולד, ייתכן שיהיה שיר, או יצירת אומנות, וכו'. וייתכן שמתקיימת כאן המחזוריות של חיים לידה ומוות, והמשוררת רוצה לרמוז שהיא נמצאת כל הזמן בתהליך של עיבור, דהיינו, לא יחסים עקרים עם העולם, עם בן זוג וכו' אלא יחסים אשר מכילים בתוכם עיבור, תוצר.

​

המושג "מתעברת עם הזמן" הוא גם לייט מוטיב בשיריה של אביבית חזק.

 לדוגמא:

​

מחזורי געגוע (עמ 8)

​

מִתְעַבֶּרֶת
בְּמַחְזוֹרֵי הַזְּמַן
כְּמוֹ גַּעְגּוּעֵי
הַלְּבָנָה
לִשְׁלֵמוּתָהּ
כְּמוֹ גַּעְגּוּעֵי
שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ
לִזְרִיחָתָהּ לְהָעִיר
בִּי מַחֲזוֹרֵי יְצִירָה
הַמִּתְאַוִּים לָצֵאת
לָאוֹר כְּמוֹ
תִּינוֹק
הַמִּתְגַּעְגֵּעַ
לְהִוָּלֵד לָאֲוִיר
נְשִׁימָתוֹ

או:

מכתב גלוי  (עמ 19)

"הוֹלֶכֶת עִמָּכֶם לְעִבּוּד / ומִתְעַבֶּרֶת אִתְכֶם / עִם הַזְּמַן "

​

או למשל, כשהיא מתארת את "אור הירח" (עמ.11):

​

אֲנִי מִתְעַבֶּרֶת בְּצִירֵי הַזְּמַן / בְּחֶבְלֵי מַחֲזוֹרִיּוּתוֹ

​

המוטיב של המחזוריות מתקיים בחזק הן בחייה והן ביצירתה. היא עוסקת בירח המתמלא והמחסיר, כפי שהוא מתבטא היטב בזן בודהיזם ובאמנות הזן בודהיסטית. גם כאן, השירים הם "קטנים" מעין הייקו מורחבים לתרבות הישראלית ועוסקים בין היתר בתזוזות ובחולף: מחזור השנה ומחזור הירח ומחזור החיים, כפי שהוא מתבטא בליבה, למשל,  או גם בשורות כמו: אתה הולך/ושב אלי/פעם מחמר/ופעם ברוח/הולך ושב/שב והולך (עמ 73).

​

העיבור הוא סמל הנשיות, והוא מתקיים כאילו מעצמו, מתוך פאסיביות של קבלת העולם וקבלת היקום כפי שהוא. אולי זוהי המשמעות של חיים מלאים, לחוות כל רגע מתוך עומק הקבלה, עד שהוא נטמע בתוך המשוררת והופך לעובר, באופן הפשוט והטבעי ביותר, בלי מאמץ.

​

גם בשירים "עזים" יותר כמו טרנספורמציה (עמ 66) שבו מספרת חזק על השכול הכפול במלחמת יום הכפורים, מתקיימת המחזוריות של הפיכה מחברה שכולה לגיסה שכולה ועל אף הפחד מהמלחמות ועל אף השיר נכתב לזכרו של יעקב אנג'לו  וניכרת שם התלונה על כך ש"אין רחום/ ואין חנון…" מרגישה הדוברת את רחמה, גם אם הוא מפחד ממות המלחמה, הוא שריר וקיים, והא עתיד ללדת חיים.

​

או בשיר "תקווה" (עמ. 63) מתוארת נבילתה של האם, בצד התבגרותם של הנכדים, והיוולדות הנינים, אף שהם מתוארים במובלע, התקווה מתוארת כנכדה אשר שוזרת פרחים ומביאה לסבתא – האם הנובלת.

​

אף שהספר אינו מחולק לשערים, רבים בו השירים על ההורים ועל פער הדורות, על ניחומים שהבת חשה כלפי ההורים. חלק משירים אלה פורסמו בזמנו בכתב העת "נתיבים".

​

​

​

​