top of page
רחלי דור רפפורט
שִׁחַרְתִּיהָ
שבע ביום שחרתיה ולא ידעתי כי מפריעה אני אותה ממעשיה
(עגנון, כפות טו)
בחמש איים חום להשיג טל לילה, חתולים התעוררו. היא הסתובבה כחיפושית בחושך, מהבית לחצר, מהחצר לבית. בדים התקשחו בזרועותיה עד שנשרו במטבח, חילקה את הכבסים לשתי ערימות, אחת לסל, אחת לכיסא, זו ממתינה וזו פתורה. הכנסתי אצבעות לאטבי כביסה וצבטתי. נאנקתי ופתחתי, לחצתי שוב. מה את עושה, שאלה והתחילה לגהץ. קולות רדיו הדהדו בין הבתים. בוקר טוב לכל המאזינים ואתם המתעמלים, היכונו! אדים עלו מן התחתונים, אגלי זיעה זלגו ממצחה ולאורך לחייה, לא ניגבה. הצמד שתי ידיך מתחת לברך, התמתחה והקשיבה, שמור על שיווי משקל, הנחה הקריין והיא התנגדה לו זקופה, עד שסיכם, זהו תרגיל שיווי משקל ואתה נפלת! גבותיה הצטמצמו, לחצה את המגהץ על הבד ולא הרימה עד שהכותנה הכחילה. הביטה בדלי הזבל שעלה על גדותיו, ניגבה ידיה בסינר ויצאה לשפוך את הפח. יצאתי אחריה ברגליים יחפות, פניתי לדרך החול, כפות רגליי נדקרו, נאנקתי. למה יצאת, שאלה בלי לסובב את הראש. אבנים ומחטי אורן צבטו את העור, נעמדתי על הדשא. זבובים התקרבו אל הפח, לא להקה גדולה, רק חלוצי זמזום, שניים או שלושה, נמשכו אל מיצי הזבל. שפכה ומיהרה חזרה, סובבתי מאחורי הבית ורצתי דרך הדשא. השגתי אותךְ, חייכתי כשהגעתי. אל תשקרי, הזהירה.
קול ישראל השעה שש, פתח קריין וציפורים נסקו מעל הבית. מביתה של השכנה, נשמעו צעקות השכמה, עזבי אותי, רגז נער שקולו התחלף. תעירי את הגדול, הורתה. ירדתי מהכיסא, שני אטבים עצרו את הדם כל הדרך לחדר. קוּם אמרתי למיטה והסתובבתי. אור בוקר הדגיש גרגרי אבק באוויר, שחררתי אטב אחד, ותפסתי בשיניו גרגר לבנבן, האטב שני המשיך לחנוק אַמה. הוא לא רוצה, הודעתי וחיכיתי. אתה תאחר! באה ופתחה תריס שני. הגדול פַּקח עין, נהם וסובב את הגב. היא הזיזה כיסא, חרקה וחזרה לגהץ. סיימה גופיות ומשכה מכנסיים, בדים סירבו להיכנע. היא סמכה את משקל גופה על המגהץ עד שיושרו כיסים, קיפלה בגדים לחצי, לרבע, הכבסים נכוו ולהטו עד שקטנו כפתקי נייר.
הגדול התעורר בשבע ופסע לאמבטיה. לא לבזבז מים, צעקה, והוא המהם התנגדות בפה מלא משחה. שיר התנגן מהרדיו, קמתי ומניתי תחתונים מכובסים לדגשי הפזמון;
לא מדינה נידַחת,
לא משק מפוקפַּק,
הארץ מתפתַחת
בצעדי ענַק.
זה עסק יסודִי!
מספיק עם סנטימֶנטים!
הראש היהודִי
ממציא לנו פּטֶנטים!
שֵקט, לחשה, והמשכתי בלב. מטוס ריסוס התקרב, הנמיך ונטה לשדות מעל בית השכנים, כנף צהובה אחת פנתה לשמים וכנף שנייה נפלה לתהום. הכלב נבח מצמא, והיא יצאה להשקות אותו מים, הלכתי אחריה. מילאה קערה יבשה בברז, שרשרת ברזל גנחה לכל אשר הלך הכלב אחריה. היא שמה לפניו מים ונפטרה ממנו חזרה. מיהרתי אחריה אבל הבטתי לאחור, לשונו של הכלב בלעה מים ושפכה ריר, שפכה מים ובלעה ריר.
היא מזגה חלב לסיר קטן ולא נתנה למשקה מנוח, שלא יגלוש, שלא יחדל. הניחה כוס אחת לפניי וכוס שנייה לגדול. שבי, אמרה, ופתחה לי מושב וכבסים צייתנים ישבו על הכיסאות. הוצאתי לשון, טבלתי את כולה בכוס ונכוויתי בבכי. מי אמר לך לשתות, כעסה אבל קראה לגדול, בוא, החלב קר. שיקרה.
חולצות לבנות המתינו לה על קרש הגיהוץ, חפתים נקרעו משימוש והבד הדק התפורר. רִקמה חגיגית התכווצה אל עצמה כשנגעה בה ונותרה מקומטת, כשהתרחקה. לחות פשטה במטבח, אדים עלו בחלונות, עור פניה הסמיק, פיה נשף הבל, ניגבתי דמעות ולא שתיתי עוד. הגדול בא, לגם ונַס. היא רדפה אחריו לחלון, לך זקוף. הוא היתמר לרגע אבל התכופף חזרה, לשכמות עגולות, לכתפיים כפופות. קרום חלב נקרש בכוס והתכער. מבחוץ, שכנה התווכחה עם בנה בקולות רמים והוא צחק לה. היא הקשיבה ולא נתנה דעתה למגהץ הלוהט על הלובן. אוח, העיפה גצים כשעלה עשן, העמידה את המגהץ על אחוריו וניתקה את הזרם. הלכה לאט, נושאת בגדים, מדדתי צעדים מתונים אחריה. סידרה מכנסיים בארון של הגדול ומכנסים קטנים בארון שלי, מיינה עד שהתבלבלה ושמה חולצה שלו במדף שלי ומכנסיים שלי, במדף שלו. התעשתה והניחה בתנועת יד קבועה, בסדר מתעתע. תיכף תפסיק, כשלא תנוח עוד הנפש, כשלא תוכל עוד.
חמישה לשמונה, אמרה ומיהרה, נטלה את זרועי, משחה מברשת וניקתה את שיניי, קרצפה את לשוני, שטפה את פניי, את פינות עיניי, מים גדשו את נשמתי. עמדתי כנגדה, הברישה את שיערי, פרעה את קשריי עד כאב, פתחתי אטב שני ולחצתי חזרה. זהו, אמרה, ירדה במדרגות ואני אחריה. הכלב השפיל מבט כשהפננו לו עורף, יורדות במדרון, השכנה עמדה בדשא והשקתה גומת עץ, רסיסי ממטרה לחלחו את בגדיה. דבורים זמזמו כשחלפנו והשתתקו, כשפנינו הלאה. מימין, בכו ערבות משמאל, הדרים. שמש עמדה במעלה הרחוב, כלב רץ, פגש בה והאט צעדיו. דיברתי אליו בשאלות, איך קוראים לך? היא משכה את ידי והכלב הניח לנו ופנה הלאה. בפנייה לגבעת הגן אחזה בכפי, חול חדר לסוליות, צעדיה הפכו כבדים, הסנדלים מלאו חמרה. שער גן הילדים היה פתוח, העוזרת חיבקה אותי מן הראש ועד הגב, דגדגה את אצבעות הידיים עד שצחקתי בקול. היא ראתה, והלכה.
קרירות שררה בגן, ריח מרפאה עמד בשירותים, ילד פצע את ידו והגננת מרחה על מרפקו יוד, פינת הרופא היתה תפוסה, בבובות לא נגעתי, חמקתי החוצה. עליתי בסולם וזחלתי לתוך חבית לוהטת מחום קיץ, דופק האיץ בטבור, זיעה הרטיבה את שורשי השיער. גלשתי רותחת ורצתי לצל פיקוס, רוח עברה במצחי. הבטתי החוצה, אדי חום ציירו מעל דרך חול שלוליות שקופות. מוכר אבטיחים וסוס רזה נקשו בכביש, הסוס הרים את אוזניו כשחלף קרוב לגדר הגן, והרכין ראשו, כשעזב. אבטיחים התגלגלו בעגלה, קרשי עץ וקליפות ירוקות נצלו בשמש, והמוכר קרא לבתים חתומים, על הסכין, אבל איש לא יצא. מאחת החצרות נער חמור כמשוגע, הוא צמא, ידעתי. הגננת קראה לי פנימה, הניחה מחט על תקליט ושרה:
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סובְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִֹמְחָה שֶׁבָּנוּ
תריסי הגן היו מוגפים בצהרי היום, חום פשה מחריצי הדלת. ילדה אחת נרדמה, הילד שנפצע בבוקר התנחם במציצת אגודל, צלקות אטב סומנו באדום על אמות ידיי. מילים להבו מעל רצפה שחורה, אוויר נכלא בגרוני וחדל מלכת, שחרתיה.
ציטוטי הפזמונים: שיר הפטנטים / חיים חפר, שיר שמח / מרדכי זעירא
bottom of page