תלמה פרויד

​

​

כרית רכה

​

 

גשם ירד לסירוגין בצפון הארץ ובמרכזה, מלווה בסופות רעמים.

ובכרוניקה המשטרתית נכתב כי המתלוננת אומרת שהיה ריב קשה. הוא הידק את כרית הנוצות אל פניה כששכבה על הגב, במיטתם. היא התקשתה לנשום. ניסתה להיאבק. נשימותיה הלכו ורפו. היא בעטה באוויר שלא מצא את דרכו לְאַפָּהּ. והוא הידק עוד ועוד ונשף וגנח בזעם. מעולם לא ידעתי שכרית רכה יכולה להיות קשה כל כך, אמרה, אבל החוקרת אמרה: התרכזי בעובדות.

היא העידה כי חשה שנשמת אפה אוזלת וכוחותיה כלים, ואז, כשספרה את נשימותיה לאחור מצפה שהכול ייגמר, הוא הרפה. בבוקר נרגעה הסערה ואלוהים יצא אל גזוזטרת השמיים לפהק עננים לבנים. והוא הלך למשרד כרגיל.

המתלוננת אמרה שהזעקה השתוקה שמתחת לכרית הייתה הרמה שבכל שנותיה איתו והחוקרת אמרה שוב שתתרכז בעובדות.

היא התרכזה בעובדות ואמרה שאט אט הוא נעלם מחלומותיה, וככל שדהו אלה, נצבע הזיכרון ההוא בצבעים כהים וברורים יותר.

מה נזכרת עכשיו, אחרי שנתיים, להתלונן? שאלה החוקרת.

זה הזמן שלקח לו להיעלם מחלומותיי, השיבה.

חלומות? זה לא משהו שיעמוד בבית המשפט, אמרה החוקרת.

אבל אני רוצה שבית המשפט הנכבד יידע שלא שבתי עוד למיטת סדום, וכבר אין לי חלומות, אמרה המתלוננת.

 

הפרקליטות סגרה את התיק בנימוק של חוסר אשמה.

 

שנים אחר כך תשאל עצמה אם הייתה זו כרוניקה של כרית ידועה מראש.

​

​