נורית צדרבוים

​

​

הדיוקנאות שקשורים לשיר

​

דיוקן מָעַל בזמן

וְנָטַלְתִּי בְּיָדִי הָלוּמַת הַמִּכְחוֹל

אֶת הַלֹּא מוּדָע לִהְיוֹת יוֹדֵעַ כָּל.

לַחֲשֹׂף עוֹרִי הַנִּקְמַט לְשִׁמְשַׁת הַדַעַת,

לְגַלּוֹת מָה שָׁם בְּמַרְאִי עוֹדֵד רְאִי

לְהִתְגַּלוֹת לְהַצִּיג אֶת הָאַחֵר שֶׁאֲנִי.

דְּמָעוֹת דֶּחִי זָלְגוּ עַל לְחִי וְיָד לֹא מָחֲתָה,

עֵינַיִם רָשְׁפוּ עַל אֲרֶשֶׁת יַלְדָּה מְבֻיֶּשֶׁת

שֶׁבָּכְתָה. וְהָרְאִי, מְצַעֵק וְשׁוֹתֵק בְּאוֹתָם זְמַנִּים

בֵּין עָבַר לְעָתִיד, בֵּין טַרְדָן לַמַּתְמִיד

וְחוֹרֵץ מַרְאִי בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין שְׂמָחוֹת וּתְלָאוֹת.

כָּךְ נִפְרַץ דְּיוֹקָנִי מִמַּבָּט חַד לָאֶחָד שֶׁקָהַה

וְדָלְקָה עֵינִי אַחֵר שְׁבִיב זִכָּרוֹן סְבִיב הִילַת שֵׂעָר שֶׁדָּהָה,

מְחַפֵּשׂ בְּלֹא מָנוֹחַ אָחַר סוֹד הַמַּבָּט הַמְּסַפֵּר

מִתַּחַת, מֵחַדְרֵי מְצוּלוֹת הָאֵין לָדַעַת, מִתּוֹךְ הַפָּנִים,

אֶת הַקּוֹל הַקָּט בִּפְנִים. וְהָיָה הַדְּיוֹקָן  וּמַר-אִי שָׁם

וְכָאן מְעַל הַזְּמַן, מָעַל בַּזְּמַן, מוּכָן תָּמִיד לִהְיוֹת עוֹד צִיּוּר

מֵעִיד, לִבְנוֹת בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה סִפּוּר יָשַׁן עַל עַיִן שֶׁיַבְשָׁה.

​

​

​

​