מאיה ויינברג

​

​

בית ילדותי

​

מִבִּקּוּר לְבִקּוּר בֵּית יַלְדוּתִי

קָטֵן וְהוֹלֵךְ.

מִתְכַּוֵּץ שְׁבִיל הַמְּבוֹאָה

מַלְבִּינוֹת כַּעֲצָמוֹת מַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן.

רַגְלַי שֶׁיָּדְעוּ בְּלִבָּן בְּעַל פֶּה

אֶת סֵדֶר הַמַּרְצָפוֹת,

שֶׁהָלְכוּ וְחָזְרוּ בְּרִחוּף כָּל יָכוֹל

חוֹזְרוֹת פָּחוֹת כָּעֵת

וְעוֹד פָּחוֹת.

 

וּבְכָל בִּקּוּר קָטֵן הַבַּיִת תַּחַת רַגְלָי,

אֲנִי נַעֲשֵׂית עָלֶיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת וְרֹאשִׁי

סְחַרְחַר .

 

בַּקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה גָּרִים עֲדַיִן הוֹרַי

גַּם הֵם קָטְנוּ וְלַבְנוּ מְאֹד.

גוּפִי נַעֲשָׂה גָּדוֹל וַחֲסַר אוֹנִים

אֵין לָנוּ מָה לָתֵת עוֹד.

זִכְרוֹנוֹת חֶלְקִיִּים בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַשַּׁקְרָן,

אָנוּ שׁוֹתִים אוֹ שׁוֹתְקִים שָׁעָה

שֶׁסְּדָקִים מְכַרְסְמִים בַּקִירוֹת.

 

אֲנִי יוֹצֵאת, עֵירֹמָה בְּתוֹךְ הַבְּגָדִים

מִבְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר.